דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ד באייר תשפ"ב 25.05.22
20°תל אביב
  • 20°ירושלים
  • 20°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 18°אשדוד
  • 17°באר שבע
  • 27°אילת
  • 21°טבריה
  • 19°צפת
  • 18°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

מי יטפל בחובשים של האסון במירון

נתנאל קנפו (מימין) וירוחם מירב בגשר דב, מקום האסון בהילולה במירון (צילום: גילעד שרים)

ירוחם מירב ונתנאל קנפו היו בין הראשונים ממתנדבי מד"א שטיפלו בעשרות הפצועים | חייהם בשנה שחלפה מאז הפכו לסיוט מתמשך: "הלכתי לטיפולים, חשבתי שזה מאחוריי", מספר מירב, "ואז הגיע המצפון" | הם מתמודדים עם פוסט-טראומה שמקשה עליהם לתפקד, אך דווקא ממד"א לא זכו לסיוע ולמענה

יהל פרג'
יהל פרג'
עורך
צרו קשר עם המערכת:

סמוך לגשר דב שבמתחם קבר הרשב"י, מקום האסון בהילולת ל"ג בעומר שבשנה שעברה, הוצב שלט צנוע לזכר 45 ההרוגים. לצידו מונחות ערימות של קרשים, בלוקים וקורות ברזל, וצוות עובדים שקוע בשיפוץ המקום. זה יום שישי בצהריים, סוף אפריל, וההכנות להילולה הראשונה שלאחר האסון בעיצומן. אבל עבור ירוחם מירב (26) ונתנאל קנפו (33), חובשים מתנדבים במד"א, המראות והתחושות מהלילה הנורא ההוא, בו טיפלו בפצועים ובמתים, הם עדיין מציאות חיה.

עבודות בגשר דוב, מקום האסון במירון, לקראת ההילולה שתתקיים שנה לאחר האסון (צילום: גילעד שרים)

מירב וקנפו לא נפגעו פיזית באסון, אבל בנפשם וגם בחייהם מדממים פצעים שעדיין לא הגלידו, איתם הם נותרו לבדם. עכשיו זה הזמן שלהם לספר.

ריקוד אחרון ברחבת חסידות בויאן

"בבוקר האסון עשו לנו תרגול אר"ן (אירוע רב נפגעים י.פ) במד"א למקרה שקורסת טריבונה. פינו את כל האנשים, כי מד"א עושה תרגיל, ופיזרו בובות בין המושבים. הצלנו את כל החיים של הבובות, אחת אחת", אומר מירב באירוניה, "אין לזה אפקט אמיתי, אני לא אגיד שזה כלום, אבל זה כלום".

אחרי התרגול מירב צורף לעוד שלושה חובשים שמהווים חוליה, או צוות. "אנחנו הולכים ביחד כל הזמן. מישהו רעב? הולכים איתו. כוותיק הייתי ראש החוליה, שזה אומר שאני עם שני מכשירי קשר, שלי ושל המוקד". הערב יורד על מירון וההר מתמלא מהר מאוד, בלי סימן למה שעתיד להתרחש כאן עוד כמה שעות.

ירוחם מירב. "עשיתי 20 דקות החייאה, לא הרגשתי את הידיים את הגוף. תוך כדי אני חושב, אולי יש לו אישה וילדים, ואם אני מפסיק עכשיו אין מי שיחליף אותי" (צילום: גילעד שרים)

"רגע לפני אני יושב מעל ההדלקה של חסידות בויאן, מסתכל, ואומר לעצמי 'איזה מירון רגוע, איזו שלווה, איזו שמחה'. פתאום, אירוע חבישה קטן, ואז עוד אירוע, נער נוקע את הרגל שלו". כאן מירב עוצר לנשום, קנפו מסתכל עליו ואומר, "זה אחד הסיפורים הקשים". מירב ממשיך, "הוא קנדי, מדבר איתי אנגלית, ואנחנו שמים אותו על האלונקה. מדובר ברחבה של בויאן, שיא הריקודים, והבן אדם במקום לצעוק מכאבים – הוא רוקד על האלונקה. אנחנו מתחת, מבקשים ממנו להפסיק כי זה קשה. הגענו לחפ"ק, והוא ירד על רגל אחת, העברתי אותו לפראמדיק והמשכנו.

