דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ו בסיון תשפ"ב 25.06.22
25°תל אביב
  • 18°ירושלים
  • 25°תל אביב
  • 24°חיפה
  • 25°אשדוד
  • 23°באר שבע
  • 35°אילת
  • 28°טבריה
  • 21°צפת
  • 24°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

תוכנית החיסכון של אבא

אילן שיינפלד ובניו בביתם בגליל. "אין דבר שעושה אותי מאושר יותר מלהצליח לשלוט בכלכלה שלי, לא להגזים. זה בריא לי וזה בריא לעולם" (צילום: אלבום פרטי)

הסופר אילן שיינפלד, אב יחידני לתאומים בני עשר, סרב לבקשת בנו ללכת לאכול סושי במסעדה, אחרי שהתברר לו שמחיר הארוחה חורג מהתקציב החודשי שגזר על עצמו. בגילוי לב נדיר הוא פרסם את החלטתו בבלוג שלו, אבל לא כדי לקבל עזרה. "אורח חיים חסכני נתפס היום בחברה כחולשה או נחיתות וזה חורה לי", הוא אומר, "כי אני מאמין שההפך הוא הנכון"

אוריאל לוי

לא כל הורה היה מודה בקול רם שסירב לבקשת בניו התאומים בני העשר ללכת לאכול סושי במסעדה מכיוון שההוצאה תחרוג מהתקציב החודשי שהוא הגדיר לבילויים מסוג זה. אילן שיינפלד (62) הודה בזה. "דניאל רוצה לאכול בג'פניקה", כתב באחרונה בבלוג שלו "אבא קומותיים", "הוא טעם סושי אצל השכנים ונדלק. כל כך שמחתי כששמעתי על כך, עד שבלי לחשוב פעמיים אמרתי לו שבכיף, ניסע איזה יום לג'פניקה בכרמיאל.

"היום הוא שב על בקשתו. את השניצל משלשום שחיממתי לשנינו על המחבת הוא סירב לאכול, הוא רעב וביקש לג'פניקה. אז נכנסתי לאתר שלהם והתבוננתי בתפריט ובמחירים. והאמת היא שפשוט חטפתי הלם. אין סיכוי לצאת מארוחה לשלושה אנשים (מבוגר ושני ילדים) עם פחות מ-300 שקל. זה, כמובן, אם רוצים לאכול מנה ראשונה או מרק, סושי וגם קינוח. שלא לדבר על שתייה.

"אבל 300 שקלים זה התקציב החודשי שקבעתי לנו לבתי קפה/מסעדות – והוא נועד בעיקר לרכישת גלידה בכרמיאל (16 שקלים לילד) או קפה ומאפה/ארטיק/סוכריה על מקל בתחנות דלק או בתחנת הרענון של כביש 6. אי אפשר לקנות משהו אחר בתקציב כזה".

שיינפלד. "רציתי לשתף בשינוי שעברתי, שינוי שאני מוכן לשלם עבורו מחירים, אבל עושה אותי לאדם מאושר יותר" (צילום: אוריאל לוי)

רבים מקוראיו פירשו את הדברים כקריאה לעזרה וביקשו לתרום לו. ג'פניקה הזמינה אותו לארוחה על חשבון הבית, חברים אחרים הציעו לו סדנאות סושי, או תרומה כספית, אך שיינפלד הפנה אותם לתרום למקומות אחרים. "שימח אותי לראות כמה אנשים דואגים לי, אבל לא זו הייתה המטרה שלשמה כתבתי. רציתי לשתף בשינוי שעברתי, שינוי שאני מוכן לשלם עבורו מחירים, אבל עושה אותי לאדם מאושר יותר".

איך מאושר יותר?
"אורח חיים חסכני נתפס היום בחברה כחולשה או נחיתות, וזה חורה לי, כי אני מאמין שההפך הוא הנכון. אין דבר שעושה אותי מאושר יותר מלגדל את האוכל שלי בגינה, לקום בבוקר ולאסוף ביצים מהתרנגולות שלי בחצר, להצליח לשלוט בכלכלה שלי, לא להגזים. זה בריא לי וזה בריא לעולם. וחוץ מזה עדיין יש לי חובות להחזיר, ועד שלא אחזירם לא אמצא שלווה לנפשי".

