דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ח בסיון תשפ"ב 27.06.22
27°תל אביב
  • 22°ירושלים
  • 27°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 27°באר שבע
  • 36°אילת
  • 29°טבריה
  • 23°צפת
  • 26°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

אתגר השימור של מקווה ישראל

מקווה ישראל ממעוף הציפור. ריאה ירוקה בלב גוש דן. חובבי הנדל"ן רואים כאן פוטנציאל לבנייה אורבנית (צילום: חיים שפיר)

היקב והנפחייה, בית הכנסת ועץ הפיקוס: ביקור במקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, מגלה את פעולות השימור המורכבות שנעשות במוסד שנותר חי ופעיל גם אחרי 152 שנים | "זה מיקרוקוסמוס מעניין לבחון איך מקום כזה ממשיך לשמור על התפקודיות שלו למרות כל הלחצים שחונקים אותו"

מאיה רונן

מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון שנוסד בארץ ישראל, הוא לא רק מיתוס, לא רק היסטוריה של 150 שנה. גם כיום הוא מרכז של פעילות חינוכית שוקקת: שלושה בתי ספר (כללי, דתי וישראלי-צרפתי), שתי פנימיות (כללית ודתית), שני בתי ספר יסודיים פרטיים (מונטסורי ואנתרופוסופי), גני ילדים, גן בוטני, משק חקלאי וההנהלה הכללית של כפר הנוער; יש במקווה ישראל גם מרכז מבקרים; משרדים של המועצה לשימור אתרים, משרדים של כי"ח (אגודת "כל ישראל חברים"); ומגורים לחלק מאנשי הצוות החינוכי.

"הסוד שלו", אומרת חן הלוי, מנהלת מרכז המבקרים במקווה, "הוא שמירה על נאמנות לרעיונות שלשמם הוקם ומציאת דרכים עדכניות להגשים אותם".

המרחב של כפר הנוער המיתולוגי גובל בתל אביב, אזור, חולון, חירייה ופארק אריאל שרון. מי שנוסע בכביש 44 מתקשה להתעלם מהשדות הפרושים לנגד עיניו ומשדרת הדקלים המפורסמת בכניסה לכפר. בשער ההיסטורי של הכפר ניצב כיום פסל, שיצר האמן מוטי מזרחי, ומנציח את המפגש בין בנימין זאב הרצל לקיסר וילהלם השני מגרמניה הרכוב על סוס, ב-1898.

שדרת הדקלים המפורסמת. נראית גם מכביש 44 (צילום: מאיה רונן)

כשהרצל פגש את הקיסר הגרמני וויליאם השני, פסל שיצר האמן מוטי מזרחי (צילום: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

"מה שנראה היום חלום, יהיה מחר למציאות"

מקווה ישראל נוסד ב-1870, בעקבות פנייה יוצאת דופן שהגיעה אל קרל נטר, מזכיר אגודת "כל ישראל חברים" הצרפתית, מקבוצת צעירים מירושלים. "איננו מבקשים לחם חסד, אלא עבודה", כתבו לו צעירי "היישוב הישן", שמאסו בעוני ובתלות ב"כספי החלוקה" (כספי תרומות של קהילות יהודיות מרחבי העולם שעליהם התקיימו אנשי היישוב הישן). הירושלמים ביקשו מאגודת כי"ח סיוע בקניית אדמה, כלים ובעיקר בחינוך חקלאי ויצרני.

נטר הגיע לבדוק את המצב בארץ וחזר לפריז עם המלצה להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית. נטר הבין את חשיבות החינוך החקלאי בארץ ישראל כאמצעי לעידוד עלייה ("אני מציע לכם היום תוכנית של מוסד חדש, אשר בו יתחנך הדור… לעבודת האדמה…"). נטר ראה בהקמת בית הספר הזדמנות לתת חיים, פרנסה ומקלט מאנטישמיות למשפחות רבות של יהודים ("מה שנראה היום כחלום, יהיה מחר מציאות", כתב לשותפיו להנהלת כי"ח).

תלמידות ותלמידים עובדים בשדות בית הספר החקלאי (צילומים: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

בית הספר החקלאי עדיין שומר על אופיו המיוחד: מרחבים ירוקים שבהם משובצים בתים ומבני ציבור בסגנון מעורב. בשנים האחרונות נעשתה הפרדה בין החצר ההיסטורית, שהיא כיום האזור התיירותי המיועד לסיורי מבקרים, לבין האזור החינוכי שנמצא ברובו בחלק הדרומי של הכפר.