"כמה שעות לפני שבת, אחרי האסון, אני מקבל הודעה עם תמונה שלו שהוא נעדר. אני אומר שאני יודע מיהו – מתקשר למוקד ואומר להם שאין סיכוי שהוא היה באסון, כי טיפלנו בו והוא לא היה יכול ללכת. 4 דקות לפני כניסת שבת אני מקבל הודעה שהוא בין ההרוגים. זה היה הלם. זה היה הריקוד האחרון של חייו".

"אנשים צועקים 'תמשוך אותי' ואני מנסה, מנסה, ללא הצלחה"

"אחרי האירוע איתו המשכנו הלאה. עברו אזורים, והגענו קרוב להדלקה של תולדות אהרון. טירוף. כשאנחנו עומדים ברחבה, קרוב למדרגות הנשים, כדי שנוכל לתת מענה גם לגברים וגם לנשים, אני מקבל קריאה על  אירוע עילפון בגשר הכוהנים, בתוך אחד מבתי המדרש. נער, הבאנו לו מים מדדנו לו סוכר. אחד מהצוות היה צריך לשירותים הולכים, ואז מקבלים הודעה על קריסת טריבונה".

"אני רץ עם הצוות בשרוול שמכוסה באיסכורית, מגיע ראשון אני חושב. היה אבק באוויר, ענן של אבק מהנפילה. עובר זמן, ואני קולט שלא טריבונה ולא נעליים, אלא מסה של אנשים אחד על השני. אני מתקרב למדרגות ונחשף לדבר הזה – נער צעיר שנמצא בתחתית הערמה אומר לי שמור לי על המצלמה, אני לוקח את המצלמה איתי, אבל אני לא יכול לשמור על המצלמה, אני צריך ידיים פנויות, אז אני בא לפה (בסוף המדרגות של גשר דב, י.פ) מנסה למשוך אותו, מנסה, מנסה, ולא מצליח. 300 איש עליו.

זירת האסון במירון, יום למחרת (צילום ארכיון: דוד כהן/פלאש90)

"אני לא מצליח, ואחרי כמה דקות אני אומר לעצמי שאני לא מצליח, מה כן אפשר לעשות? אני מחביא את המצלמה מתחת לאבן, מצליח לעלות, לעקוף את הערימה הראשונה, ומגיע לנקודה שהיא ריקה מאדם. בערימה אחת יש 300 איש, ואני מגלה על הגשר עוד 300 איש. ואף אחד לא ראה את זה עד אז.

"אנשים צועקים 'תמשוך אותי', ואני מנסה מנסה למשוך ללא הצלחה, כמעט תולש ידיים, מנסים מנסים מנסים, אני והשוטרים דופקים על הדלתות של 'הכנסת אורחים' (אחד ההקדשים המרכזיים בהר מירון י.פ), כדי שאפשר יהיה לטפל. מלמעלה זורקים בקבוקי מים, ולא רואים אותנו ולא שומעים, עד שפותחים לנו. אני נכנס ראשון ומכניסים לנו עוד אחד ועוד אחד, מתחיל לעשות עיסויים לבן 30, ואין כלום, אתה לבד. אחרי 2-3 דק צריך החלפה, אבל עשיתי עליו 20 דקות החייאה, לא הרגשתי את הידיים את הגוף. תוך כדי אני חושב, אולי יש לו אישה וילדים, ואם אני מפסיק עכשיו אין מי שיחליף אותי. הייתי בניתוק מהגוף, מתסכל על הכל מלמעלה, ואתה ממשיך, וכל דקה זורקים עוד מישהו ועוד מישהו ועוד מישהו. מראות נוראים.

