ד"ר נגה שני (45) נסעה לאוגנדה לפני ארבע שנים במטרה לאתר פליטים שהורחקו מישראל ולסייע להם. היא נחתה בקמפלה הבירה, יצאה משדה התעופה והחלה לחפש חנות לרכוש בה כרטיס סים לטלפון שיאפשר לה לתפקד במדינה המזרח-אפריקאית. בחנות היא פגשה פליט מסודאן הדרומית, ושאלה אותו מה לדעתו צריכים פליטים אפריקאים שהתגלגלו לקמפלה.

"הוא לא הגיע מישראל, ולא הכיר פליטים שהגיעו מישראל", היא מספרת. "אבל כבר בשיחה איתו, שעה לאחר שהגעתי לקמפלה, התחלנו לפתח רעיונות שיעזרו לפליטים באוגנדה, לא רק למי שהגיע מישראל".

למה את עושה את זה?
"אני לא חושבת שיש לי ברירה. אין לי שום פנטזיה על הצלת העולם או האנושות, רק חוש צדק מפותח. אני חושבת שהחברה המערבית אחראית על רוב הבעיות הסביבתיות והחברתיות בעולם, ולישראל יש חלק עצום בנזק. כמעט בכל אסון חברתי או סביבתי שחוקרים לעומק, מוצאים קשר ברור לאיזה סוחר נשק או בעל מכרות ישראלי. זה מכעיס אותי, ואני חושבת שמתפקידי לחקור את ההשפעה של המדיניות הניאו-ליברלית, האגואיסטית והגזענית של המערב על אפריקה ולהילחם בה. ותוך כדי, כמובן לעזור לכמה שיותר קורבנות".

ד"ר נגה שני. "החברה המערבית אחראית על רוב הבעיות הסביבתיות והחברתיות בעולם, ולישראל יש חלק עצום בנזק" (צילום: קסמירה מרסלין)

בקמפלה היא החלה בהקמת עמותה, וממנה יצאה לנסיעות בין מחנות פליטים ברחבי אוגנדה. "החלטתי להתמקד בפליטים בסיכון: במחנות שבהם ביקרתי סייעתי בעיקר לקורבנות סחר בנשים וללהט"בים. כשאני מדברת על סיוע אני מתכוונת לאינספור דברים, קטנים כגדולים. ניסיתי ללמד אותם מלאכות, ולחזק את היכולות הקיומיות שלהם. לאט-לאט נכנסתי לתוך עולמם".

מהצלת קופים ותוכים להצלת בני אדם

שני עושה רושם ראשוני של אישה טובת לב, גם אם נאיבית למדי, שנסעה לאפריקה בשביל לכפר, ולו במקצת, על התהום הפעורה בין היבשת המדממת למערב העשיר. אבל זהו רושם ראשוני מטעה. שני היא דוקטור לאקולוגיה פוליטית, מומחית בינלאומית לחקר הקשר בין חברה לסביבה, שהקריירה המחקרית הענפה שלה כוללת המצאות וגילויים במגוון תחומים: ממנגנון קהילתי ליצירת שמורות טבע ביערות הגשם של פרו, עבור בחשיפת שחיתויות שלטוניות, ומעורבותן של חברות מסחריות מערביות בהשחתת קהילות ילידיות במעבי הג'ונגל, דרך אמצעי שימור לזנים של קופים על סף הכחדה, ועד לניטור סחר בלתי חוקי של חיות בר ברשתות חברתיות.

כסטודנטית, עזבה את האוניברסיטה העברית לאחר שספגה איומים כשהצליחה לעצור את הניסויים בקופים בארץ. היא תיעדה קופי ניסויים בעזרת מצלמות נסתרות, ופרסמה סרטון מזעזע שהביא להפסקת הניסויים הללו ולהעברת הקופים למקלט בטוח. "למדתי ביולוגיה וקיבלתי הצעת עבודה לנקות את הכלובים שלהם", היא מספרת. "כך נחשפתי להתעללות בקופים באמתלה של ניסויים חיוניים".

פרישתה מספסל הלימודים לא קטעה את הקריירה האקדמית שלה, ומאז היא הספיקה לפרסם דוקטורט ועוד עשרות מאמרים על שימור הטבע, וההקשרים פוליטיים של החרבתו, תוך שהיא מצילה גם את הקופים שחקרה ביערות הגשם.

במשך 15 שנה היא חקרה קופים, קהילות של מקומיים, וקשרי הון-שלטון שמובילים להרס סביבתי וחברתי. היא הובילה מאמצים לשימור זנים נכחדים, הוכיחה מחקרית את תרומתם של הפרימטים לאקולוגיה, ובעזרת שותפים הנהיגה רשת של עשרות שמורות טבע קהילתיות (בשונה משמורות טבע ממשלתיות) שמשתרעות על פני רבבות דונמים ביערות הגשם. השנים שבהן חקרה קופים הפכו אותה לא רק לאקדמאית מוערכת, אלא ללוחמת צדק בעלת הישגים מרשימים.

