"אני לא מזהה יותר את העיר שלי", מספרת ל'דבר' מרינה (35) מעצבת גרפית שנמלטה לפני חודשיים מהעיר מריופול, רגע לפני שהכוחות הרוסיים כיתרו את העיר והטילו עליה מצור. "העיר כולה נחרבה. מכתשים נפערו באמצע שכונות מגורים. בניינים התמוטטו או הפכו שחורים מפיח. אני מביטה בתמונות של רחובות שהלכתי בהם כל חיי ולא מזהה את מה שאני רואה".

מרינה, שביקשה שלא להיחשף בשמה המלא, אהבה מאוד לחיות במריופול. "העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות; פארקים ירוקים, כיכרות עם מזרקות וטיילת על המזח. המבנים העתיקים במרכז העיר שומרו ונתנו לה נשמה. אהבתי להתהלך במרכז העיר ולהתבונן בחזיתות הבתים. אהבתי לשבת על חוף הים. לקרוא ספר או סתם לבהות בגלים, זה עזר לי תמיד לסדר את המחשבות. אבל עכשיו, לא נותר דבר מהעיר הזו".

כיכר התאטרון במריופול לפני המלחמה. "המבנים העתיקים במרכז העיר שומרו ונתנו לה נשמה" (צילום: שאטרסטוק)

ערב הפלישה הרוסית חיו במריופול כחצי מיליון תושבים. היא הייתה עיר נמל תעשייתית ואפורה. מפעלי הפלדה שלה היו מהגדולים בעולם, ומהנמל יצא נתח משמעותי אל השוק העולמי של הדגנים.

לפני כ-60 ימים, הרוסים הטילו עליה מצור. לפי התקשורת המערבית מריופול הופצצה בכ-100 פצצות מדי יום, כמות ששווה למספר הפצצות שהוטלו על  אוקראינה כולה.

"כל הבניין רעד, החלונות עפו החוצה, זה היה נורא"

"גרנו בבניין רב קומות. בתחילת המלחמה, ירדנו למרתף רק כשנשמעו אזעקות", מספרת מרינה. ככל שהאזעקות התגברו הבינו שצריך לארגן את המרתף לשהייה ממושכת: "ניקינו וריכזנו במרתף אספקה ​​של מים, מזון, שמיכות, ספות, מיטות, כריות ונרות. כשנפלו פגזים ישבנו במרתף, ובלילה עלינו לדירה כדי לנסות ולישון כמה שעות. במרתף היה קר ולא נוח".

"ככל שהתגברו ההפצצות מיעטנו לעלות לדירה. יום אחד נפלה התקשורת והתנתקנו מהעולם". בהמשך נותק הבניין גם מרשת החשמל, המים והגז. ואז הבניין הופגז מהאוויר. "טיל התפוצץ בכניסה אחת, אחר כך בשנייה, ואז בחצר. לעולם לא אשכח את הקול הנורא הזה. כל הבניין רעד, החלונות עפו החוצה, זה היה נורא".

פיצוץ בבניין דירות במריופול. "לעולם לא אשכח את הקול הנורא הזה" (צילום ארכיון: AP Photo/Evgeniy Maloletka)

"לא יכולנו לצאת יותר מהמרתף. בצהריים הטמפרטורה הייתה 2 מעלות צלזיוס. ישנו בבגדי חורף מתחת לשמיכות. בישלנו על מדורה בחוץ והתהלכנו בריצה או בכריעה. עלינו לדירה רק בשביל להביא עוד אוכל, מים, או בגדים חמים. את הכל עשינו יחד עם השכנים. חלקנו איתם הכל".

"כשכל החנויות כבר נסגרו, הייתה חלוקה של שימורים ומזון קפוא בין השכנים. מה שהיה הכי חסר זה מים. את מי השתייה טובים שמרנו רק לתינוקות. כל היתר שתו מי שלגים מופשרים. ניקזנו את המים מהמרזבים וממערכת החימום במרתף והשתמשנו בהם".