"אחרי איזה זמן אני מבין שאין לי כוח פיזי ואין לי כוח נפשי, הגיעו כבר המון צוותים ואז אני עולה על מדרגה בחדר הזה, מסתכל על הזוועה הזו מלמעלה, ויוצא מהמקום, עם בגדים קורעים, כמו מאובן, עם תחושה נוראית, כמו זומבי. עולה למעלה, לאט לאט ומתיישב. רואה שתי שוטרות, ואף אחד לא יודע כלום. הן מסתכלות עלי, אני מסתכל עליהן, הן שואלות אם אני רוצה מים, אני עונה שכן, הן מביאות לי, ואז אני מתחיל לבכות".

"בלי ציוד, עם שני חובשים צעירים, מקבלים קריסת מבנה"

עבור נתנאל קנפו, תושב הישוב מירון ואב לחמישה, ההתנדבות בהילולה במירון היא מנהג קבוע. כשהגיע לאירוע בשנה שעברה הוא נתקל בסימנים מדאיגים. "ל"ג בעומר מתחיל כפסטיבל, בהרגשה טובה, אני עולה ברגל מהבית ומגיע לחפ"ק, כמו כל שנה", הוא מספר, "אני מנסה להשתבץ כמו כל שנה, נרשם לפי הספר, בנוהל. כמה חובשים אומרים לי 'נתנאל אנחנו איתך', אבל במרפאה אומרים לי שאין ציוד. אני חוליה 11, איך נגמר הציוד? אומרים אין מה לעשות, הבאנו השנה ציוד מינימלי כי אנשים לוקחים וממלאים את המחסנים שלהם בבתים. אני הולך למחסן, כבר עצבני, אין כלום. אני שואל, אין ציוד חבישה אפילו? אומר לי אין כלום. אין אלונקה, אין בלון חמצן."

נתנאל קנפו. "שני דברים קופצים לראש אחרי כמה דקות – 'אלוהים, לעזאזל, מה עשית לי' וגם 'אלוהים, תודה על הזכות לסייע" (צילום: גילעד שרים)

מי ששכנעו אותו להיכנס היו שני חובשים חסרי נסיון, שביקשו ממנו להצטרף אליהם. "בסוף הם ניגשו אלי, אמרו לי 'אתה רב כבר שעה עם המוקד, תקשיב, אנחנו שנינו אין לנו ניסיון בכלל, לא מכירים את מד"א ואת מירון, רואים שאתה בכיר, שיש לך ציוד בדיקה, בוא נצא. אני משתכנע, וזו החוליה שלי, שני חובשים צעירים ואני. יוצאים ב-24:45, מגיעים לכניסה לציון, נותן קשר לאחד החובשים, ומקבלים קריסת מבנה."

"אני מבין שאני צריך לרוץ", הוא מספר, "צורח למוקד 'איפה זה?', אומרים לי מספר, אבל אין הגיון במספרים. אני אומר להם תעזבו מספרים, תגידו איפה זה בהר, תנו מיקום. אומרים 'קריסה בתולדות אהרון'. לא יודע להסביר את זה, הראש שלי אמר לרוץ מלמעלה, אבל הרגליים לקחו אותי מלמטה. זה עיקוף, אין היגיון. אלוהים לקח אותי בכוח לפה, אני אומר לחובשים שאיתי שזה או הכל או כלום. אנחנו רצים נגד הכיוון של האנשים, ריחפתי מעל המדרגות, באמוק. מגיע לפה, מטר מהערימה, ליד התחנה של איחוד הצלה, רואה שני חובשים ומג"בניק, ואחד החובשים אומר לי 'נתנאל, צריך שתטפל'.

צרחות אימים, המוקד משתולל באוזן, המוזיקה עדיין רועשת

כמו מירב, גם קנפו מתאר את הדקות הארוכות שחלפו עד שצוותי החירום הבינו מה בכלל קרה. "אני עומד ומנסה להבין מה אני רואה. ראיתי בור שחור, זה היה לי מוזר בהגיון, כי איך יכול להיות שנפער בור, ואני רואה תנועות שזזות. צרחות אימים, המוקד משתולל באוזן, מוזיקה עדיין רועשת. אני בכלל מדמיין קריסת טריבונה, אנשים פצועים, אבל אין דם. בסריקה מהירה אני רואה איש מחוסר הכרה, מנסה להבין תלונות עיקריות, אני לא מבין מה האירוע, כי אני מסתכל למעלה ורואה מרפסת, ואומר לעצמי אולי חלק קרס.

