דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

נפילות, "כל יום ערבי נופל" מאת אלון בר

בישראל נפגעים מאות פועלים בשנה, מתוכם עשרות מקרי מוות. מאות פועלים נהרגו בעשור האחרון, אך אף קבלן אינו איבד את רישיונו. בארה"ב מישל אובמה עוררה מהומה כאשר דיברה בוועידת המפלגה הדמוקרטית על חוויית המגורים בבית הלבן שנבנה על ידי עבדים שחורים. ומה אצלנו? אתוס בניית הארץ הוא סמל ישראלי רב כוח, אבל מי בונה בישראל? ולאיזה תנאים הוא זוכה? ומה קורה כאשר חלילה קורות תאונות?

אז למרות שבניין הארץ היא סיסמה נפוצה ועניין להתגאות בו, בפועל מי שבונה בישראל לא מגיע מקבוצות אליטה. והיחס בהתאם.

תנאי הבטיחות של פועלים והשירות הרפואי, פיצויים ושאר זכויות הם בגדר הפקרות ושערורייה שנוח לישראלים להתעלם מהם, עבור רווחיהם של קבלנים ומחירי העבודה. אבל מוות הוא רק הקיצוני והקשה בשורה של בעיות שעומדות בפני פועלים. ועל כך שירו של אלון בר 'כל יום ערבי נופל' שפורסם בספר ביכוריו 'כל יום דבר נופל' בהוצאת אפיק. הנפילה היא גם הנפילה הפיזית מהפיגומים, אבל גם הנפילה שבהשפלות והעוולות הכרוכות בעבודה ובתביעת הזכויות לאחר תאונה. את המאבק הנדרש כדי לקבל משהו, להסדיר את התשלום, להתמודד עם קופות החולים, לעבוד במערכת שהאינטרס שלה הוא להוריד את עלויות השכר של עובדיה, לדרוש שכר מולן. ולמה לא ננציח את הפועלים שמתו על בניין הארץ כמו שמנציחים נופלים במלחמות שואל המשורר?

אז יש סדרה של נפילות והן כולן חמורות, ומי יכתוב על הכאב הכרוך בהן? מי יבנה את היכל הזיכרון והכבוד למי שאחראים לקיומן של תשתיות החיים מהחשובות ביותר?

כל יום ערבי נופל | אלון בר

בְּעוֹלָם הַפִּגּוּמִים שֶׁבָּנִינוּ
כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל
רַק הַסִּירֶנוֹת מְבַכּוֹת
אֶת אֵין מִי שֶׁיַּסְדִּיר אֶת הַתַּשְׁלוּם
כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל
מִסֻּלָּם "יַעֲקֹב וּבָנָיו" הַגָּבוֹהַּ
אַל בֵּין חֲרִיצֵי הַמִּכְתָּבִים הַחוֹזְרִים
כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל
מֵהַכְּפָר אַל הַמַּעֲסִיק אַל קֻפַּת הַחוֹלִים
כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל
מֵהַיָּדַיִם הָרוֹעֲדוֹת שֶׁל הַמַּזְכִּירָה
אֶל יָדָיו הַכְּבֵדוֹת שֶׁל הַמְּנַהֵל הֶעָקִיף
כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל
מִקֻּפַּת הַחוֹלִים אַל הַמַּעֲסִיק אֶל הַכְּפָר
כָּל יוֹם וְכָל הַמִּכְתָּבִים הַחוֹזְרִים הֵם אַנְדַּרְטָה
לְזֵכֶר אֵלּוּ שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם בְּבִנְיַן הָאָרֶץ
לְזֵכֶר הַגְּבָרִים הָאַמִּיצִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בְּרֶשֶׁת הֲלָנַת שָׂכָר חָדְשִׁית
לְזֵכֶר כְּפָרָם הַהוֹלֵךְ וּמַרְחִיק
כְּפָרָם הַנִּטְמָן בְּאֵפֶר
סִיגַרְיַת הַפָּקִיד
בִּסְנִיף בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
אֵין מִכְתָּב חִיּוּב לְלֹא מִקּוּד מַסְבִּירָה הַפְּקִידָה בִּסְנִיף הַדֹּאַר הַמֶּרְכָּזִי
אַל הַמַּזְכִּירָה שֶׁל הַמְּנַהֵל הֶעָקִיף
אֵין צָד ג' לְמִמּוּשׁ הַתְּבִיעָה מַסְבִּירָה הַמַּזְכִּירָה שֶׁל הַמְּנַהֵל הֶעָקִיף
אל הַמַּזְכִּירָה שֶׁל מָדוֹר חִיּוּב שֶׁל קֻפַּת הַחוֹלִים

כֻּלָּן מְבֹהָלוֹת מְאֹד
עוֹד מְעַט יִגָּמֵר הַיּוֹם.

מה הוא רגע הולדת השיר?

אני זוכר שקראתי באיזה ידיעה צדדית על פועל ערבי שנפל מפיגום בראשון לציון ושני עובדים הוציאו אותו לרחוב מחוץ לאתר הבנייה, שם הוא דימם למוות. זה הזכיר לי את אמריקה והסיוטים שלה (קראתי כתבה על עובדים בסניף של מקדונלד'ס שכיסו במפיות סועדת שמתה והמשיכו את המשמרת).

זה היה בערך לפני שנה כשהתחילה אינתיפאדת הסכינים ועדיין הייתי בתהליכי בנייה של המועדון שאני מנהל. נוצר מצב אבסורדי שקיבלנו הוראה לעצור בנייה (להפסיק את עבודתם של הפועלים הערבים) כדי לשמור על "שגרת חיים" בעיר ומנגד הפעילו עלינו לחץ לזרז את הבנייה (להגדיל את מספר הפועלים הערבים ואת שעות העבודה שלהם).

כשכתבי את השיר לא ידעתי שבאמת כל יום נופל פועל, זה היה דימוי כדי להמחיש את האבסורד.

איזה מפגשים מעניינים היו בין השיר לקוראיםות?

עורך כתב העת 'מעיין' רועי צ'יקי ארד אהב אותו והוא פורסם בגיליון 12. זה נושא שמעסיק הרבה את 'מעיין' ואת ארד.

אילו שירים היוו השראה עבורך לעיסוק בנושאים כלכליים?

תהל פרוש ב'בצע', תהילה חכימי ב'מחר נעבוד' ויודית שחר ב'זו אני מדברת' הן שלוש המשוררות הראשונות ששמעתי בשירים שלהן את הטון הביורוקרטי והקצוב של כלכלת העניים. זו פואטיקה שונה משירה כלכלית-חברתית כי היא מדברת מתוך המקום הנמוך והמשתף פעולה באין ברירה עם השיטה הכלכלית והרבה מהשירים שלהן הרגישו לי כאילו הם נכתבו בתוך זמן קצוב של הפסקה, רגע לפני עלייה למשמרת או רגע אחרי. השפה של העבודה (המענה הקולי של שחר, הכספרית של חכימי) היו עוד על הלשון כשהן התפנו לכתוב שירה. אהבתי ועדיין אני אוהב את החדירה של העולם שבחוץ אל תוך העולם השירי ובטח כאשר הוא משתלט על השיר והופך להיות הכותב בעצמו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!