דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ד באייר תשפ"ב 25.05.22
20°תל אביב
  • 20°ירושלים
  • 20°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 18°אשדוד
  • 17°באר שבע
  • 27°אילת
  • 21°טבריה
  • 19°צפת
  • 18°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"העמוד של הבית איננו"

אלעזר מרדכי גולדברג ובנו ארי, כיום בן 9. אלמנתו רחל גולדברג: "הילדים הם חמישה חלקים קטנים ממנו שיש לי איתי כל הזמן" (צילום: אלבום פרטי)

שנה לאסון במירון: רחל גולדברג, אלמנתו של רבי אלעזר מרדכי גולדברג, שנהרג באסון, מספרת על הבן שנולד אחרי מותו ונקרא על שמו; על הלילה הנורא ההוא; ועל החיים עם בעל מסור ואבא נהדר | השנה היא תיסע עם הילדים למירון: "אני מרגישה קרבה אישית למקום הזה, לרבי שמעון. אלעזר אצלו עכשיו"

הדס יום טוב

רחל גולדברג פותחת את דלת דירתה בביתר עילית עם תינוק בידיה, ופעוטה מחבקת את רגלה. כאן חיה גולדברג (38) עם חמשת ילדיה: גיטי הבכורה בת ה-16, ציפי, ארי, ריקי ומוטי (אלעזר מרדכי), שנולד לפני 4.5 חודשים ונקרא על שם אביו, רבי אלעזר מרדכי גולדברג, שנספה באסון במירון בליל ל"ג בעומר תשפ"א, עם עוד 44 גברים וילדים.

בחיוך גדול ומפתיע היא מצביעה על תמונות בעלה המנוח שתלויות בסלון. על אחת מהן מתנוסס פסוק מספר דניאל באותיות זהובות: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". במרכז החדר ניצב ארון ספרים שתופס כמעט את כל הקיר. "הם של אלעזר", היא מסבירה. "תמיד היה לו חשוב שהספרים יהיו מרכז הבית. גם כשעיצבנו מחדש, הוא ביקש לשנות את העיצוב כדי שהספרים יהיו במקום מרכזי".

גולדברג היה מחנך, מלמד וסופר סת"ם, חסיד בחסידות הקטנה שידלובצא. הוא לימד מאות תלמידים את תנועות ואותיות "לשון הקודש" במכינה (גילי גן חובה) בביתר עילית. רחל עובדת כמזכירת מנויים בעיתון החרדי "המבשר", ובני הזוג היו נשואים 18 שנה.

"זוגיות נבנית בהרבה שנים", אומרת גולדברג. "ב-10 השנים הראשונות אלה רק היסודות. הרגשתי שהזוגיות שלנו רק מתחילה להעמיק ולהיבנות יותר ויותר. שבועיים לפני זה ממש חשבתי, 'וואו, לאילו עומקים הגענו'".

"לא, רחלי, לא לוקחים לשם ילדים"

גולדברג, היא מספרת, היה קשור מאוד לרבי שמעון בר יוחאי. "את החאלקה של ארי, הבן שלנו, היה לו חשוב לעשות שם. זה עלה לנו לא מעט. בכל טיול שלנו היינו מגיעים לקבר רבי שמעון, גם בשבת שהיינו עושים פה בבית ושרים, בסוף הגענו לשירים של רבי שמעון".

בכל שנה בל"ג בעומר הוא היה עולה למירון?
"הוא היה עולה למירון, אבל לקראת סוף ההילולה, כי לא אהב את הצפיפות והגודש של ההדלקות. הוא היה נוסע יום אחרי, סביב 13:00-12:00, כדי להגיע לתולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק. בעיקר כי הוא מאוד אהב את השירים.

"בשנה שעברה אני קניתי לו את הכרטיס להילולה. התקשרתי אליו, אמרתי לו ששמעתי משכנה שיש בלגן עם הכרטיסים, ושאני ממש מתחת למקום המכירה. הוא אמר: 'בטח, תקני לי'. עליתי, חיכיתי בתור הארוך הזה. ההדלקה הייתה בחמישי בלילה, והוא רצה להיות בבית בשישי, אז החלטנו שהפעם נקנה כרטיס לערב.