"שני דברים קופצים לראש אחרי כמה דקות – 'אלוהים, לעזאזל, מה עשית לי' וגם 'אלוהים, תודה על הזכות לסייע'. כאוס, מגיעים עוד חובשים, ועוד אנשים יוצאים מהערימה. אני מוציא אלונקה מאיחוד הצלה, פותח אלונקה, ומחפש מי יסחוב איתי. החובשים שמגיעים רוצים לטפל, הם חדורי מוטיבציה, לא לפנות. מגייס חובש ואזרחים, ומתחילים לרוץ עם אחד הפצועים שמעורפל הכרה.

"בדרך שואלים אותי, משהו רציני קרה שם?"

האנשים שפגשו בדרך לא הבינו את גודל האסון, מה שעיכב את הטיפול בפצועים. "תפסתי מישהו שיפנה לנו את הדרך לאלונקה. בדרך שואלים אותי שאלות הזויות – משהו רציני קרה שם? אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. האמבולנסים של מד"א כבר למעלה, אבל היה בלבול, והם עומדים בכיוון הלא נכון. אני מכניס את הפצוע לאמבולנס לבן, ומתחיל להתווכח עם הנהג על לקחת את האלונקה והקרש לגב מהאמבולנס. אני צורח לו 'אולי אפילו יש שם הרוגים', כמה תמימים היינו. אחרי שאני ממש מאיים עליו באלימות הוא מבין שאני רציני".

קנפו הבין שבתוך הבלבול הוא צריך להנהיג את הסובבים אותו. "אני תופס את החובש שאיתי, ילד בן 19, אומר לו: 'ראית מה קרה למטה נכון? בהרגשה שלי אני רוצה רק לברוח. אבל אתה מבין את המצב, אז על מצפונך שאנחנו משאירים אותם ככה ולא מסייעים. תן יד וקדימה חוזרים'. איפוס כזה, בשבילו וגם בשבילי.

"אני חוזר עם אלונקה לנקודה כשאני יודע מה קורה, ומבין שאני הייתי האלונקה הראשונה שיצאה, ועד שחזרתי עם האלונקה לא יצאה עוד אחת. אז אני צורח, מעיף מפה אנשים שיטפלו בעצמם. דוחק באנשים להגיע לבית חולים, אומר לאנשים את האמת.

נרות זיכרון בהר מירון, יום למחרת האסון (צילום ארכיון: דוד כהן / פלאש 90)

ניגש אלי מישהו עדין, אומר לי 'חובש יש פה מישהו שלא מגיב'. במבט ראשון רואה שהוא מחוסר הכרה, שאין נשימות, לא מגיב לכאב, אין דופק, ואז מסתכל בשעון, כבר שעה אני פה. אמרתי לו שיישאר לידו ישגיח ויקרא תהילים, אין מה להתחיל החייאה אחרי שעה, וקורא לפארמדיק שיקבע מוות. נסעתי למשפחה שבוע אחרי – לספר להם מה היה, כדי לסגור את המעגל הזה איתם. אשתו שאלה למה הצמדתי דווקא לו מישהו שיגיד עליו משניות – אמרתי לה לא יודע, אבל קראתי עליו שהיה שדכן ואולי הקב"ה זיכה אותי לשדך לו שידוך אחרון."

אחרי הפצוע האחרון, התחיל הדכדוך

"אחרי שעתיים של פינויים ובלאגן אני סורק את המקום, נשארתי עם הפצוע האחרון, הרגל שלו היתה כמו נחש הכל היה נראה שבור לא היה מה לקבע. לפני לג בעומר הייתי בכושר פצצה, אבל תוך כדי העלייה עם האלונקה של הפצוע האחרון אני לא מרגיש את יד שמאל. אני קולט שלא שתיתי, הגוף מתמוטט, אני מתפלל שלא אפיל אותו, ופתאום קולט מישהו הכי לא קשור לנוף, אידיאלי למסע אלונוקות, תפסתי אותו צעקתי לו, היד שלי לא מתפקדת. מגיע למרפאה ועוזר שם לטפל בפצועים.