"מכיוון שבמקווה ישראל יש הכול מהכול", אומרת יעל אטקין, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים, "זה מיקרוקוסמוס מעניין לבחון את השאלות הערכיות ולהבין איך מקום כזה ממשיך לשמור על התפקודיות שלו למרות כל הלחצים שחונקים אותו".

אנשי הטבע מול אנשי הנדל"ן

הלחצים שחונקים אותו, כדבריה, הם לא רק ענייני תקציב (עליהם בהמשך) אלא גם המחלוקת בין חובבי הטבע לחובבי הנדל"ן. אלה רוצים לחבר את מקווה ישראל לפארק אריאל שרון כהמשך של הרצועה הירוקה המטרופולינית, ואלה טוענים שמדובר בבזבוז שטח שיכול לשמש לבנייה אורבנית באזור המבוקש והיקר ביותר בישראל. אלה רוצים ליצור ערך מוסף עבור הציבור בהיבט של טבע עירוני, ואלה רואים בו פוטנציאל נדל"ני למגורים ומסחר.

"יש כאן איומים מכל הכיוונים – אם זה הרחבת כביש ונגיסה בשטחים החקלאיים, תשתיות תחבורה שמקימים; ובתי הספר בכפר שגדלים ודרושים עוד מתקנים"

מקווה ישראל. "קודם כל בית ספר חקלאי" (צילום: חיים שפיר)

"המקום הזה תמיד מסקרן אנשים", מסבירה אטקין, "כי יש פה ריאה ירוקה שנמצאת ממש באמצע גוש דן וכמובן שכל נושא הנדל"ן תמיד מעניין את הציבור. לא נשארו באזור תל אביב, בגוש דן והמרכז הרבה ריאות ירוקות. אפשר להבין את מי שרואה את המקום כשטח ירוק ורוצה לעשות בו שימוש. מצד שני, מקווה ישראל הוא קודם כל בית ספר חקלאי, והוא נשאר כזה כבר 150 שנה. זה משהו ייחודי. ויש כאן איומים מכל הכיוונים – אם אלה הרחבת כביש ונגיסה בשטחים החקלאיים, תשתיות תחבורה שמקימים; או בתי הספר בכפר שגדלים ודורשים עוד מתקנים".

מול כל אלה, אתגר השימור של מקווה ישראל מיוחד במינו. "זה לא רק בניינים יפים שצריך לשפץ", אומרת הלוי, החברה גם במועצה לשימור אתרים, "זה מימוש של החזון הציוני. זה בית שבו הרעיונות יכולים לגור, לצמוח ולהתפתח".

בכפר: מגוון של אלמנטים וטכניקות

"שימור משמעו הרבה מעבר למבנים ולאדריכלות", מסבירה אטקין. "שימור זה לא רק בואו נשפץ מבנה ברחוב רוטשילד או לילינבלום בתל אביב, נטייח עם טיח ירוק או ורוד והוא יהיה יפה". מבחינתה, מקווה ישראל הוא מקום שמדגים את מהות העניין, לא רק בזכות השפע האדריכלי שבו והיבט השימור הפיזי, אלא מעצם היותו כפר נוער חי ופעיל.

שער הכניסה המקורי לכפר. "מבחינה אדריכלית זו באמת פנינה" (צילום: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

"זה מרחב ייחודי שכולל את פיתוח השטח, את הסיפור ההיסטורי, הסיפור האדריכלי וההתרחשות והתפקודיות של המקום בעבר, בהווה ובעתיד", היא אומרת, "המורשת החינוכית והחקלאית של מקווה ישראל היא חלק בלתי נפרד מהשימור. כשאנחנו יוצאים לפרויקט שימור אנחנו מכוונים למכלול".

המרחב של מקווה ישראל משלב מגוון של אלמנטים וטכניקות: מבני כורכר ועבודות טיח, שימוש בסיליקט (לבנים לחיפוי קירות שהיו פופולריות מאוד בארץ שיוצרו מתערובת של חול, צורן וחלב סיד), ציורי קיר, מבני בטון ומבנים בסגנון הבינלאומי משנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, בינוי ברוטליסטי (בינוי בבטון חשוף) ומבני משק. "מבחינה אדריכלית", אומרת אטקין, "זאת בהחלט פנינה".