"בבוקר חמישי אמרתי לו: 'אולי תיקח את ארי? הוא כבר בן 8.5, בטח יהיה לו מעניין'. הוא אמר לי: 'לא, רחלי, לא לוקחים ילדים לשם. צפוף מדי, תעזבי'".

ואז הגיע הערב ההוא והלילה הנורא.
"היו פה הרבה אנשים. יש בבית מרפסת ורואים את המדורות, אז אמא שלי והאחיות שלי עם הילדים הגיעו לפה. קנינו לילדים פיצה, שמנו מוזיקה, רקדנו ושרנו, עשינו כיף. הבית כבר היה נקי לשבת, סיימנו מראש את כל הסלטים. אני לא הרגשתי כל כך טוב, כאב לי הגרון, ולפני שהוא יצא הוא אמר לי: 'אני רק אומר פרקי תהילים ויורד, לכי לנוח, מחר בבוקר נעשה ביחד את הדגים'. ארזתי לו את התפילין, והוא אמר: 'לא צריך, אני חוזר לפני שחרית'.

"אני אוהבת לשמוע בלילה רדיו. שמעתי 'קול חי' באוזניות, ונמנמתי. פתאום אני שומעת: 'הצלה, הצלה, הצלה'. לא הבנתי מה קרה. פתאום התחילו להגיד: טריבונות נפלו, מדרגות נפלו, כל מיני דברים. לא חשבתי שקרה משהו. הוא לא כזה שעומד על טריבונות, שקופץ. הוא מאלה שעומדים בצד, וחשבתי שהוא כבר יצא מזמן".

זירת האסון במירון. "אף אחד לא בא להודיע. מבחינתי זה היה כמו אתמול" (צילום: דוד כהן/פלאש90)

"קצין הביטחון אמר שמצאו טלפון מנופץ"

ואז מה עשית?
"התקשרתי אליו, והוא לא ענה. הידיים התחילו לרעוד והלב לדפוק, והייתי צמאה. עוברות שעות, והוא לא עונה. והוא לא אחד כזה שלא עונה, הוא תמיד עדכן אותי בהכול, איפה הוא, לאן הוא הולך. גם באותו ערב זה היה ככה. 'עלינו לאוטובוס, אנחנו על כביש 6, יש פקק ונוסעים כמו צב, הנה הגענו, אני כבר יורד'. הוא אחד כזה שאם איבד את הטלפון הוא ידפוק על הדלתות ויחפש קו בזק, רק כדי להודיע שהכול בסדר.

"בשלב הזה הייתי כבר בווטסאפ עם האחיות שלי, המשפחה שלו, והוא לא עונה. גיסי ואחותי היו שם עם רכב, ואמרתי להם לחכות ולחפש אותו. בינתיים כולם אומרים: 'הכול בסדר, לכולם אין קליטה', אבל משהו אצלי לא הסתדר.

"התחלתי לברר בבתי חולים. לא הגיע שם כזה. גיסי ואחותי ירדו לבית חולים זיו לחפש. בשלב כלשהו, מישהו ענה לי לטלפון. זה היה קצין ביטחון. הוא אמר שהטלפון נמצא בזירת האירוע, מנופץ, והם מעבירים להשבת אבידה. פה הבנתי שקרה לו משהו.

"ידעתי שאם היה מאבד את הטלפון, הוא היה לוקח טלפון אחר להתקשר אלי. אבל אבי מימרן (השדרן ברדיו קול חי) אמר שכל הגופות כבר זוהו. האמנתי, אבל לא האמנתי, לא ידעתי מה לעשות".

בינתיים, אחותה כבר הגיעה לבית החולים זיו. "היא אמרה לי: 'תקשיבי, יש את התמונה שלו על אחת הגופות, אבל שתי בנות אומרות שזה אח שלהן. או שהן מזהות לא טוב, או שהתמונה לא נכונה, אבל יש את התמונה שלו, זה לא אומר דברים טובים'. בינתיים אנחנו מנסים בכל בתי החולים, וכבר כועסים עלינו שאנחנו מתקשרים כל רגע".

גולדברג ואחיותיה נסעו לאבו כביר. "אמצע הלילה, ואני מתפללת. מגיעים, מחכים שאח שלו יגיע, כי לא הייתי מסוגלת להיכנס. גם שם, עד שמגיעים, עד שמכניסים. חזרתי הביתה, לא יכולתי. בסוף גיסי יצא, התקשר ואמר לי: ברוך דיין האמת. וזהו, אף אחד לא בא להודיע. מבחינתי זה כמו אתמול".