"אני גמור פיזית ונפשית ורואה את ירוחם עם הצוות שלו, והם בשיחזורים. אני מדבר איתם ושמח שהם מבינים על מה אני מדבר, אבל מסתכל עליהם וחושב – כולם לאישפוז, נראים רע. ואני מרגיש שאני מתחיל להרפות. עד עכשיו האנדרנלין בגוף, והם משפיעים עלי לרעה, הם גורמים לי לדכדוך. אמרתי לעצמי אני חייב לעזור, אני חייב לעשות משהו, אבל אין מה לעשות, פיניתי את הפצוע האחרון. אני מבין שאסור לי לשחרר, קנפו חזק, אין מצב שאני אהיה פוסט טראומטי. אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו. אז ירדתי לאזור של החללים והלכתי לעזור לזק"א, ואחר כך לפוסט טראומטים שמפוזרים ברחבי ההר".

"הלכתי לטיפולים, חשבתי שזה מאחוריי, ואז הגיע המצפון"

את מירב, תושב צפת ואב לארבעה, פגשתי במירון ביום ראשון, יומיים לאחר האסון. הוא הלך מתחת למדרגות המוות, בגשר דב, ובלי מילים ביקש לספר את הסיפור שלו. בגלל שזו לא הפעם הראשונה בחייו בה נחשף לטראומה שמשאירה חותם כבד, התחיל מירב בשלב מוקדם מאוד למצוא לעצמו טיפול. אבל לדבריו ממד"א לא זכה לסיוע.

אחרי שסיים לטפל בפצועים, כשהוא מותש ועייף, מתאר ירוחם סצינה שהוא מגדיר כהזויה, לא רחוק ממקום האסון, "אני רואה זוג רב, כמו שקורה להרבה זוגות. אני מסתכל עליהם כמו זומבי, שואל אותם "אתם רבים?", שאלה כל-כך מטומטמת, הם מסתכלים עלי כמו הזוי, מתעלמים ואז האישה אומרת לי "שמעתי למטה יש שני פצועים" אני עושה לה, "יש פה שבעה הרוגים", זה מה שאמרו אז בקשר, ואז היא עושה 'וועליה' וכאפות לעצמה, 'השם ישמור', בוכה והמריבה שלהם נשכחה.

"אני ממשיך לעלות להר. ומגיעים מלא מלא מלא אמבולנסים, כל הגוף שלי כואב ואני מזיע כולי. אני דואג לחובשים שלי שהתפזרו במהלך האירוע, מגיע לחפ"ק, פוגש אותם אחרי שעה וחצי בערך, יושבים, לא מדברים. מנסים להבין מה היה פה, כולם גמורים גמורים. אני מעלה סטטוס בוואטסאפ עם סימני בכי ואנשים לא מבינים, ישבנו שם מרוסקים עד 6 בבוקר. בדרך הביתה עשיתי תאונה, העיניים שלי התערפלו, נכנסתי ברכב בלי לשים לב".

"אחרי האסון אני חוזר לבית, נכנס למיטה ורק מקווה שאישתי תבין מה עברתי. בערב שבת אני אוכל דגים ובוכה, מבין שאני עובר משהו גרוע. מחכה שתצא שבת כדי לדעת מי מת. מגיע מוצ"ש ואני בסערה, הכל מבולבל. מבין שאני צריך טיפול, והולך למטפלת מסויימת ועובר עוד 3 טיפולים אצל מטפל אחר, וחושב שזה מאחורי, ואז מגיע המצפון. מצפון אדיר, גדול. אני משחזר באובססיביות את האירועים ולמה פעלתי ככה ולא פעלתי ככה, ולמה משכתי או לא משכתי. ורואה סרטונים, ולמה לא קראתי לאנשים למשוך מלמעלה. בסופו של דבר פעלתי הכי נכון שיש. אבל אכלתי מצפון. אני צריך עוד טיפולים, מבין שזה לא מאחורי. זה יישאר תמיד.

