דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

גילוי נאות

בפעם הראשונה שגיסתי הזמינה אותי להצטרף אליה לפסטיבל האשה הפראית – לה אינדיגה, סרבתי בנימוס. 'אני לא מוצאת את עצמי כקהל', הסברתי. בפעם השניה היא הציעה לי להקים סט צילום בפסטיבל… מתחמם, אני הצעתי סט צילום עירום, חם חם חם רותח.

ארזתי אוטו מלא עד אפס מקום בציוד צילום וקמפינג, ארזתי בת יקרה בת 8  – במקרה הגרוע מכל נהנה מזמן איכות בסוף שבוע פרטי, של בנות.

ביום שישי בחמש לפנות בוקר יצאנו לדרך, בחיי גיבורה הילדה, שתינו נוסעות במכונית, פרפרים בלב, תחושת מסע, ערפל סמיך בעין תות, זריחה מופלאה בין יוקנעם לצומת אלונים. 'בשביל זה' אני אומרת לה, 'בשביל זה היה כדי! אלו הדברים שעושים את אמא שלך מאושרת'. אני כבר לא זוכרת איזה שיר התנגן ברקע אבל בטוח הוא היה בול!

6:30 אנחנו מגיעות לחוף 'אי שם' המתעורר לאט לאט, פורקות ציוד הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב, כבד, מתחיל להתחמם, הילדה מתחילה לגלות חוסר סבלנות. מתמקמות, מקימות, מפרקות, לא מצליח, מנסה שוב, מתחילה להזיע הקטנה רוצה הביתה. מצמידה אותה לדודה, משנה לוקיישן, אוקיי אוקיי עוד מעט החלק הזה יהיה מאחורי, בנות מתחילות להתעניין… נשמע טוב, יש לי עוד זמן. חם. לא מצליח. לחשוב מחדש: העניין עם סט עירום שהוא צריך להיות נינוח ולכן פרטי, נשמע הגיוני, בינתיים.

אין לי מושג כבר מה השעה אבל חום אימים. הסוכה שלי נראית טוב אבל לא מספיק מוצלת. אני לא צריכה מראה בכדי לדעת שאני אדומה כמו סלק, חם גיהנום. הילדה – טוב היא התעוררה בחמש בבוקר – מאתגרת את הסבלנות שלי מתפנקת ורוצה הביתה – פוס משחק! אני לובשת בגד ים, מציעה לה שנלך לשחות בכינרת להתרענן, אחר כך כבר נבין מה הלאה…

ובכינרת כמו שרק בפסטיבל נשים יכול להיות, העירום נינוח אבל רחוק מלהיות פרטי. הקטנה היתה הראשונה ששמה לב, אני כבר ראיתי בנות טופלס על החוף אז הפעם הן במים, זורם. מהר מאוד זה הפך לתופעה מדבקת. יותר ויותר בנות חשופות חזה מלאו את המים, אחר כך רובן נשארו פשוט חשופות. אז בעצם למה בניתי סוכה?

זמן רב אחרי הפסטיבל אני עדיין שואלת את עצמי את שאלת העירום הזה, איך אני מתחברת אליו? איפה הוא פוגש אותי?

במיידי זה מביך. מביך כמו לשבת בבית קפה ואז בר רפאלי נכנסת. להסתכל – מביך. לא להסתכל, כאילו היא לא שם? מביך! נו בחייאת?!?! לא אפשרי! אם יורדים יותר עמוק, אחחח החופש. פעם הגיעה אליי לסטודיו בחורה להצטלם, זאת היתה מתנת יום הולדת שלה לגיל 30. היה מסורבל ותקוע, היא טענה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. ניסינו כך, ניסינו אחרת… לבסוף שאלתי על עירום – היא רצתה וכשהתפשטה כבר לא נזקקה להכוונה והיו התמונות הכי מוצלחות בסט. כשאמרתי לה שזה מדהים איך פתאום היא הרגישה חופשיה והשתחררה על הסט היא הסבירה שכבר לא היה מה להסתיר והשאירה אותי עם תובנות פוטותרפויתיות.

בוקר יום ראשון אחרי הפסטיבל, בירור עצמי, ובהשראת הפסטיבל, לובשת שמלת קולר כחולה פרחונית לא כולל חזיה – לא קרה אף פעם – יוצאת מהבית ומיד מרגישה מודעת לעצמי כאילו כל העולם סובב סביבי. בגן ההורים לא פיטפטו איתי הבוקר כרגיל, מזדקפת. בבית הספר התרחקתי כמה שיכולתי מהמטר תשעים ומשהו, מורה של הבת שלי, מתביישת. האמא המגניבה אמרה לי מה קורה סקסי וומן? מזדקפת. וכך המשיך היום ברוח הרפתקה. אחר הצהריים בחנות הנעלים, עם שלושה ילדים, כבר שכחתי מהעניין אבל השירות המסור של המוכר הזכיר לי, ושוב הרגשתי 10 ס"מ יותר. כמו נעורו בי כוחות כישוף שאי אפשר לעמוד בפניהם. האמת, זאת החוויה שהרגשתי משלוש בנות שעלו בעירום מלא מהמים אז בכינרת – כשאני עוד ניסיתי לא להסתכל – שמעתי אותן גאות, ראיתי אותן זקופות, התחרטתי שאין עלי מצלמה – זה בהחלט היה הפריים שהייתי לוקחת. לקחתי את התמונה בלב והיא מזכירה לי שכוח נשי הוא לא סיסמה, הוא קיים והוא חזק והוא הרבה יותר קדום ממה שנדמה לנו. בראשיתי. אולי, אם כל כך הרבה חברות לאורך ההיסטוריה כיסו ומכסות נשים, גם הן היו ועדיין מודעות לאותו כוח ראשוני וטהור שקיים בנשים ובעירום הנשי הכל כך מהפנט.

ובחזרה לפסטיבל: כן יכולתי להמשיך ולצלם גם בלי כל הבוג'ארס שסחבתי איתי, אבל בשלב הזה זה כבר לא היה משנה, האכלתי את הילדה הנהדרת שלי, נפרדנו מדודה אחת, פרקנו, הערמנו, סחבנו, העמסנו ונסענו לדודה אחרת שגרה לא רחוק על ההר ממול, העברנו בקיבוץ את הלילה. בבוקר התעוררתי מ'אמא תדליקי לי את הטלויזה' אבל לפני שהאוצר שלי העירה אותי היא גזרה לי את סרט הכניסה לפסטיבל מהיד – אם היתה לי מחשבה לחזור לשם, לפחות להנות מהכרטיס ואולי איזו סדנה, אז לא. יש לי אשה קטנה שיודעת להשיג כל מה שהיא רוצה.

רפרנס שאני מוסיפה הפעם הוא 'שריון', 2003, גבס וצילום. מזמן לזמן אני חוזרת אליו ומה שנוצר בצורה אינטואטיבית נטו, לובש כל פעם משמעות חדשה.

צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
צילום: אלה פאוסט
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!