בימי השבעה, היא מספרת, היו בבית המוני אנשים. "אני זוכרת אנשים מכל הזרמים, כל הזמן היו מלא אנשים. הוא היה מחנך שהשפיע על הרבה אנשים. היו פה חרדים וחילונים, שמאלנים וימנים, כולם. אחרי זה הכי קשה. ארבעה ילדים, כולם בהלם, גם את בהלם, וקשה מאוד לדבר ולהסביר".

"איך שראיתי אותו ידעתי שיהיה בעל מדהים"

גולדברג היה השידוך הראשון שלה. "חברה שלי, שעשיתי איתה הליכות במשך שנים, אמרה לי יום אחד: 'רחלי, יש לי בשבילך משהו'. אחיו של אלעזר התחתן עם חברה שהייתה איתנו בכיתה, והיא ראתה אותו בתמונות. היא אמרה לי: 'הוא בול בשבילך'. היא שלחה אליו מישהו, ויצאנו לדרך. איך שראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה בעל מדהים.

"היינו זוג כיפי, והוא היה שותף גדול. הוא ידע בדיוק מה אני אוהבת, מה אני צריכה, מה עושה לי טוב, איפה אני רוצה להתפתח, והוא דאג לכל הדברים האלה. הוא הכיר אותי על כל הצדדים שלי. תמיד היה לו חשוב שאעבוד, שאתפתח, שיהיו לי חיים מלאים".

גולדברג והבת ריקי, כיום בת 4.5. "תמיד ריקי אומרת לי שהכי חסר לה הקול שלו" (צילום: אלבום פרטי)

היא מספרת שהיה בעל חם ואבא חם. "איך שהילדים נכנסו הביתה, הם תמיד הלכו לאבא לקבל חיבוק. הכול בקול רם, בשמחה גדולה. הילדים היו החיים שלו. אף פעם לא יצאנו לנופש זוגי, תמיד עם הילדים. הוא לא נהנה בלעדיהם. היו לו ארבעה ילדים, ועוד מאות ילדים. כל הילדים שהוא לימד היו כמו הילדים שלו. על זה אני בוכה, שמוטי לא יידע מי זה אבא שלו, לא יחווה אותו כמו שהגדולים חוו".

היא מכנה אותו "העמוד של הבית", שמיהר הביתה אחרי העבודה לטפל בילדים. "חימם להם אוכל, דאג לסדר ולניקיון. היה לו קול גבוה, עם סמכות כזה, של מלמד. תמיד ריקי אומרת לי", היא אומרת ומחבקת את הפעוטה הצמודה לרגלה, "שהכי חסר לה הקול שלו. שיגיד לה שלום, בוקר טוב, בקול הזה שלו".

"בכל בוקר ב-10:00 הוא היה מתקשר אלי אחרי שאכל את הסנדוויץ' שלו, ואומר לי: 'רחלי, תודה רבה, האוכל טעים'", היא מספרת. "בצהריים, אחרי שאכל עם הילדים, היה מתקשר והייתי שומעת: 'שלוש ארבע ו- אמא, האוכל מעדן, אמא, את שפית'.

"הוא מעולם לא היה אדם נשגב מעם. הוא היה אדם חי, אדם שמנמן שאהב אוכל ואהב ליהנות מהחיים. תמיד עשינו טיולים, מנגלים, חגיגות. הוא היה אדם אופטימי בצורה בלתי רגילה. הייתי דואגת ואומרת: 'מחר 10 בחודש, הוצאנו כך וכך', והוא היה אומר: 'אל תדאגי, עכשיו טוב לנו, אל תדאגי למחר'. תמיד היה כיף בבית. הוא היה ביישן, אבל כשהתחבר הוא היה מגלגל מצחוק".

לדבריה היה גם אדם ערכי מאוד. "היו לו עקרונות. הוא היה מיושב בדעתו, אדם חכם שתמיד יש לו מה להגיד. היה לו חדר שישב בו שעות וכתב ספרי תורה ומזוזות. הכי חשוב, האמונה שלו תמיד הייתה בשמחה. תמיד בהודיה גדולה, בזרימה. השמחה תמיד הייתה המרכז.

