יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה השני משה שרת, ומי שעומד מזה עשרות שנים בראש העמותה להנצחת מורשתו, נפטר ביום רביעי והוא בן 94.

שרת נולד בירושלים ב-1927, בימים בהם עבד אביו בעיתון 'דבר'. הוא למד בבית הספר התיכון בית הכרם אצל דוד בנבנישתי, ישעיהו ליבוביץ' ואחרים. בגיל 17 התגייס לפלמ"ח והוצב בהכשרת בית הערבה. בהמשך התגייס לבריגדה היהודית, שאביו היה בין מקימיה, ובמסגרתה שירת באיטליה ובבלגיה. לאחר מלחמת העולם השנייה היה בין מייסדי קיבוץ חצרים בנגב, כחלק ממבצע 11 הנקודות. בהמשך עזב את הקיבוץ ונסע ללונדון, שם למד היסטוריה רוסית.

"הוא היה פלמ"חניק, הקים את קיבוץ חצרים והיה בשליחות ברוסיה, שממנה הוא גורש באשמת ריגול", מספר אחיו, חיים שרת. "הסובייטים הטמינו לו מכתב בכיס כדי להפליל אותו בריגול, וגירשו אותו מברית המועצות לאחר שנה אחת בלבד ששימש בה מזכיר ראשון מטעם השגרירות". אחרי שחזר לארץ נעשה שרת לעיתונאי ועורך ב'מעריב'. מאז יציאתו לפנסיה לפני כ-30 שנה, הקדיש את חייו להנצחת אביו, ובתוך כך הוציא 17 ספרים עליו ומשלו. "הוא מת טרם זמנו", אומר שרת, "היו לו עוד הרבה תכניות. דום הלב קטע את חזונו לפרסם ספרים נוספים על אביו".

יעקב שרת נודע גם כפיזמונאי, ומחברם של כמה שירים ידועים, ביניהם נמנים "נגן לי ירדן" (לחן: מוני אמריליו, ביצוע: רבקה זוהר,1971), "יש לי אהבה פשוטה" (לחן: יעקב הולנדר, ביצוע: הפרברים, 1968) ו"כנרת אחרת" (לחן: משה וילנסקי, ביצוע: להקת פיקוד צפון, 1967) ו"נמה יפו" (לחן: יוני רכטר, 1981). התוכנית 'ארבע אחרי הצהריים' בגלי צה"ל הוקדשה שלשום לשיריו.

יעקב שרת. "היה איש דעתן, עיקש, שהקדיש את כל מרצו להנצחת אביו" (צילום: נורית שרת)

שרת היה מתרגם פורה ומגוון מאנגלית ומרוסית. בין היתר תרגם את ספרו של בני מוריס "קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-ערבי", את ספרו של דזמונד מוריס, "הקוף העירום", וספרי ילדים. עם השנים התמקם בצדה השמאלי של המפה הפוליטית, וב-1989, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הוציא לאור את ספרו "מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה", שבו הכריז ש"הכיבוש והדיכוי של עם אחר" יביאו לסופו של המפעל הציוני.

"הוא היה אבא וסבא אוהב", אומרת בתו אורית שרת-פורטר. "הוא היה ידען בלתי נדלה. כל דבר שהייתי שואלת אותו, לא רק שהיה נותן לי תשובה מעמיקה, גם היה קושר את זה בהקשרים רחבים כמו איזה פאזל שהוא מרכיב. הוא היה ממש אינציקלופדיה מהלכת". היא מספרת שאביה האמין שהיהודים חייבים לעשות כל מאמץ כדי לחיות בשלום עם שכניהם. "הוא תמיד עשה דברים – עבד, שיפץ, ערך, כתב – תמיד היה לו מה לעשות. הוא זכה להכיר את ניניו ולהיות להם כסב. הוא יחסר לנו מאוד".

הפך את הנצחת מורשתו של אביו למפעל חיים

מפעל חייו של יעקב שרת היה הנצחת מורשתו של אביו. בשנות ה-80 הוציא לאור את יומניו של אביו בשמונה כרכים. אביו עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית במשך 17 שנה עד קום המדינה, היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, וראש ממשלתה השני, ועיצב את המדינה בראשית דרכה.

פרסום יומניו היה אבן דרך משמעותית להבנה ההיסטורית של המדינה בראשית דרכה. ב-1993 הקים יעקב עמותה שעסקה בהוצאת כתביו של אביו ובפרסום ספרים עליו. לימינו של יעקב בעמותה עמדה אשתו רנה, שסייעה בהבאת הספרים לדפוס. אחיו חיים שימש מנהל החשבונות.

לאורך כל הדרך ליווה את פעילות העמותה תסכול מתמשך מיחס המדינה אל הנצחת אבותיה. בשעה שבן גוריון, בגין ורבין זכו לחוקי הנצחה ייעודיים, שהקנו להם תקציב שנתי קבוע – ואפילו רחבעם זאבי, שכלל לא היה ראש ממשלה, זכה לחוק הנצחה משלו – שרת לא זכה לכך.

הנצחתו חייבה את מוקיריו להתדפק על דלתות הממשלה, ותורמים אחרים, מדי שנה, ולהתחנן לתקציב. יעקב שרת חבר לאנשי עמותת ההנצחה של גולדה מאיר ויחד הם הגישו בג"ץ נגד המדינה. בשנה שעברה התחייבה המדינה להקים "תאגיד הנצחה" שאמור להסדיר את תקצוב הנצחתם של ראשי ממשלה מנוחים.

"בשנים האחרונות דעותיו הלכו ונהיו קיצוניות, אבל זה לא משקף את כל מפעל חייו האדיר", אומר גדעון מיטשניק, ששימש עד לפני כחצי שנה כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, והצטרף לאחרונה גם לעמותה להנצחת משה שרת. "יעקב היה איש דעתן, עיקש. הוא הקדיש את כל מרצו להנצחת אביו. אף על פי שהוא שקל לסגור את העמותה, העמותה תמשיך לפעול להנצחת משה שרת כשהרוח הגבית של יעקב ברקע".

ב-8 ביולי השנה מתכננים חברי העמותה לערוך טקס אזכרה למשה שרת בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, לאחר שנים רבות שלא נערכה לו אזכרה ממלכתית.

יעקב שרת הניח אחריו אישה, רנה שרת, מורה למחול, כוריאוגרפית וחוקרת מחול, שלושה ילדים, יורם, אורית ונורית, חמש נכדות ושמונה נינים. שרת תרם את גופו למדע.