היקב: כאן החל להתפתח תחום הכרם בארץ

עבודת השימור מצריכה, לדברי אטקין, רגישות ומיקוד: "תהליך שימור הוא קודם כל עולם ערכי שמכיל הרבה לבטים ושיקולים ודורש הרבה מאוד אחריות", היא אומרת. דוגמה לכך היא תהליך השימור של מבנה היקב שמתרחש בימים אלה.

היקב בפעולה בימיו הגדולים. "היקב הוא לב המקום הזה. אין עוד יקבים כאלה בארץ" (צילום: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

"היקב הוא חלק בלתי נפרד מהלב של מקווה ישראל", היא מספרת, "עד שהתקרה קרסה לפני שנה כתוצאה מפגעי מזג האוויר הייתה פה כיתת יין. זה משהו שהמשיך להיות חי ופעיל במשך 150 שנים. פה התחיל להתפתח תחום הכרם המודרני בארץ. השימור הוא לא רק לשפץ משהו ישן אלא להשמיש אותו למטרה שלשמה נוצר, באופנים רלוונטיים לימינו".

"אין עוד יקבים כאלה בארץ", אומרת הלוי, "גם מבחינת האיכויות האדריכליות שלו; הסיפור שהוא מספר; והתפקודיות שלו. יש לו ערך ממשי והוא עוגן בהיסטוריה של המקום. זאת כיתת היין. אנחנו מדגישים את זה בסיורים שלנו. יש פוטנציאל עצום ליצור תוכנית ששומרת ומשמרת את הייצור של היין, את המהות והלב של היקב".

עבודות שימור היקב. קריסת התקרה לפני שנה הייתה אירוע טראומטי. "הדמעות זלגו מעצמן" (צילום: מאיה רונן)

קריסת התקרה במבנה היקב זכורה לה כאירוע טראומטי. "הדמעות זלגו מעצמן", מספרת הלוי. "זה היה עבורנו אירוע מכונן שהבהיר שנזקי הטבע, הגשמים וגם השנים עושים את שלהם. המקום היה כבר סגור ומגודר כי ידענו שהוא רעוע. היו התראות של מהנדס לגביו והיו תוכניות לשימור, אבל הטבע הקדים אותנו. מבחינתי היה טרגי לראות את הקריסה. אני מקווה שגם בזכות פרויקט כזה, מי שנמצא במשרדי הממשלה מבין שצריך להתחיל להזיז עניינים כדי שלא יקרו עוד דברים כאלה. השעון לא עוצר ומחכה שנתארגן על עצמנו".

בית הכנסת: פעיל מאז הקמתו לפני 126 שנים

דוגמה נוספת ליצירה שממשיכה להיווצר כל עוד היא חיונית היא בית הכנסת שהוקם ב-1896. המבנה בן שתי הקומות הבנוי מלבני כורכר, נחשב לחשוב במתחם. בית הכנסת פעיל מאז הקמתו ועד היום. תלמידי הפנימייה מהמדור הדתי של כפר הנוער מתפללים בו כל יום לצד עובדי הכפר שגרים במקום, ואפילו תושבי חולון משכונת אגרובנק שמעבר לכביש.

"בית הכנסת הוא לא אתר מורשת במובן של מונומנט היסטורי", אומרת הלוי, "הוא נושא את המורשת שלו בהווה. מה שיפה במקווה ישראל זה שהוא מקום חי. יש תלמידים ועובדים שגרים פה, יש מבקרים. הדבר הזה קורה בסינרגיה".

החזית הצפונית של בית הכנסת, שנות ה-30 של המאה העשרים (צילום: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

החזית הצפונית של בית הכנסת לאחר השיפוץ. "בית הכנסת נושא את המורשת שלו בהווה" (צילום: מאיה רונן)

מבנה בית הכנסת עבר כמה תהליכי שימור מאז שנות ה-80 של המאה העשרים. "מכיוון שבאותה תקופה לא היה בארץ מספיק ידע בשימור", מסבירה הלוי, "ניכר שעשו עבודה שכללה שינויים במבנה".