גולדברג והבת ציפי, כיום בת 13. "האמונה שלו תמיד הייתה בשמחה" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא אהב באמת, בגדול, עטף וחיבק. גם את הילדים, גם את החברים, גם את הילדים שהוא לימד. איך אמרה לי פעם אמא אחת: 'אני שמה אצלו את הילד, ואני מרגישה כאילו הוא נכנס מתחת לכנפיים שלו'".

ימי חמישי-שישי היו "הקודש של הבית", ותמיד ביחד, בשותפות. "הוא היה מגיע קודם הביתה, מקלף וחותך את הדברים. אני הייתי באה, מתבלת, מסדרת, עושה את הבישולים. אחר כך הייתי יוצאת, והוא היה מצחצח את המטבח. בערבי החג הוא היה עושה הכול בבית, ואז הולך לאמא שלו לעזור לה להתכונן לחג. את הסלטים שהיינו עושים לשבת ולחגים הוא היה מביא לחיידר בתלמוד תורה. כל פעם היה מפנק מלמד אחר".

"פתאום ההתמודדות הזו עם ילד חדש, לבד"

ב-30 למותו של אלעזר, גילתה גלדברג שהיא בהריון. "זו הייתה שמחה ענקית מהולה בעצב גדול", היא מספרת. "הרגשתי כאילו השם לא עוזב אותנו. אלעזר מאוד רצה עוד בן, והרגשתי שאני ממלאה את הצוואה שלו. אבל מאוד הצטערתי שהוא לא יהיה איתי, שהוא לא ישמח בשמחה הזו שהוא כל כך ציפה לה.

"כשילדתי לא הסכמתי שאף אחד ייכנס איתי. הרגשתי שאלעזר איתי, שאני לא רוצה אף אחד אחר. אני זוכרת שברגע הזה נזכרתי בארבע הפעמים הקודמות. אלה היו רגעים לא פשוטים אבל כל כך כיפיים שחלקתי איתו".

איך ממשיכים הלאה?
"זה קשה. הוא תמיד היה מאוד מרוכז יחד איתי בגידול הילדים, ופתאום ההתמודדות הזו עם ילד חדש לבד, הבכי והלילות, הייתה אחרת. אבל הגדולות מאוד עוזרות לי, יד ביד. זה החלק שהוא השאיר בהן.

"זה הכי קשה בדברים הקטנים. כל לילה, כשסיים לכתוב ואני הייתי בהליכה, היה מתקשר אלי: 'רחלי, להרתיח לך את המים?' והייתי חוזרת, והוא היה מחכה לי עם קפה. היינו יושבים על הספה עם הקפה, הילדים כבר ישנים, זמן רק שלנו. שעה, שעתיים, לפעמים יותר.

"עכשיו כבר אין למי להתקשר ולהגיד: 'היה יום טוב בעבודה, מה אתה אומר על זה?' הדברים הקטנים האלה של השותפות, של האהבה, ואיך שיום שישי קשה לי בלעדיו".

"מעבר לכסף, תשאלו מה שלומנו. לאף אחד לא אכפת"

תעלו למירון השנה?
"הרבה חוששים לעלות להדלקה בערב. חלק עולים, אבל יש חשש מאוד גדול. אנשים הלכו לשני הקצוות – או שעושים דווקא ועולים להדלקה, או שלא עולים. אין באמצע. אבל נעלה כולנו כנראה בבוקר. המדינה הציעה לנו אוטובוס. בהתחלה חשבתי שלא נעלה, אבל בסוף אמרתי כן. אני מרגישה שתהיה סגירת מעגל כזו. אני מרגישה קרבה אישית למקום הזה, לרבי שמעון. אלעזר אצלו עכשיו".

ההתמודדות מול המדינה סביב שאלת הפיצויים וסביב הארגון העתידי של ההילולות במירון, מעלה לדבריה תחושה של ניתוק וחוסר אכפתיות. "הגשתי את הבקשה לפיצויים, אבל חוץ מזה אף אחד לא ממש תקשר איתי, ובינתיים לא קיבלנו שום פיצוי מאף אחד.

