93% מהעובדים והעובדות הסוציאליים מדווחות על גידול בעומסים המוטלים עליהן בשנתיים האחרונות, כך עולה מסקר שערך איגוד העובדות הסוציאליות בחודש שעבר בקרב 1,771 נשאלים, ושתוצאותיו הוצגו אתמול בוועדה לקידום מעמד האישה.

86% מהעובדות הסוציאליות דיווחו כי חל בשנים האחרונות גידול בצרכים של האוכלוסייה, שבא לידי ביטוי בפניות רבות יותר ובמצוקות עמוקות יותר. 72% מהעו״סיות המטפלות באנשים החיים בעוני דיווחו כי מצוקת העומס גברה, בשל עזיבה משמעותית של עובדות סוציאליות.

57% מהעובדות הסוציאליות השיבו כי הגידול בעומס נובע מעזיבה של עובדים אחרים בצוות או בארגון. 29% קשרו את הגידול בעומס בירידה בהיקף המענים האחרים הזמינים, למשל סגירה של שירותים אחרים, או רשימות המתנה בהם.

הסקר בחן גם את מספר מקבלי השירות הממוצע עליהם אמונים עובדות סוציאליות בתחומים שונים. כך למשל, נמצא כי עובדות סוציאליות בתחום הקשישים מטפלות ב-243 מקבלי שירות בחודש בממוצע, כלומר יש ברשותן כחצי שעה בחודש להקדיש לכל קשיש בעניינו הן מטפלות.

עובדות סוציאליות המטפלות בתחום האלימות במשפחה דיווחו כי הן מטפלות בכ-181 מטופלים בממוצע – פחות מעשר דקות בשבוע למטופלת. עובדות סוציאליות בתחום הילדים דיווחו כי הן מטפלות בכ-131 ילדים בממוצע ויכולות להשקיע כ-13 דקות למטופל בשבוע בממוצע.

״לא מעוניינת לשמש כפלסטר של המדינה ולטפל דקות בודדות בכל מקרה״

אפרת לוי, עובדת סוציאלית מזה 14 שנים, שמילאה לאורך השנים תפקידים רבים במחלקות לשירותים חברתיים, בעמותות ובעבודת שטח, מספרת ל׳דבר׳: "לאחרונה קיבלתי החלטה אישית ומקצועית לעזוב את המגזר הציבורי ולהתחיל לעבוד כעצמאית. הבנתי שהשכר הנמוך והעומסים לא באמת מאפשרים לתת שירות לאנשים, ואני לא מעוניינת יותר להיות הפלסטר של המדינה שלא נותנת לנו, העובדות והעובדים הסוציאליים את האמצעים באמת לעשות את העבודה שלנו".

בעבר, לדבריה, עבדה בחצי משרה במחלקה לשירותים חברתיים ברשות מקומית. "זה מה שאנשים מכירים כ'הרווחה'. תחת אחריותי היו כ-150 הורים וילדים, משפחות שהוגדרו 'ברמת התערבות אינטנסיבית'. כלומר, משפחות שחוות קשיים בכמה מעגלי חיים במקביל – תעסוקתיים, הוריים, נפשיים. הרבה מהילדים שתחת אחריותי היו תחת צווי הגנה, ילדים בסיכון גבוה. אבל ל-150 האנשים הללו הייתי אמורה לטפל ב-19 שעות עבודה. בחשבון פשוט זה יוצא כמה דקות בודדות לכל משפחה".

לדבריה, כשמשפחה מסויימת נזקקה ליותר תשומת לב, הדבר בא אוטומטית על חשבון הזמן המועט שהיה לה להקדיש למשפחות אחרות. המצב הזה, לטענתה, נכון לא רק לגבי העובדות הסוציאליות ברווחה המטפלות באוכלוסיות קצה. העומסים רלוונטיים בכל תחומי ההתערבות במקצוע. למשל, עמיתותיה העובדות בבתי החולים שפוגשות מטופלים מכל שכבות האוכלוסייה, מצויות גם הן תחת עומס כבד.

"עובדת סוציאלית יכולה לכסות שתיים או שלוש מחלקות. כלומר אם מישהו עבר תאונה וצריך שיקום, לעובדת הסוציאלית לאו דווקא יש באמת הזמן לחבר אותו למסגרות השיקום שהוא זקוק להן, להסביר לו את הזכויות שלו ולסייע לו למצות אותן, לבדוק האם יש משפחה תומכת ותנאים מתאימים, שלא לדבר על ההיבטים הריגשיים שכדאי לתת להם התייחסות בחולי ונוכח פציעות ותאונות. פשוט לא תמיד יש זמן לעשות זאת. המשמעות היא שהרבה פעמים אנשים לא מקבלים את הטיפול שהם צריכים, וזה בסופו של דבר משפיע על השיקום שלהם ועשוי לעלות למדינה הרבה יותר בהמשך".

יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, אמרה לאחר פרסום הסקר כי העומסים הכבדים נובעים ממחסור עמוק בעובדות סוציאליות, בכל מערך השירותים החברתיים. "מערכת הרווחה בישראל משוועת למשאבים ותקציבים על מנת שנוכל לתת שירות ראוי לציבור המטופלים. אי אפשר לתת שירות לנפגעת אלימות במשפחה בפחות מ-10 דקות בשבוע. אי אפשר לסייע לקשיש במצוקה בחצי שעה בחודש. ילד בסיכון ראוי ליותר מ-13 דקות בשבוע. הגיע הזמן שממשלת השינוי – תשנה את המציאות האומללה הזו".

יו״ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח״כ עאידה תומא-סלימאן, התייחסה אף היא לסקר ואמרה כי ״המשבר החברתי של הקורונה, יחד עם תנאי השכר הקשים, הובילו לסיטואציה בלתי אפשרית לעו״סיות. הן קורסות תחת עומסים בלתי אפשריים בשכר נמוך. רבות נוטשות את המקצוע כי לא עומדות בקושי. המדינה צריכה להבין שהעובדות והעובדים הסוציאליים הם עמוד השדרה של החברה שלנו – ושפגיעה בהם ובהן היא פגיעה בכלל הציבור. מה שנדרש עכשיו זו השקעה במשיכת עוד עובדות למקצוע החשוב הזה״.