אטקין: "כשנכנסו לפרויקט שימור נוסף של בית הכנסת ב-2014 גילו שהיו הרבה שינויים עם השנים". תמונות מקוריות ותיעוד מדויק יותר מזה שנעשה 30 שנה קודם לכן גילו שינוי בגופי התאורה, ככל הנראה מפני שלא נמצאו גופי תאורה זהים למקור.

הלוי: "גם מבחינת הצבעים גילו הבדלים. אני הכרתי את הדלת הראשית בצבע כחול, עד שנתגלה שהיא בכלל הייתה בגווני חום".

בית הכנסת לאחר השיפוץ, מבט אל ארון הקודש. "הזמנו מומחה לשימור ושחזור של ציורי קיר וטיח" (צילום: מאיה רונן)

אולם התפילה המשופץ. "המקום המשיך לפעול במשך שנה וחצי עד שהושלמו העבודות" (צילום: מאיה רונן)

"מעבר לפרטים האדריכליים הייחודיים, כמו הערבסקות על החלונות, הדלתות, הקמרונות והצורה האדריכלית של בית הכנסת", מספרת אטקין, "ידענו מתוך המחקר שעל הקירות היו גם ציורי קיר. בסוף המאה ה-19 ציורי קיר היו סממן יוקרתי. לכן הזמנו מומחה לשימור ושחזור של ציורי קיר וטיח שעשה סקר של הציורים. לאחר קילוף השכבות, וגילוי הצבעים המקוריים, הצורות והעיטורים, יכלו להכין שבלונות כדי לצייר אותם מחדש".

אתגר גדול בשחזור מבנים ואתרים שעדיין בשימוש הוא התאמתם להווה. נדרש חיבור של כל האלמנטים – חשמל, מערכת מיזוג וכד' – כדי שהמבנה יוכל להמשיך לתפקד ובו בזמן לשמור על צביונו המקורי. עבודות השחזור של בית הכנסת שולבו בתפקודו היומיומי: "בכל פעם שיפצו חלק אחר ופתחו אזור תפילה שיהיה נגיש ובטוח", מספרת הלוי, "כך שהמקום המשיך לפעול במשך שנה וחצי עד שהושלמו העבודות".

הנפחייה: משמשת לסדנאות מומחים

בבית המכניקה של מקווה ישראל יוצרו ותוקנו בעבר הרחוק כלי עבודה וכלי נשק, ובהם מרגמת הדווידקה. קירות הנפחייה משמשים דוגמה נוספת להתלבטות הכרוכה בשימור.

עובדים בנפחייה שבבית המכניקה, 1931. "להתאים את המבנה לשימוש מודרני יותר בלי לוותר על השימוש המקורי, האותנטי ונאמן למחקר ולמסקנות המחקר" (צילום: אוסף מרכז המבקרים מקווה ישראל)

בית המכניקה 2022. פעם יצרו כאן כלי נשק וכלי עבודה (צילום: מאיה רונן)

במשך השנים, תלמידים שלמדו בסדנאות המכניקה חתמו את שמותיהם על גבי הטיח המכסה את קירות הכורכר של המבנה. התלמידים הותירו את חותמם, האם זה וונדליזם או מורשת? אם שואלים את אטקין, התשובה ברורה: זו בהחלט מורשת.

כתובות שהותירו התלמידים על קיר הנפחייה. ונדליזם או מורשת? מורשת (צילום: מאיה רונן)

"זה חלק מהזהות של בית הספר. זה מספר את הסיפור שלו ממש כמו החלונות ומערכת האוורור הטבעית של המבנה. הכול מתוכנן כך שסדנאות המכניקה והנפחייה יוכלו לעבוד. את כל זה צריך להתאים לשימוש מודרני יותר בלי לוותר על השימוש המקורי, האותנטי ונאמן למחקר ולמסקנות המחקר".

הנפח אפולו לגיסמו מדגים לקהל עבודה בסדנה. "כך אנחנו חושפים לציבור הרחב את מלאכות השימור באוריינטציה מקומית" (צילום: יעל אטקין)

במסגרת ימים פתוחים, נערכות בנפחייה סדנאות עם מומחים לשימור מתחומים שונים: אבן, טיח, ציורי קיר, עץ ונגרות. "כך אנחנו חושפים לציבור הרחב את מלאכות השימור באוריינטציה מקומית", וכך, הנפחייה הוותיקה שהוקמה אי אז למטרות חינוכיות ותפקדה במשך השנים ככיתת לימוד מקצועית, ממשיכה לשמש להשתלמויות לאנשי מקצוע.