שני ביערות הגשם, שבהם הקימה מנגנון קהילתי ליצירת שמורות טבע (צילום: Conservamos por Naturaleza)

שני מייעצת למוסדות וממשלות של מדינות שונות, בהן גם ישראל. המחקר והאקטיביזם שלה הביאו לתיקוני חוקים ולקידום מעמדם של חיות מוגנות. כך למשל, לפני שנתיים, החלה לפעול להוצאתו של תוכי הג'קו מרשימת המינים המותרים במסחר בישראל, מאבק שנשא פרי רק בחודשים האחרונים.

"המגדלים אוהבים את התוכים שלהם", היא אומרת, "אלא שמתוך אהבה הם כולאים אותם, גוזרים להם את הכנפיים, פשוט מתעללים בהם. יש בארץ 182 סוחרים מורשים בחיות בר, וכשסרקנו את הקבוצות השונות בפייסבוק, ספרנו 1,850 חשבונות של אנשים שהציעו יותר מ-19 אלף חיות בר למכירה, 35% מתוכן מינים אסורים לסחר. הג'קו למשל, הוא מין בסכנת הכחדה, והמסחר בו מעודד את המשך הציד שלו בטבע".

חלקו של המערב בשנאת להט"ב באפריקה

מאז שעברה לאוגנדה היא שמה בצד את ההגנה על בעלי חיים, ומתמקדת בבני אדם: "פגשתי קבוצה של פליטים להט"בים מקונגו, רואנדה, ובורונדי, רובם הומואים וטרנסיות. העבודה איתם חשפה אותי לנזק החברתי שאומות המערב יוצרות באפריקה".

איזה הסבר יש ליחס הזה ללהט"בים באפריקה?
"גם זה תוצר של הקולוניאליזם. ממש כמו הניצול הכלכלי. הרי החוקים נגד כל פעילות להט"בית החלו בימי השלטון הבריטי. אלו חוקים שהאירופאים הביאו לאפריקה, ובעוד שבאירופה החוקים השתנו, באפריקה התרחש תהליך הפוך. השנאה כלפי המערב וכל מה שהוא מייצג יצרה גם תגובת נגד לפתיחות המגדרית והמינית. זה רק הלך והתחזק עם כנסיות קיצוניות שנדחקו מהמערב בשל העמדות שלהן ומצאו את דרכן לאפריקה, עם הכסף הרב שאיתו הן מגיעות. הרי זה לא חדש שהמערב מייצא לאפריקה את הבעיות שלו, בתחומים רבים וגם כאן. מפעלים מזהמים, אז נעביר אותם לאפריקה. כמרים חשוכים, כנ"ל".

אמרת שרוב הפליטים שאת עובדת איתם הם הומואים וטרנסיות. מה עם שאר הקהילות?
"מצבן של הלסביות והטרנסים לדעתי הרבה יותר גרוע. סוחרים בהם, חוטפים אותם, הם ממש החולייה החלשה והנדכאת ביותר בחברה. אישה טרנסית היא אולי מושא ללעג באפריקה, אבל גבר טרנס זה כבר דבר מאיים. זה מוציא מהגברים אלימות ומוביל לסיפורים של התעללות ואונס, וברוב המקרים שפגשתי אין משפחה תומכת. כאן נכנס גם הצד של הפליטות, הרי מדובר באנשים שהסביבה שבה הם חיים זרה להם בין כה וכה, ואין להם למי לפנות. פגשתי מקרים איומים של נשים שנחטפו ונאנסו במשך חודשים. אני מעדיפה לא להיכנס לזה".

שני בדרום אמריקה עם שלט "לעזאזל השחיתות". "משבר הרעב מביא לעלייה בשחיתות ובאלימות. אני ממש רואה את זה לנגד עיני" (צילום: Conservamos por Naturaleza)

שני עברה ממחנה למחנה, איתרה את הפליטים הלהט"בים, מיפתה את הצרכים שלהם, ויחד עם אקטיביסטים מקומיים יצרה מעין רשת תומכת עבורם. ואז הגיעה מגפת הקורונה. "התקציבים של האו"ם צנחו במהירות", היא מספרת. "עמותות רבות שעבדו עם האו"ם גוועו ונעלמו. משבר הקורונה באוגנדה, ובכלל באפריקה שמדרום לסהרה, הוא לא המחלה עצמה, אלא המשבר הכלכלי. זה משבר רעב שרק התעצם מאז שפרצה המלחמה באוקראינה, ואיתה עלייה תלולה במחירי הדלק והאוכל באפריקה. זה גורם לעלייה של מאות אחוזים במחלות אחרות, כמו מלריה, טיפוס ואולקוס, שנובעות מהרעב והסטרס שהאוכלוסייה מצויה בו. זה משבר שמביא לחורבן של החברה. עלייה בשחיתות ובאלימות. אני ממש רואה את זה לנגד עיני".