הכניסה למתחם קבר הרשב"י במירון, אפריל 2022. מירב: "ל"ג בעומר מתקרב והכל נפתח מחדש" (צילום: גילעד שרים)

"בינתיים קשה לי לעבוד בעבודות תובעניות, יש פלאשבקים. ל"ג בעומר מתקרב והכל נפתח מחדש, חזרתי למצב שלא הייתי בו המון חודשים. אני מבין שכמה שטיפלתי, זה לא מספיק. לפני שבועיים היתה פה מעל הכיפה הכחולה חאלקה של ילד מהמשפחה, בלי לחשוב על זה יותר מדי שרו שירי ל"ג בעומר. שמעתי את זה, וחטפתי כמו בום ללב, רצתי מחוץ למתחם בלחץ, לא רציתי לשמוע אף ניגון כזה, זה החזיר אותי כמו משאבה".

"חודשים שאני קם בבוקר, מאוחר, אחרי לילה של סיוטים"

"אני בחרתי לא להדחיק", מספר נתנאל בחיוך. הוא מודע לקונטרס שמעלה המראה החזק והרגוע שלו אל מול מה שהוא מתאר שמתחולל בנפש מאז האסון, אבל הוא לא מוכן להגיד יותר שיהיה בסדר. "אני מדחיקן סדרתי, תמיד אומר 'הכל טוב – נקסט'. אחרי ל"ג בעומר בחרתי שזה אסור. אמרתי לעצמי 'אני מוכן להיות בכתבה עוד 20 שנים על הפוסט טראומה, אבל לא בתור ההוא שנפל, אלא ההוא שנפל, וקם, והרים איתו את כולם, לזה אני מוכן. בגלל זה אני ממשיך לטפל ולהילחם ואני מפסיק להיות עקשן, ואם מישהו אומר לך שאתה צריך עזרה אז אתה צריך עזרה".

נתנאל קנפו (מימין) וירוחם מירב. קנפו: "אני ממשיך לטפל ולהילחם ואני מפסיק להיות עקשן, ואם מישהו אומר לך שאתה צריך עזרה אז אתה צריך עזרה" (צילום: גילעד שרים)

נתנאל מתנדב כבר שנים במד"א, מאז שראה איך חובשים מהישוב בו נולד במשגב מטפלים באביו. התנדבות היא חלק מהחיים שלו, אבל מאז האסון הוא כבר לא חי את אותם חיים. "חודשים שאני קם בבוקר, מאוחר, אחרי לילה של סיוטים. מגיע לעבודה בסביבות 10, למזלי נפלתי על אנשים מדהימים בעבודה, כולם. כשאני חוזר הביתה שוכב על הספה. אין לי כח לשחק עם הילדים. לפעמים נרדם כמה שעות. 5 ילדים זה לא צחוק, כל ההשכבה המקלחות זה היה עלי, פתאום אני חוטף קריזות תוך כדי, לא יכול שמספרים לי על הבית ספר על הגן. שבת זו סעודה, קידוש, שירים, פרשת שבוע – עכשיו לא יכול לסבול את זה".

קנפו: "אמרתי לעצמי 'אני מוכן להיות בכתבה עוד 20 שנים על הפוסט טראומה, אבל לא בתור ההוא שנפל, אלא ההוא שנפל, וקם, והרים איתו את כולם"

"לשמחתי אני לא בן אדם אלים, אז אני לא מכאיב לאף אחד. אז אם מישהו צופר לי בכביש אני יוצא על אנשים. התקפים מטורפים. אנשים בעבודה שאני נכנס לוויכוחים איתם בצעקות. הכל נורא קיצוני. לא יכול להיכנס לסופרים או למקומות סגורים מדי, מרגיש שהם תוקפים אותי, מחזיר אותי לאירוע. קרה לי שאני יושב מחוץ לבית כנסת, אמצע החורף מחכה למשפחה, לא מסוגל להיכנס. העולם לא מבין את זה"."