הפיקוס הבנגלי. "הנקודה הכי נעימה בגוש דן באוגוסט" (צילום: מאיה רונן)

"אבל המורשת של מקווה ישראל היא לא רק המבנים או החקלאות או החינוך", אומרת הלוי, "זו גם הצמחייה האדירה שיש פה: שדרות הדקלים, הוושינגטוניות, הברושים". הבולט ביותר בהיבט הבוטני הוא הפיקוס הבנגלי, בעל שורשי האוויר המסועפים. "הפיקוס שמאחורי בית הכנסת ידוע מאוד", אומרת הלוי, "בעיקר כנקודה הכי נעימה בגוש דן באוגוסט".

"צריך להחליט איך מספרים את הסיפור"

במקום שכולו שכבות של נוף ובינוי שנוסף עם השנים צריך גם למצוא איזו שכבה משמרים, איזו שכבה מציגים. הרבה החלטות לקבל. הלוי: "צריך להחליט איך מספרים סיפור שמכיל נאמנות למקור האדריכלי, למקור הפדגוגי, החינוכי וגם למקום".

מזכרות עבר בבית המכניקה. בוגרי הכפר באים לסיורי שורשים (צילום: מאיה רונן)

את הסיפור הזה, האנושי, האדריכלי וגם הבוטני, מספרים מדריכי מרכז המבקרים של מקווה ישראל בסיורים שהם מקיימים (גם במסגרת אירועי "בתים מבפנים"), למשפחות, תלמידים, מקומות עבודה, סטודנטים לאדריכלות וקבוצות של בוגרי כפר הנוער שבאים עם משפחותיהם לסיור שורשים. לדברי הלוי, בוגרי הכפר זוכרים כולם איך נכנסו דרך שדרת הדקלים ביום הראשון שלהם בכפר ואת ההליכה לאורך השדרה ביום שבו נפרדו מהכפר בסיום הלימודים.

תחזוקה שוטפת: "תמיד היו פה משברים כלכליים"

כדי להגן על המקום ולהתמודד עם ייחודיותו ואתגריו, נחקק "חוק מקווה ישראל", המצוי בסמכות ארבעה משרדי ממשלה: חינוך, תרבות, חקלאות והגנת הסביבה. על פי הפרשנות היבשה של החוק, אסור לבנות או לייצר במקום שום פיתוח, מתקן או אלמנט שאין לו זיקה ישירה לחינוך.

"גם זה אתגר", אומרת אטקין, "מפני שצריך לתחזק באופן שוטף את המקום וזה דורש המון כסף. מכיוון שמקווה ישראל הוא קודם כל  מוסד חינוכי, אין לו היבטים מניבים או הכנסה כלכלית. אפילו המשק החקלאי הוא לימודי ולא למטרת רווח. אין לו שום מטרה לפרנס את שימור המקום או קיומו".

הלוי: "זה פוגש אותנו כל הזמן כי אי אפשר לנתק את המורשת החינוכית והחקלאית מההכרח לשמר את המורשת הזו ואת המבנים האלה שהם ראשית החינוך לחקלאות. זה בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. זו התשתית למימוש הציונות בראשיתה. יש את הרעיונות הגדולים וצריך לחנך את האנשים, להצמיח את הנוער לאהבת הארץ, לקשר לאדמה ולעשייה החקלאית פרופר".

יעל אטקין (מימין) וחן הלוי. "הדבר הזה צריך תמיכה… צריך שמישהו שם למעלה יבין את הערכים של המקום והפוטנציאל שקיים בו" (צילום: מאיה רונן)

האתגר המרכזי כיום הוא, לדברי אטקין, "ליצור תמיכה כלכלית קבועה לטובת השימור, ולהמשיך ולחזק את הפעילות התיירותית והחינוכית בלי לפגוע בצביון של בית הספר וכפר הנוער". לבית הספר ולפנימיות יש תקציבים שמיועדים לחינוך ולא לשימור או פיתוח. "אבל המקום הזה", היא אומרת, "הוא לא רק מבנה של קמפוס חינוכי".