מיחצ"ן בתל אביב לאב לתאומים בקיבוץ

שיינפלד (62) תמיד רצה להיות אבא. בגיל 50, כ-35 שנים לאחר שיצא מהארון, נחשף לראשונה לאפשרות להביא ילדים בפונדקאות. "מהרגע הראשון ששמעתי על זה הבנתי שזה מה שאני רוצה", הוא מספר, "זה הגיע אחרי עשרות שנים של חיפוש דרך. קדם לזה חיפוש ארוך של פרטנריות להורות משותפת. היה זוג לסביות שהיו בעניין, ועשינו פיקניק גיבוש בהרי ירושלים. אפילו הצטלמנו כדי שיהיה מה להראות לילדים שעוד יבואו, אבל בסוף זה לא קרה, ואני שמח על כך. רציתי להיות הורה במשרה מלאה ולא לחלק את ההורות שלי חצי-חצי".

כששמע לראשונה על האפשרות להביא ילדים בפונדקאות סיפר על כך לאביו אברהם, שהיה אז נשיא בית המשפט לנוער. "אבא שאל אותי אם יש לי 'מסוגלות הורית'. בלי היסוס עניתי שכן. רק שאז עוד לא ידעתי מה זה אומר. רק מאוחר יותר גיליתי שזה מושג משפטי שהוא עצמו טבע, במסגרת עבודתו".

באותם הימים הוא חי בנווה צדק עם בן זוג צעיר ממנו. בן הזוג לא התלהב מהרעיון. "הוא כעס. הוא לא רצה שאצא למסע הפונדקאות. לזכותו ייאמר, שלא ניסה לעצור בעדי. הוא לא חש בשל להורות, ולא רצה ילד בבית. אני הייתי נחוש בדעתי. אף שאהבתי אותו, והיינו זוג נפלא, החלטתי ללכת על זה למרות אזהרתו שזה יוביל לפרידתנו, וזה אכן מה שקרה".

"אבא שאל אותי אם יש לי 'מסוגלות הורית'. בלי היסוס עניתי שכן. רק שאז עוד לא ידעתי מה זה אומר. רק מאוחר יותר גיליתי שזה מושג משפטי שהוא עצמו טבע, במסגרת עבודתו"

במסע הארוך לעבר ההורות, בעזרתם של פונדקאית הודית, משפחה תומכת וכוח רצון, הפך שיינפלד מסופר ואיש יחסי ציבור-הומו-תל-אביבי, לאב יחידני לתאומים, דניאל ומיכאל. לאחר שבניו עלו לגן חובה, החליט להשלים את השינוי הגדול בחייו, ולעבור ליישוב הקהילתי תובל שבגליל. שינוי שנעשה לאחר כמה משברים בקריירה, ומתוך מחשבה רבה על צורכי ילדיו. את ההורות היחידנית והמעבר לגליל הוא מתעד בבלוג החי והמרתק שלו, המוקדש ל"חיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם".

אורי צבי גרינברג ניבא לו גדולות

שיינפלד הוא סופר ומשורר פורה, עורך, מורה לכתיבה ומו"ל עצמאי. 28 הספרים שפרסם כוללים שירה, פרוזה, ספרי הדרכה וספרי ילדים. הוא זכה בעשרות פרסים, בהם, בשנה שעברה, פרס ברנר על ספרו "הנזיר היהודי"; פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה (1991 ו-2015); פעמיים בפרס קוגל (1998 ו-2013); ובפרס קרן גולדברג של הקק"ל (2001).

הוא כותב מגיל 14. "ביקרתי לראשונה את קברה של סבתי, אישה שאיבדה שני ילדים בצעדות המוות לטרנסניסטריה, בשואה, ואף על פי כן עלתה לארץ והתחילה מחדש. הייתי הנכד הראשון שלה והיא הרעיפה עלי חום ואהבה, לעתים בהגזמה. היא מתה כשהייתי בן שש, ורק שמונה שנים לאחר שנפטרה, אחרי בר המצווה שלי, הרשו לי להיכנס לבית עלמין ולגשת לקברה. כשחזרתי מבית העלמין העולם כאילו נדם. הכול נעצר. התיישבתי והתחלתי לכתוב. מאז אני לא מפסיק".

שירו הראשון, "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי", פורסם בעלון של התיכון בו למד ברמת השרון. התוכן החריג של השיר הוביל לחרם בית ספרי נגדו, ולבקשת היועצת לשלוח אותו לאבחון נפשי. למזלו הייתה שם גם יועצת אחרת שגיבתה אותו, ואף עודדה אותו להמשיך ולכתוב. בשיחה איתה סיפר לה גם על משיכתו לגברים.