נותנת לפליטים בית בביתה הפרטי

לפני כשנה פתחה שני מרכז לפליטים בסיכון בביתה בקמפלה: "מגיעים אלי הביתה מדי בוקר עשרות פליטים להט"בים, ניצולות סחר בנשים, נכים, וחולים במחלות חשוכות מרפא, עובדים איתי שלושה מורים שהם בעצמם פליטים. אחד מלמד ציור, השני מלמד יצירה בחרוזים, והשלישית מנהלת את המקום ומלמדת יצירת בגדים ונעליים ועוד דברים רבים. היא מוכשרת בעליל".

עבודת חרוזים של פליטים מהמרכז. "אני חולקת איתם את כל מה שאני מצליחה להשיג בעבודה קשה ובאיסוף תרומות" (צילום: אלבום פרטי)

ביתה של שני בקמפלה, שמשמש מרכז לפליטים (צילום: אלבום פרטי)

סדנת צילום במרכז. "עובדי עמותות אחרות, בדרך כלל מתנשאים על הפליטים ולא מתחברים אליהם. המרכז שלי אצלי בבית" (צילום: אלבום פרטי)

איך נבנה אמון בין אישה מערבית, לבנה, לאפריקאים למודי סבל, שחושדים במערב הלבן?
"לעומת עובדי עמותות אחרות, שבדרך כלל מתנשאים על הפליטים ולא מתחברים אליהם, המרכז אצלי בבית. הם יודעים שאני חיה בתנאים סבירים ביותר, שאני לא עשירה ולא מורמת מעם, ושאני חולקת איתם את כל מה שאני מצליחה להשיג בעבודה קשה ובאיסוף תרומות. אני גם לא מצלמת אותם במרכז. הם מבינים שאני לא כמו עמותות אחרות שעובדות טיפה וכותבות מלא דו"חות כדי לקבל תרומות. האמון נבנה לאט-לאט.

סלין מנהלת המרכז ומורה לאומנות. "אנחנו יוצרים גם מוצרים אקולוגיים" (צילום: אלבום פרטי)

סלין מציגה עבודות של הפליטים שמוצעות למכירה (צילום: נגה שני)

"זה תהליך ארוך. לא כולם סומכים עלי. אני שם כבר שנים. יש הרבה שבוחרים לא לעבוד איתי ואחרים באים כי חושבים שיש לי מלא כסף ובאים לנסות לעבוד עלי או משהו, ואז מתאכזבים. אבל עם הזמן מתאספת קבוצה יותר ויותר גדולה של אנשים שרוצים להיות חלק מהפרויקט".

ציור של טובו, המורה לציור במרכז הפליטים (צילום: אלבום פרטי)

ציור נוסף של טובו, שמוצע למכירה כדי לממן את המרכז (צילום: אלבום פרטי)

מה אתם עושים במרכז שלך עם הפליטים?
"אנחנו מדריכים אותם, מלמדים אותם מה שהם צריכים, אנגלית, זכויות או כל דבר שהם מבקשים, יוצרים איתם בגדים, תכשיטים וציורים שנמכרים לאחר מכן כדי לממן את המרכז. המטרה היא לתת להם בית – מקום שאפשר להימלט אליו, לנוח בו, לאכול, לשתות, וגם להעצים את יכולת העמידה שלהם דרך לימוד, התנסויות שונות, ויצירת דברים בעלי ערך".

שני משלבת את הידע האקולוגי שלה בפעילות: "ברמה הפשוטה, אנחנו יוצרים גם מוצרים אקולוגיים. לימדנו אותם למשל להכין סבון – כביסה ורחצה – שהמחיר שלו מאוד התייקר בקמפלה; להכין פחם סביבתי (ממוחזר) שבניגוד לפחם רגיל, שיצא מהחוק באוגנדה, הוא חוקי, נקי וזול יותר. אנשים באוגנדה מבשלים על פחם, אפילו שזה לא חוקי, אין להם חלופה אחרת. השימוש בפחם שמזהם פחות ולא דורש כריתת יערות, משפיע ישירות על הקטנת גורמי זיהום בתוך הבתים שלהם. ברמה היותר עמוקה, אני מנסה להוביל שינוי חברתי דרך תמיכה באקטיביסטים מקומיים, חשיפת שחיתויות ודברים נוספים".