"לקחנו מסמכים, שמיכות, מינימום דברים"

כשהבניין הופגז פעם נוספת והדירה של מרינה נהרסה כליל, היא החליטה לעזוב את המרתף המשותף. "לקחנו מסמכים, מינימום דברים, שמיכות למקרה שניאלץ לבלות את הלילה בחוץ בקור, ונסענו במכונית שלנו תוך סיכון רב לעיר זפורוז'יה" היא מספרת. "ידענו שהמסדרונות ההומניטריים לא עובדים ורוסיה לא עמדה בהסכמים. הכבישים היו זרועים בשברי פגזים, פסולת בניין, זכוכיות, קווי חשמל שנפלו וסתם בורות".

ב-18 במרץ הצליחה מרינה לברוח מהעיר. ההורים שלה ורבים מקרובי משפחתה עדיין שם. "כשיצאתי ממריופול עוד היו ברחובות הרבה גופות.", היא אומרת. "חלק ממכרי הצליחו לקבור את יקיריהם בחצרות הבתים, בגני ילדים, ואפילו בפארקים. חלק מההרוגים נותרו מוטלים מתחת להריסות וחלק נשרפו ממש בדירות שלהם, למשל, שכן שלי".

אישה סוחבת את חפציה ליד בניין שנפגע מהפגזות במריופול (צילום ארכיון: AP Photo/Alexei Alexandrov, file)

בדרך לזפורוז'יה, עברה מרינה יותר מ-20 מחסומים של הצבא הרוסי. אי אפשר היה להגיע לזפורוז'יה ביום אחד והמסע נמשך מספר ימים. "החיילים הרוסים שלחו אותנו ללון בגן ילדים. הם אמרו שאפשר להעביר את הלילה באוטו, למרות שהיה כפור של 10- מעלות, ושאם נצא מהרכב יירו בנו. בבוקר נערכו חיפושים עלינו ובמכונית ואז נתנו לנו לעבור".

בזפורוז'יה פגשה מרינה מתנדבים שהלינו אותה והאכילו אותה. "כשראיתי סוף סוף את הצבא האוקראיני במחסום, בכיתי מאושר. משם המשכתי מערבה לחברים".

"מריופול נראית כמו איזה סרט אפוקליפטי"

"מריופול הפכה לערמה של פסולת בניין". אומר ל'דבר' שמואל ברנאי (47), חוקר בפורום אירופה באוניברסיטה העברית ובמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. "בערך 90% מהעיר הזו הוחרבו עד היסוד, וזו הפעם השלישית בהיסטוריה שהעיר הזו נחרבת, רק שהפעם אני לא רואה סיבה ויכולת לשקם אותה כמו בפעמים הקודמות".

ברנאי סבור שמטרת הרוסים בכיבוש מריופול היא להשלים רצף טריטוריאלי בין קרים לרוסיה ולחבל דונבאס. ועל הדרך, למנוע מאוקראינה גישה לים אזוב. לדבריו, ההרס הרב של העיר, והתרוקנותה מתושבים, הופך אותה לנטל ולא לפרס שמתכוון פוטין להגיש לאומה הרוסית לכבוד ה-9 במאי.

דר שמואל ברנאי. "לא רואה סיבה ויכולת לשקם את מריופול כמו בפעמים הקודמות" (צילום: אלבום פרטי)

"כבר שמונה שנים שכל רוסי שומע ורואה אינסוף דיווחים על כך שהשלטון הנאצי של אוקראינה מחריב את דונייצק. תראה איך נראית דונייצק ותראה את מריופול. דונייצק עיר מתפקדת, עם בתי קפה ופארקים. מריופול נראית כמו איזה סרט אפוקליפטי. וזה לפי פוטין לאחר שהיא שוחררה מהשלטון האוקראיני".

מריופול הוקמה על ידי יוונים שגורשו מקרים לאחר שיקטרינה השנייה קיסרית רוסיה, סיפחה את חצי האי לממלכה ב-1783. מבני העיר העתיקים ביותר נבנו בסוף המאה ה-18. עד המחצית השנייה של המאה ה-19 היו מרבית תושבי העיר יוונים, כך גם בכפרים שבסביבתה. מכאן נגזר שמה היווני של העיר (מריופול=העיר של מרים). ערב הפלישה הרוסית עוד התגוררו בעיר ובסביבתה רבבות יוונים שחלקם נמלטו מאז ליוון.