"בן זוגי לא חש בשל להורות, ולא רצה ילד בבית. אני הייתי נחוש בדעתי. אף שאהבתי אותו, והיינו זוג נפלא, החלטתי ללכת על זה למרות אזהרתו שזה יוביל לפרידתנו, וזה אכן מה שקרה"

"לא שמעתי על הומואים לפני כן, זו הייתה תקופה שלא היו בה הומואים מחוץ לארון. לשמחתי העזתי לדבר על כך גלויות, ולמזלי נפתחתי בפני אישה חכמה ורחבת לב. היא ממש הצילה את חיי. כעבור עשרות שנים היא התקשרה אלי והודתה לי. לא הבנתי למה, הרי זה אני שמודה לה כל חיי. ואז סיפרה כי בנה ההומו קרא את הבלוג שלי ובעקבות זאת הביא ילדים לעולם בפונדקאות. לטענתה בזכותי היא נהייתה סבתא".

כשהיה בן 16 שלחה אימו צרור משיריו למשורר אורי צבי גרינברג. אצ"ג התרשם בעיקר משיר אחד – השיר שהוביל את שיינפלד להתמודד עם חרם בית ספרי, ובעקבות זאת גם לצאת מהארון. "הוא אמר שזה השיר הטוב היחיד מבין מה שקרא, ושאם אמשיך לכתוב כך אהיה פעם סופר גדול".

שיינפלד בחדר העבודה עם מכונת הכתיבה שקיבל במתנה ליום הולדת 18. "אחרי שביקרתי בקברה של סבתי, התיישבתי והתחלתי לכתוב. מאז אני לא מפסיק" (צילום: אוריאל לוי)

כמתנת יום הולדת 18 רכש לו אביו מכונת כתיבה "הרמס 3,000" עליה הוא כותב עד היום. הוא החל את דרכו כמשורר לירי מחאתי, ופרסם, בעת שירותו הצבאי, שירים במדור הספרות של "על המשמר". עם שחרורו התמנה לסגן עורך המדור, משרה בה החזיק עד לסגירת העיתון.

"מצאתי את עצמי לא מצליח לשלם לספקים"

בשנות התשעים הוא שימש כדובר תיאטרון הבימה, ובהמשך פתח משרד ליחסי ציבור. במשרד שלו הועסקו בשיאו עשרה עובדים, והוא יחצן פסטיבלים ואירועים (למשל אירוויזיון 1999 בירושלים). בשנת 2000 פתח את "תאו" – בית קפה לקהילה הגאה, ואת "שופרא" – בית הוצאה לאור ליצירה להט"בית. לדבריו, בעקבות מתקפה של השכנים, שלא רצו בית קפה להט"בי בשכונה, הפך בית הקפה ממיזם מצליח לשבר גדול.

מפלתו הכלכלית של בית הקפה הביאה בסופו של דבר גם לצמצום דרסטי של הפעילות בחברת יחסי הציבור. "מצאתי את עצמי לא מצליח לשלם לספקים, דוחה תשלומים, והגרוע מכל – נאלצתי לפטר עובדים כי לא היה לי מאיפה להוציא להם משכורת. זוהי חוויה שאני לא מאחל לאף אחד".

לקראת גיל 40 החל לכתוב גם על יהדות הגולה. תחילה כתב על עיירת המוצא של אימו בספר הפרוזה "שדלץ" (שופרא, 1999), שאותו כתב בתוך שבועיים של תקשור, אחרי ביקור בקבר האר"י בצפת; ובהמשך על קהילות מגורשי ספרד באמריקה הלטינית. רוח המרד שאפיינה את כתיבתו התמתנה, ועשתה מקום להווי המסורת.

"גדלתי כבן בכור להורים ניצולי שואה, נכד ראשון לאחר המלחמה. זה השפיע עלי המון. אימא לא הרבתה לדבר על העיירה ממנה באה, אך משהו מהחיים השלמים שלה שהוכחדו לחלוטין זרם אלי באיזה אופן ומצא את ביטויו דרכי".

את סיפורה של מערכת היחסים שלו עם סער עפרוני, בן זוגו הראשון, שנפטר בעת מסע רוחני בדרום צרפת ב-1987, עיבד לרומן הראשון שלו "רק אתה" (שופרא, 2000), שבו מגולם סער בדמותו של גל, ואילן בדמותו של איזי: "שלושה ימים ארכו עד שהגיעה גופתו של גל ארצה. בשלושה ימים אלה איבד איזי שישה קילוגרמים…".

גם כיום, 35 שנים לאחר מותו, כשהוא מדבר על עפרוני עולות דמעות בעיניו. "אהבתי אותו, והמשכתי לאהוב אותו גם לאחר האסון. הוא יישאר לעד חלק ממני". מאז היו לו בני זוג נוספים, אך כיום הוא חי כאמור רק עם ילדיו.

