פרופ מוסא יודעים, חתן פרס ישראל לחקר מדעי החיים 2022, מחשיב את עצמו "יהודי נודד אמיתי": מילדות בטהרן והתחנכות בבריטניה, הקריירה הרפואית שלו הביאה אותו לקנדה, צרפת, ישראל, סין וקוריאה. למרות ההחלטה שלו למסד את החיים והקריירה שלו בישראל, הוא עדיין מרגיש כאן זר.

"זאת חברה מאוד קטנה וצפופה", הוא מספר בשיחה עם 'דבר', "אני לא למדתי איתם, לא שירתתי איתם בצבא, ואין לי את אותם זכרונות הילדות והמקורות התרבותיים כמו רוב הקהילה המדעית הישראלית". גם את השפה העברית הוא לא למד לדבר באופן שוטף, ואת חייו הוא מנהל באנגלית.

אבל תחושת הזרות לא עצרה אותו לתרום תרומות מרחיקות לכת בתחום הפרמקולוגיה, בפיתוח תעשיית התרופות הישראלית, וברפואה הישראלית בכלל. בין שלל הישגיו נמנים פיתוח תרופת ה'אזילקט' למחלת הפרקינסון, ומחקרים פורצי דרך שסייעו לפיתוח תרופות למחלות נוירולוגיות אחרות.

"הייתי ילד סקרן"

יודעים נולד ב-1940 למשפחה יהודית מכובדת בטהרן, שניהלה את בית הכנסת בעיר ובו 14 ספרי תורה. הוא מספר בגאווה שידיעת התלמוד והתורה של בני משפחתו הייתה מפורסמת כל כך, שלא רק יהודים היו באים לשאול בעצתם אלא אפילו שרים מוסלמים. מלחמת העולם השניה היטיבה עם המשפחה: צבאות ארה"ב, בריטניה ורוסיה הזמינו מדים מחברות טקסטיל פרסיות, ואביו התעשר כיבואן של מכונות תפירה ובנה בית בן שלוש קומות בקרבת ארמונו של השאה.

הוא זוכר שאהבת ארץ ישראל הייתה ערך חשוב בהתחנכותו בבית. כשפרצה מלחמת העצמאות, כל המשפחה הייתה יושבת יחד מסביב לרדיו בכל לילה ומתעדכנת על התפתחויות המלחמה.

משפחת יודעים. מוסא הילד מלפנים (צילום: אלבום פרטי)

העולם שסביבו עניין אותו מאוד, תכונה שליוותה אותו בהמשך חייו. "תמיד היה לי מוח סקרן", הוא מספר, "אבא שלי היה מתעצבן עליי מרוב שהייתי מתעסק כל הזמן בחפצים קטנים".

את תחושת הזרות חווה לראשונה בגיל 12, כשנשלח לבדו במטוס מטהרן לאנגליה, להצטרף לאחיו הגדול בפנימייה יהודית בברייטון. הוא היה צריך ללמוד את השפה האנגלית, ולהסתגל לאוכל ולמנהגים הבריטיים. הזיכרון החזק ביותר שלו מהמפגש עם החינוך הבריטי הוא תחושת הזעזוע מהענשת התלמידים באמצעות מכות בישבן. אם היו תופסים את התלמידים עם ריפוד במכנסיים, העונש היה גובר. "לא היה דבר כזה בטהרן," הוא אומר בצחוק.

משפחת יודעים בטהרן. מוסא שני מאחורה (צילום: אלבום פרטי)

מוסא יודעים (מימין) עם אחיו באנגליה (צילום: אלבום פרטי)

אבל אחרי שש שנות לימוד באנגליה, ועוד שש שנים בלימודי אוניברסיטת מקגיל שבקנדה, הוא הרגיש שהוא חוברת לחלוטין כאנגלי. למרות שהוזמן בהמשך לחזור לאיראן, הוא הרגיש שאינו יכול לחזור. "התרבות האיראנית היא תרבות נפלאה," הוא אומר, "והוריי עדיין היו שם. אבל היא כבר לא הייתה התרבות שלי."

מלימודי רפואה לפיתוח תרופות נוירולוגיות: "רציתי לעזור לאבא שלי ולאחרים כמוהו"

יודעים התחיל ללמוד רפואה בקנדה, אך תוך כדי הלימודים שמע על פיתוחן של התרופות הראשונות נגד דיכאון, והתחיל להתעניין בפרמקולוגיה. באותו הזמן אביו לקה בדיכאון בעקבות המהפכה באירן ומות אשתו, וטופל בנזע (שוק) חשמלי במוח. "חשבתי על אבי המסכן", הוא מספר, "ורציתי לעזור לו ולאחרים כמוהו". הוא עזב את לימודי הרפואה, והחל ללמוד נוירו-כימיה.