"היינו רוצות", אומרת הלוי, "שבמשרדים הרלוונטיים יכירו בכך שהדבר הזה צריך תמיכה משלו. צריך שמישהו שם למעלה יבין את הערכים של המקום והפוטנציאל שקיים בו".

הלוי מכוונת למבנים רבים בלב הגרעין ההיסטורי של הכפר שמיועדים לשימור ברמה גבוהה. המבנים מוגדרים כמסוכנים, מחשש שיתמוטטו. יש תוכניות לשמר אותם, יש להם תיק תיעוד היסטורי, הכול קיים, רק הכסף חסר.

כיום מקווה ישראל נתמך בתקציבים יעודיים, ונסמך על גיוס כספים, תרומות, כספי כי"ח ותקציב משרד החינוך. "בסופו של דבר", אומרת אטקין, "צריך מישהו מבין מקבלי ההחלטות שייקח את הדבר הזה באופן אישי וימצא דרך לתמוך כלכלית גם במבנים ובשימור המורשת. אנחנו 152 שנה מאז שהכפר הוקם.

"בשנים האחרונות אנחנו רואים מבנים שרמת התחזוקה שלהם מידרדרת. המועצה לשימור מתקנת פה ושם, מקווה ישראל שמים את הסיפור הזה בראש מעייניהם, אבל צריך סכומים מאוד גדולים ומערכת שיודעת לתמוך בשלביות ובמשך הזמן שדבר כזה לוקח. צריך מישהו שמתכלל את זה באופן הכי רחב שאפשר מכל ההיבטים: חינוכית, חקלאית, תיירותית, כלכלית. אי אפשר להפריד את הדברים האלה. הכול אחד בתוך השני בגלל הייחודיות של המקום הזה".

הכניסה הצפונית לחצר מקווה ישראל. "צריך להמשיך לחזק את הפעילות התיירותית והחינוכית בלי לפגוע בצביון של בית הספר וכפר הנוער" (צילום: מאיה רונן)

הלוי: "תמיד היו פה משברים. גם אליהו קראוזה, שהיה מנהל הכפר במשך 42 שנה, נאלץ להתמודד עם אתגרי קיום. כשלא היה כסף לקנות עגלים לכפר הוא עשה הסכם עם איכר מהרטוב: בתמורה לעגלים ישלח האיכר את ילדיו ללמוד בכפר ללא תשלום. העניינים הכלכליים קיימים מאז ומתמיד. אבל למקום יש את הקסם שלו שמשאיר אותו בחיים".

אטקין: "הדברים האלה לא שברו אותם ולא ישברו אותנו. יהיה קשה מאוד לאבד את הערכיות של המקום כי יש חוק וכי החיים נמשכים. כבר 150 שנה שהמקום הזה קיים".

עבור שתיהן מקווה ישראל הוא לא רק מקום עבודה. "יש פה אתגרים שאין במקומות אחרים", אומרת הלוי, "אנחנו, אנשי השטח פה, חיים ונושמים את זה. במועצה לשימור אתרים אנחנו קודם כל אנשי גרילה. אנחנו נאבקים עבור התרבות, עבור השימור".

אטקין: "אנחנו אלה שצועקים כל הזמן בוועדות כאחרונים על החומה. לא אגיד שאין כישלונות. יש הרבה והמון מפחי נפש ותסכולים, אבל יש לנו גם הרבה מאוד הצלחות ובשביל זה שווה לי להמשיך להילחם".

לדבריה, מועילה מאוד העובדה שהמועצה לשימור אתרים יושבת במקום. "יש פה אנשים טובים – גם בבתי הספר והפנימיות וגם במרכז המבקרים – שעושים את המלאכה החינוכית שלהם ברוח המקום. כולם עוסקים בהנחלת המורשת. הדברים החשובים ימשיכו לקרות, כי בסופו של דבר אנשי השטח הם אלה שמתחזקים את המקום ואת הרוח. הלוואי שהדברים האלה יגיעו גם לגדולים מאיתנו והם יבינו את זה ויפנו תקציבים גדולים יותר. יש פה עולם ומלואו, וכל עוד המקום חי ומתפתח, המלאכה לא נשלמה".

סיורים במקווה ישראל בתיאום מראש בטלפון: 03-5030489; עדכונים בדף הפייסבוק של מרכז המבקרים

 

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!