"היו לי שמונה כרטיסי אשראי ושישה חשבונות בבנקים שונים"

המשבר הכלכלי אליו נקלע בעקבות המפולת של בית הקפה ומשרד יחסי הציבור, לא שינה את אורחות חייו. "הייתי מגלגל מיליונים. חייתי חיי רהב. דווקא משום שאבי – ניצול שואה שחוסך כל שקל – הקפיד כל כך להעניק לי חינוך כלכלי, נהגתי בדיוק ההפך ממנו. המכונית הפרטית בליסינג, הבגדים והמסעדות היו חלק מחיי כאיש יחסי ציבור מצליח. גם אחרי שנקלעתי לחובות לא הצלחתי להיגמל מזה. המשכתי להתנהל בתבניות קלוקלות".

למזלו, לבנקאית שלו יש לב. כשהגיע לבנק לבקש הלוואה נוספת, כדי לממן את הפונדקאות, הבטיחה לו הבנקאית להפוך עבורו עולמות כדי לאפשר לו להגשים את חלומו. "היא לקחה את זה כפרויקט אישי", הוא מספר, "ואמרה לי: 'לך תעשה אותי סבתא'".

אילן שיינפלד עם ביצה מהלול בקיבוץ. "דווקא משום שאבי – ניצול שואה שחוסך כל שקל – הקפיד כל כך להעניק לי חינוך כלכלי, נהגתי בדיוק ההפך ממנו" (צילום: אוריאל לוי)

שיינפלד נותר כלוא במעגל החובות וההחזרים, ולמרות העבודה הקשה בקושי החזיק את הראש מעל המים. "היו לי שמונה כרטיסי אשראי ושישה חשבונות בנק בבנקים שונים. לאט לאט השתחררתי מזה. בנק אחרי בנק, חשבון אחרי חשבון, כרטיס אחרי כרטיס. תודה לאל, היום יש לי חשבון אישי וחשבון עסקי, בשביל ההפרדה הנכונה בין הוצאות עסקיות לבין הוצאות אישיות, וכרטיס אשראי אחד לכל חשבון".

"ליווי כלכלי נשמע לי כמו דבר מאיים"

גם להחלטתו לעבור לגור ביישוב קהילתי בגליל היו השלכות כלכליות. הוא נאלץ לרכוש בית, והתרחק מהאזור בו הוא מוצא את פרנסתו. אך החיים השלווים בגליל עשו את שלהם ושיינפלד החליט, כאמור, להתמודד עם הבעיה ולא רק לגלגל אותה ממינוס למינוס. "למדתי את זה בדרך הקשה".

"אני מחשב כל שקל, רושם כל הוצאה שלי, ומשתדל בה בעת לצמצם הוצאות עד כמה שאפשר, ולהגדיל הכנסות. זאת, כדי לעמוד במתח התשלום של חובות העבר, שאני מחויב להחזירם, בצורכי הבית בהווה ובחיסכון לעתיד"

הוא פנה ל'עמותת פעמונים' וביקש עזרה בהתנהלות הכלכלית. "אבא כל הזמן אמר לי שאני זקוק לליווי כי אני לא מתנהל נכון, אבל נמנעתי מזה. ליווי כלכלי נשמע לי כמו דבר מאיים. למה שאכניס מישהו לכיס שלי. זה מקום אישי שאני לא מעוניין לשתף בו אף אחד".

בסופו של דבר, ניאות לעבור תהליך של חינוך כלכלי עם מתנדב מהעמותה. לאחר שנה בה שיתף את המלווה בכל הכנסה והוצאה כלכלית, הוא הגדיר לעצמו "משטר כלכלי" מחייב. "אני מחשב כל שקל, רושם כל הוצאה שלי, ומשתדל בה בעת לצמצם הוצאות עד כמה שאפשר, ולהגדיל הכנסות. זאת, כדי לעמוד במתח התשלום של חובות העבר, שאני מחויב להחזירם, בצורכי הבית בהווה ובחיסכון לעתיד".

את הפוסט המדובר על הסושי סיים בהערה אקטואלית: "כמובן, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה לא יכולתי להימנע ממחשבה על בניו של ראש הממשלה, שהזמינו כמעשה שגרה אוכל מג'פניקה, עד שהתקשורת עטה עליהם ואביהם הבין זאת, והודיע כי מעתה כל צורכי ביתו ישולמו מכיסו הפרטי. עיני אינה צרה בבנים של ראש הממשלה. קשה להיות בניו, וזה כרוך בהטרדות יומיומיות וגם באיומים ברצח. לא הייתי רוצה להיות ראש ממשלה כדי לאפשר לבניי ארוחה בג'פניקה. וכיום גם לא בכלל".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!