בין 20 אלף המורות והמורים בהפגנה במוזיאון תל אביב אתמול היו צעירות ומבוגרות, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, מכל רחבי הארץ. הסיפורים שלהן שונים, אך בסופו של דבר הם מתחברים לסיפור אחד, פשוט ועצוב: הנשים שמשקיעות את כל חייהן בחינוך דור העתיד נותרות בתחתית טבלת השכר. אלו הפנים, והסיפורים, של ארבעה מתוכם.

אתי גרינברג מבאר שבע עובדת כבר 35 שנים כמורה לחינוך המיוחד. "אני מלמדת ילדים לקרוא, ומגיעה הביתה שמחה. אבל לצערי, כל המורות הצעירות בצוות שלי מלמדות שיעורים פרטיים אחרי בית הספר, כי הן מרוויחות רק 6,000 שקלים."

אתי גרינברג (מימין) ושרון כהן בהפגנה של הסתדרות המורים במוזיאון תל אביב. "אני גאה להיות מורה, זה ממלא את הנשמה, אבל מרוויחה 8,000 שקלים" (צילום: כדיה לוי)

שרון כהן מבאר שבע היא רכזת תחום חינוך מיוחד בבית ספר יסודי, 11 שנים במערכת החינוך. "אני אחרי הסבה להוראה, וגאה להיות מורה. זה ממלא את הנשמה. אבל כרגע לא מכירים לי בוותק שלפני ההוראה, ואני מרוויחה 8,000 שקלים."

צבי ברקאי. "יש לי שלוש בנות נהדרות ואני רוצה לדאוג לחינוך שלהן. לצערי הכסף לא מספיק לזה"  (צילום: כדיה לוי)

צבי ברקאי הוא מורה בבית ספר יסודי ברמת גן. "בהכשרתי אני מורה לתקשורת לתיכון, אבל החלטתי ללמד ביסודי כי רציתי ללמד את הדברים החשובים בחיים, מהבסיס. אני בן 46, מורה כבר שש שנים. יש לי שלוש בנות נהדרות ואני רוצה לדאוג לחינוך שלהן. לצערי הכסף לא מספיק לזה, ואני צריך ללמד שיעורים פרטיים".

אורית ארצי. "צעקות הן צעקות של כאב. תנו לנו שכר בהתאם למה שמגיע לנו" (צילום: כדיה לוי)

אורית ארצי מנהלת כעשר שנים בית ספר יסודי במזכרת בתיה. "בתוך כל ההמולה של ההפגנה, אפשר לפספס את הכאב הגדול החבוי כאן. הלב בוכה פה. הצעקות הן צעקות של כאב. תנו לנו שכר בהתאם למה שמגיע לנו, ולא אוטונומיה. הצוות שלי משקיע את הלב והנשמה, אבל גם הם בני אדם, וצריכים להתפרנס בכבוד".