"וגם אם נקבל, מדברים עכשיו על 500 אלף שקל. מה זה 500 אלף שקל? זה הולך בשנה אחת. אני עובדת במשרה מלאה, יש לי תינוק, יש פה חמישה יתומים. הם צריכים טיפולים רגשיים, מחיה, הוא היה נוהג ואין לי אוטו, צריכה תמיכה, ואלה ילדים שאני רוצה לשמח. אני חושבת שמגיע להם. מתעלמים מזה במדינה. הממשלה לא ממש שמה לב אלינו. לא מתייחסים, כאילו אנחנו עב"ם. מעבר לכסף, עכשיו מגיעה השנה, תדברו, תשאלו מה שלומנו. לאף אחד לא אכפת".

את כועסת?
"אני מאוד כועסת. אני יודעת שאלעזר לא רצה להיות בדוחק הזה. הוא יצא קודם, עמד בצד. הוא נמחץ לקיר בעמידה, ופשוט רמסו אותו. למה שמתם מחסומים? מי נותן לכם הוראות? מי נתן את הפקודות? גם עכשיו, הרבה אחרי האסון, אף אחד לא בא ואמר לנו: אני.

"כולם טועים, אנחנו לא מלאכים. אבל שמישהו יבוא ויגיד שהוא טעה. אני רוצה תשובות. שמישהו יגיד לי מה היה. זה לא יעזור לי, זה לא יחזיר לי את בעלי, אבל לעתיד. שמישהו ילמד משהו. יש תחושה שלא למדו כלום".

גולדברג בבית הכנסת. "הוא השריש בילדים משהו טוב, וגם בי השריש את השמחה" (צילום: אלבום פרטי)

את לא חושבת שהשנה זה ייראה אחרת?
"גם עכשיו שמעתי שהם לא יעמדו בזה. הולכים לעלות 160 אלף איש, לאן? למה אתם לא מוכנים? שוב יהיה דוחק כזה? הפרויקטור של ההילולה אפילו לא דיבר עם כל החסידויות. הוא לא מכיר. היה צריך לקחת מישהו מאיתנו, מישהו מבפנים. אנשים רוצים לעלות, זה לא יעזור. רבי שמעון חשוב להרבה אנשים. ראיתי את בעלי, הוא היה קשור אליו מאוד.

"זה נדמה כאילו מסמנים וי על זה שיש פרויקטור, אבל לא מביאים פתרונות. שבו איתנו, עם החסידויות, תביאו מישהו שאכפת לו מכל הניואנסים, בלי פוליטיקה, בלי שנאה לחרדים. שבו, תקשיבו. זה חג שלנו. מי שלא מבין את הטהרה והקדושה במקום ובחג הזה, לא יבין לעולם. תעשו תוכנית כמו שצריך, כדי שבאמת לא יהיה עוד אסון".

מה נותן לך כוח?
"שני דברים: קודם כל האמונה. אני יודעת שהקב"ה איתי, כי אם לא, אני לא יודעת מה הייתי עושה. הדבר השני הוא הילדים. זה כאילו יש לי חמישה חלקים קטנים ממנו כל הזמן. אנחנו כל הזמן ביחד, כל הזמן מדברים. כל הזמן שואלת אותם מה קורה, אם הכול בסדר. אני מנסה מאוד לתת לעצמי את הפינה, אבל יותר אולי ממה שאני בשבילם, הם בשבילי. הם מטעינים אותי בהמון כוח. הוא השאיר לי ילדים מאוד טובים, הוא השריש בהם משהו טוב, וגם בי הוא השריש את השמחה.

"חשוב לי לשמור על שמחה גם בשבילם. אני רוצה שהילדים שלי גם יהיו ילדים נורמטיביים ושמחים. אני כל הזמן אומרת בגן, בבתי הספר ובתלמודים של הילדים, שאת הטיפול שהם צריכים את יקבלו בבית, בגן ובבית הספר. הם ילדים רגילים.

"אנחנו לא מסכנים. מסכנות זו בחירה, ואנחנו בוחרים לשמוח. הקב"ה עוזר לנו להתמודד, הוא יושב לנו על הכתפיים. אנחנו מרגישים את זה בכל מקום ובכל יום. אם לא היה לי למה להמשיך, לא הייתי יכולה להמשיך. בסוף את מבינה: זה מה יש, זה מה שהיה. צריך להיות שמחים, להיות עם אמונה, למרות הכעס. אני מאמינה שיש מנהל לעולם, זה מה שנותן לי את הכוח".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!