"פוטין הכניס את מריופול לדפי ההסטוריה"

"זו הייתה עיר מזוהמת של פועלי פלדה ועובדי נמלים", מספר ברנאי, "לא היה בעיר הזו שום דבר מעניין. כשהיינו נוסעים לכיוונה תמיד חתכנו מזרחה או מערבה לחופי הים ולאתרי הנופש שבאזור כי לא היה מה לעשות בתוך העיר הזו".

"הסובייטים חשדו שהעיר תהווה יעד אסטרטגי להתקפה מערבית ולכן בנו את מפעל הפלדה שגודלו כגודל העיר נהריה", הוא מסביר. "המפעל נבנה כגורד שחקים הפוך, בונקר עצום שמתחפר לתוך האדמה, ומוקף בתעלות מגן, ומיליוני טונות של בטון ופלדה מגנים עליו. שם התבצרו הכוחות שנותרו בעיר, ואליהם הצטרפו גם אזרחים".

עשן עולה ממפעל המתכת אזובסטאל במריופול שבאוקראינה, 5 במאי 2022 (צילום ארכיון: AP Photo)

"מדובר בערב רב של כוחות, ביניהם אנשי גדוד אזוב שכבר מזמן הוטמע בצבא האוקראיני וויתר על המאפיינים הנאצים שלו, שוטרים, אנשי חיל הים, יחידות שנסוגו לתוך מריופול אחרי שהפסידו קרבות, ועוד כל מיני גורמי ביטחון. פוטין הוא זה שהופך אותם לגיבורים. המצור הזה יכנס לדפי ההיסטוריה, וזה בזכות פוטין ולא בזכות גדוד אזוב המושמץ".

"הרוסים הרסו את העיר ועכשיו הם לכאורה עוזרים"

כבר כמה שבועות שומעים בתקשורת דיווחים על מסדרונות הומניטריים ופינוי תושבים ממריופול. עבור מרינה זה הכל ערבוב של תעמולה רוסית ומשאלות לב. "הרוסים ממשיכים להפגיז את העיר וכל יום אנשים נוספים מתים".

"במפעל הפלדה אזובסטאל עדיין מתבצרים אזרחים וחיילים והמלחמה נמשכת" היא מוסיפה. "באזורים שהרוסים כבשו, הם מחלקים לחם ומים ומצלמים את זה לסרטוני התעמולה שלהם. הם הרסו את העיר ועכשיו הם לכאורה עוזרים. הציניות הזו מגעילה".

כוחות הגנה אוקראינים המוצבים במריופול מחלצים אזרחים, קשישים וילדים, מההריסות במפעל אזובסטאל (צילום: Azov Regiment/Cover Images)

לדבריה, הרוסים אספו גופות ברחובות והטמינו אותן בקברי אחים. לפי מה שמדווחים חבריה יש שלושה קברי אחים במריופול. לפי המקורות שך מרינה, הרוסים שולחים אזרחים אוקראינים לרוסיה או לכיוון הרפובליקות הבדלניות של חבל דונבאס.

"הם נשלחים למחנה סינון, שם הם מסננים את כל המתנגדים לרוסיה. הם בודקים בקפידה טלפונים, מחשבים ניידים, קעקועים, חפצים אישיים וחוקרים את המפונים. אני לא יודעת כמה מהם עוברים את מה שנקרא 'סינון' ומה עושים עם מי שלא עובר. אני יודעת שלפחות חלקם נאסרים".

"במריופול יש עכשיו מחסור אדיר במים נקיים, במזון ובתרופות. אנשים מתים מסוכרת, ומחלות שבימי שגרה נחשבות קלות, רק בגלל שאין להם תרופות. בלב אירופה, במאה ה-21, אנשים מתים מרעב ומחוסר טיפול רפואי. מוות אומלל ומיותר כל-כך".