פליטות מהמרכז מדגמנות כובעים שהכינו למכירה. "המטרה היא לתת לפליטים בית, וגם להעצים את יכולת העמידה שלהם דרך לימוד ויצירת דברים בעלי ערך" (צילום: אלבום פרטי)

נשים ממחנה פליטים צאקה ששני לימדה אותן מלאכות (צילום: נגה שני)

כיצד השפיע משבר הרעב שתיארת על הפעילות?
"המצב נורא. חברים שהיו באים לבקר סתם בשביל הכיף, מגיעים גוועים מרעב ומתחננים למזון, לעזרה בתשלום שכר דירה וחשבונות רפואיים. הגיעו אלי יותר ויותר אנשים רעבים, אז התחלתי לחלק מזון. אני קונה אורז, שעועית וקסבה (שורש מאכל אפריקאי) בכמויות גדולות ומחלקת. אני עוזרת ל-200 איש עם אוכל, והמספר הזה רק עולה לצערי.

"חלק מהמזון שלחתי לקבוצות של להט"בים במחנות פליטים שאליהם נקשרתי במשך השנים, לא רק בבית שלי. אני מחלקת גם מוצרי ניקיון ובגדים כשאני משיגה תרומות. אבל המשבר לא מסתכם בזה. אורחות החיים של החברה ממש השתנו. לפני המלחמה באוקראינה היינו מוכרים בגדים ותכשיטים שהפליטים יצרו בשוק בקמפלה פעם בשבוע. כיום זה לא מתאפשר. לאף אחד בעיר אין את הכסף להוציא על זה".

"המערב הוא כמו פיל בחנות חרסינה"

המלחמה באוקראינה משפיעה ישירות על השוק בקמפלה?
"כמו בכל שאר התחומים, גם כאן האנשים במערב בכלל לא מודעים לנזק העצום שהם יוצרים. המערב הוא כמו פיל בחנות חרסינה. כל תנועה קטנה הורסת חיים של אנשים בצד אחר של העולם. בטח שדבר גדול כמו מלחמה באירופה משליך על כל סדרי החיים של האוכלוסייה הענייה באוגנדה, שגם לפני כן היו פגיעים".

צפית בתחקיר "זמן אמת" על דן גרטלר, מיליארדר ישראלי שעשה את הונו בענף הכרייה בקונגו?
"שמעתי את השם שלו מזמן מפיהם של פליטים קונגולזים. בניגוד למה שחושבים, האנשים האלה אינם מטומטמים. הם יודעים טוב מאוד איך סין והמערב משעבדים ומנצלים אותם. במערב קוראים לזה 'קולוניאליזם כלכלי', מושג שמנסה לרכך את השעבוד לתחום הכלכלה, אך מי שמסתובב במחנות הפליטים באפריקה מבין מיד שהניצול חורג הרבה מעבר לכלכלה. האנשים האלה איבדו את האדמות שלהם, הם הורגים אחד את השני על כלום, רק בגלל סכסוכים שמתודלקים בכספי מכרות ובנשק שאנחנו מייצרים".

אז אולי עדיף לנסות לטפל בשורש הבעיה ולא רק בסימפטומים?
"אני מאמינה ששניהם חשובים. אני מסייעת לאנשים המוחלשים ביותר בעולם, ובמקביל מחפשת פלטפורמות אקדמיות למחקר שיקשר את השחיתות וההון למצבם של האנשים האלה. בעיני מדהים לראות את הקשר בין החברות המסחריות, הפוליטיקאים, וסיפורי החיים של הקורבנות הבלתי נראים האלה.

"אני מגדירה את עצמי כאקטיביסטית, ואני עושה דברים שעדיף שלא ייחשפו כדי להילחם ברשע הזה. אבל אני עושה את זה משם, מהבית שלי בקמפלה. נחמד לבוא להתרענן לפעמים בארץ, אבל לא הייתי רוצה להיות החוקרת שיושבת בביתה הממוזג עם כוס קפה וכותבת על דברים רחוקים. ממש כמו שאני לא רוצה להסתפק בחלוקת מזון ופעילות צדקה. אני מחפשת להיות גם וגם".

ובעתיד?
"אני מחפשת תוכנית אקדמית, פוסט-דוקטורט או משרת הוראה, שיהיו מספיק גמישים ונועזים להכיל את כל הרעיונות המהפכניים שלי. תוכנית שתאפשר לי לשלב בין נושאים של צדק סביבתי, פליטות ושימור טבע, כי אני מאמינה שהכול קשור בכל, ורק אם נבין את הקשרים נוכל להשפיע. זה יהיה כמובן בשילוב עם המשך העבודה באוגנדה שאני מקווה להרחיב גם לקונגו".