"במד"א שאלו מה איתי, אבל לא הציעו עזרה"

לצד ההתמודדות עם הפוסט-טראומה, צריכים החובשים להתדפק על דלתות המערכות, כמעט לבדם, בכדי לקבל עזרה נפשית. דווקא ממד"א, אחד הארגונים החזקים והוותיקים במערכת הבריאות בישראל, הוא נתקל באטימות. "שאלו אותי במד"א כמה פעמים מה איתי, אבל לא הציעו עזרה", אומר קנפו, "יש כל כך הרבה בירוקרטיה, ולא עוזרים בזה."

בתגובה לפניית 'דבר' טענו במד"א שהארגון מפעיל מערך סיוע למתנדבים ולעובדים שחווים פוסט טראומה בעקבות טיפול רפואי באירועי אסון (התגובה המלאה בסוף הכתבה). אך קנפו ומירב אומרים שלא נתקלו בו, וכך גם חבריהם שהתנדבו באותו לילה נורא.

אפילו סיוע פשוט שנדרש מהארגון הפך לעניין מורכב וארוך. "כדי להגיש תביעה לביטוח הלאומי היה צריך אישור ממד"א על עצם זה שהייתי באסון", מספר קנפו, "אחראי המתנדבים, עד שענה לנו, ביקש מסמך מפסיכיאטר, מסמך חסוי, זה הזוי, ומשם קיבלנו אישתי ואני רק סינונים. מהרגע שאמרנו מה אנחנו רוצים לא עונים. מורחים אותי – מהמזכירה עד למנהל המרחב, ואז מטיפים לי על למה אני לא מתרומם עבור הילדים שלי. אחרי כל הבלאגן הזה – הוציאו ממד"א אישרו פרווה על זה שהייתי נוכח באסון. בסופו של דבר קיבלתי 30% נכות כללית.

"בסוף אני אוהב את מד"א, אני רוצה לחזור להתנדב ולהמשיך את הנתינה הזו. כי אני כזה. אבל אני רוצה לחזור לחיות, להיות אבא.

"דיברתי עם המון חובשים, אף אחד מהם לא קיבל סיוע ממד"א. אחד מהצוות של ירוחם אומר לי 'אני בסדר, ממש בסדר', אבל אחר כך סיפר לי גם עוד סיפור: 'יצא לי להיות בחתונה ופתאום יש שירי מירון ואני מוצא עצמי נכנס לנשימות מהירות, מזיע ויש לי לחץ בחזה וברחתי מהאולם, בכיתי בחוץ את החיים שלי'. והוא אומר לי שחוץ מזה הוא בסדר. גם אשתו אמרה לו שמאז האסון הוא מנותק ולא משתף אותה, אבל שוב, חוץ מזה הוא בסדר. הוא גם חשב לבוא להתראיין, אבל מאז שאמר כן הוא לא מוכן לדבר איתי, כי זה העיר בו משהו. רוב החבר'ה סובלים. מי שמדחיק כרגע – תהיה לזה משמעות בהמשך".

קנפו בטיפול רציף מאז האסון, אבל גם לכך יש השלכות קשות. "הילדים שלי יודעים שאני נוסע לקריית שמונה לטיפול, הגדולות יודעות שיש לאבא כל מני 'ויטמינים'. אבל אני רוצה להפסיק עם הכדורים. לפני פסח לקחתי כדור כדי לשון, וכשהתעוררתי הבנתי שלא שמעתי את התינוק בוכה. כשאישתי חזרה מהעבודה ראתה אותו מזיע ובוכה, אבל אני לא שמעתי. לא רוצה כדורים שמכבים אותי, נשבר לי. אמרו לי לעבור לקנאביס רפואי, בהתחלה לא הייתי מוכן, אבל עכשיו זו כזו בירוקרטיה מסובכת שאין כח".