כשסיים את הלימודים ב-1966 חזר יודעים לאנגליה, והחל בללימודי פוסט-דוקטורט בבית החולים היוקרתי ליולדות הנסיכה מרגרט בלונדון. הוא זוכר משם את ג'ון לנון ישן ליד מיטתה של יוקו אונו לאחר שילדה את בנם שון. אחרי התמחות-על בצרפת, הוא התמנה לחוקר באוניברסיטת אוקספורד, שם התחיל לפרוץ דרכים חדשות בתחומים מגוונים בתוך שדה הניורוכימיה.

הוא היה הראשון לבדוק את ההשפעה של מחסור בברזל על המוח, וגילה שעכברים עם מחסור תזונתי בברזל לא מסוגלים ללמוד. בעקבות המסקנות שלו, יצרני מזון לתינוקות ברחבי העולם הוסיפו ברזל לתרכיבי המזון לתינוקות.

באוקספורד הוא גם פיתח את התרופה הראשונה שלו נגד מחלת הפרקינסון, סלג'ילין. התרופה פותחה לראשונה בהונגריה לשימוש נגד שחפת ודיכאון, על ידי צוות שכלל גם את החוקר יוסף קנול. יודעים הכיר את קנול מכינוסים מדעיים, והשניים התחברו בזכות הרקע היהודי של שניהם. כשחוקר גרמני בשם פיטר רידרר שיתף את יודעים בהשערתו שהסלג'ילין יכול להועיל נגד מחלת הפרקינסון, יודעים יצר קשר עם קנול, ונסע להונגריה כדי לקחת ממנו עשר מיליגרם של התרופה, שאכן התבררה כיעילה נגד מחלת הפרקינסון.

העלייה לארץ: "האתגר של להקים משהו מאפס דיבר אלי"

ב-1974 יודעים ביקר לראשונה בארץ. הוא התרגש מאוד לבקר, אך התרשם שהמדינה הייתה עדיין בתהליכי שיקום ממלחמת יום כיפור. בביקור הזה הוא קיבל הצעה ששינתה את חייו: הטכניון בחיפה היה בתהליכי הקמה של פקולטה לרפואה, ודיקן הפקולטה, פרופ' דוד ארליך, ביקש ממנו לבוא ולהקים בה את תחום הפרמקולוגיה.

ההצעה הציבה בפני יודעים דילמה קשה. הוא כבר היה פרופסור מוערך באוקספורד, ותמיד קל יותר להגיע לגילויים מדעיים בסביבה של עמיתים מתקדמים בתחומך. אחרי שנה של שיחות עם ארליך, הוא החליט להיענות לבקשתו, ובחר בישראל כתחנה נוספת במסע הנדודים שלו. "האתגר של להקים משהו מאפס דיבר אליי", הוא אומר, "בנוסף, היתה לי אהבה אמיתית ועמוקה לעם היהודי". גם עלייתה של מרגרט תאצ'ר לראשות הממשלה בבריטניה, והאיום שהמימון הממשלתי למחקר מדעי ייעלם, תרמה להחלטתו.

את הסימן הראשון שיהיה קשה, יודעים קיבל עוד לפני שנחת בנתב"ג. "במטוס לארץ, פתחתי את הג'רוזלם פוסט וקראתי על התאבדותו של שר השיכון, אברהם עופר, שנחשד בשחיתות. אמרתי לאשתי, 'במדינה הזאת בחרנו לחיות?'".

השנים הראשונות אכן היו קשות. "לא היה כלום", הוא מספר, "תהיתי למה באתי. כל כלי מדעי שהייתי צריך למעבדה הייתי מזמין פעמיים, כי אם משהו היה מתקלקל, לא הייתה אפשרות לתקן אותו בארץ. אפילו פסטה לא היה אפשר לקנות בסופר".

הוא מצא את עצמו שקוע בעבודה אינטנסיבית לגיוס אנשי צוות ולארגון הציוד למעבדות, ובמקביל מנסה ללמוד עברית באולפן במשך ארבע שעות בכל יום. אחרי תקופה קצרה החליט לוותר על לימודי העברית. "הרגשתי שאני לא מצליח הכול, וחשבתי שהגעתי לכאן בשביל לייסד את החוג, ושזה מה שחשוב".

פרופ' מוסא יודעים מקבל את פרס ישראל משרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, יום העצמאות תשפ"ב (צילום: משרד החינוך)

יודעים לא עצר את מחקריו גם בארץ, ופיתח תרופה נוספת לפרקינסון בשם אזילקט, שנמכרה כפטנט רשום לחברת טבע, והיא אחד הפטנטים היחידים שהחברה מחזיקה בהם עד היום. הוא הקים חברת ביוטק על שמו, 'אביטל', וגם רבים מהסטודנטים שלו הקימו חברות לפיתוח ראשוני של תרופות.

מדליית הוקרה מהשאה האיראני לפרופ' מוסא יודעים (צילום: אלבום פרטי)

הוא היה רוצה לראות יותר פיתוח של תרופות בארץ. "מאכזב אותי שרוב התרופות שמפותחות בישראל נמכרות בסוף לחברות זרות, והרווחים לא נשארים בישראל".