"הרגשתי שאני מאבד את זה לגמרי"

מירב מספר שהמשבר הנפשי הוביל גם למשבר אמונה. "בהתחלה האמונה התחזקה, כמו אנשים שצריכים להיאחז במשהו כדי לשרוד. אבל כשהדברים התחילו לשקוע היו לי שאלות באמונה באלוקים, שאלות שאף פעם לא היו לי. אני? שאלות כאלה? מאיפה זה מגיע? התחלתי לחפש תשובות באינטרנט וכל מני. דיברתי עם אדם גדול, ושום דבר לא עזר לי, והפסקתי להאמין. אם אין את אלוהים בחיים שלי, אין לי שום מטרה"

"הרגשתי שאני מאבד את זה לגמרי. נסעתי לכינרת. שתיים בלילה, ופתאום אני שומע שיר של עקיבא – 'הי זה אני כאן שר אליך / מחפש מילים יפות להאיר בי את הלילה / לסדר קצת מחשבות / מרגיש שקצת איבדתי את הדרך / החיים שלי קצרים מידי בשביל לחיות אותם בערך'. אני אומר רבאק, הוא כתב את זה עלי. אני שומע את אותו שיר שעתיים, ומשם דברים התחילו להסתדר לי במוח, והאמונה חזרה בכזו עוצמה. היום אני מתמודד, יום ככה, יום ככה."

בחזרה לשדה הקרב

כחלק מתהליך הטיפול בעצמו, מירב שוקל להתנדב גם השנה כחובש בהילולה במירון. "אמרו לי חכמים שכדאי לעבור פה התנדבות, עם המדים, ול"ג בעומר. אומרים שזה יהיה הריפוי הכי טוב עבורי, לחזור לשדה הקרב, לראות שזה עובר בלי אסונות. להבין שהיה אסון אבל הוא נגמר, זה יכול לגרום לי לריפוי".

קנפו אינו מחפש פתרון רק לעצמו, אלא לכלל המתנדבים והעובדים. "החלום שלי, שיהיה מערך חירום. נוהל. אין כזה היום, ושלא יספרו לי סיפורים. אני כבר מטופל, לא מצפה שישלמו לי אבל שיכווינו אותי. יש מתנדבים מודחקים כבר שנה – קחו אותם לטפל. נתנו את החיים שלנו – ועכשיו צריך אתכם".

תגובת מד"א: "נסיון של שנים בהתמודדות הצוותים עם אירועים קשים"

במד"א לא התייחסו לפניית 'דבר' בנוגע לתמיכה הנפשית שמעניק הארגון לעובדים ולמתנדבים שטיפלו בפצועים בליל האסון במירון, והסתפקו בתיאור כללי של מערך התמיכה בארגון. בתגובת הארגון נאמר ש"למד"א ניסיון של שנים בהתמודדות הצוותים עם אירועים קשים. למעשה, תורת מד"א להבטחת חוסנם הנפשי של עובדיו ומתנדביו הייתה המקור להכנת צוותי הרפואה בצה"ל ובגופים מקבילים. סקרים עיתיים בדגש על מתנדבי הנוער בוחנים את מידת החוסן, הנמצאת בכל סקר כרבה, מול מיעוט סימפטומים פוסט-טראומטיים. למד"א מערך של מנחים מקצועיים, בראשות פרופ' חיים קנובלר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, יורם בן יהודה, לשעבר מפקד היחידה לתגובות קרב בצה"ל, ד"ר משה אברמוביץ', פסיכיאטר בכיר, ועוד.

"לאחר אירועי דחק רחבי היקף מתבצעות 'שיחות צוות' לווידוא שלומם הנפשי של הצוותים המעורבים. בנוסף לכך, עובדים ומתנדבים הזקוקים להמשך תשומת לב בשל המשך תופעות פוסט טראומטיות מלווים על ידי מפקחים בכירים במד"א, ובעת הצורך הם מופנים לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש בעלי מומחיות בטיפול בנפגעים פוסט טראומטיים. בשנים האחרונות מוטמעת במד"א תכנית ייעודית למניעה ראשונית ושניונית של תגובות פוסט טראומטיות בעקבות חשיפה לאירועים קשים, ובימים אלה מעודכן 'מדריך מד"א לעזרה ראשונה נפשית', ומוכנסת לומדה בנושאים המרכזיים בתחום שתועבר דרך המרשתת לכלל צוותי מד"א – עובדים ומתנדבים."

למרות המערך שתואר, בארגון לא התייחסו לטענות הנוגעות למתנדבים שחווים פוסט טראומה ולא זכו לסיוע והכוונה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!