את "בית השנטי" הראשון בתל אביב הקימה מריומה קליין־שנטי (לשעבר בן יוסף) בשנת 1984 לפני כמעט ארבעה עשורים. אז, רק מעטים הכירו את הביטוי "נוער בסיכון", ומעטים עוד יותר עסקו או טיפלו בנערי ובילדי רחוב. מאז עברו מים רבים בירקון, עמותות ובתים חמים רבים בארץ נפתחו ונסגרו, אך בית השנטי עדיין עומד יציב ואיתן ומשמש כתובת מרכזית לפניות של בני נוער במצוקה. לא פחות מ־63 אלף בני נוער עברו בארבעת העשורים האחרונים תחת ידיה של מריומה, מייסדת המקום והאישה המזוהה ביותר עם נוער במצוקה, שהספיקה מאז להצמיד לשם משפחתה את השם שהפך למפעל חייה ואפילו לקרוא כך לבתה הבכורה.

מהבית המיתולוגי ששכן בשכונת נווה צדק והעניק ארוחות שבת חמות לעוברי אורח, הלך והתפתח מפעל חייה של קליין־שנטי. בנובמבר הקרוב היא תחנוך את הבית השלישי בירושלים, זאת בנוסף לבית ברחוב גולדמן בתל אביב וכפר הנוער "שלווה במדבר" הסמוך לשדה בוקר. בדרך היא הספיקה להדליק משואה בבית הנשיא, לקבל את אות המתנדב, להוציא לאור את הספר "דרך בית השנטי" (2011), המפרט את השיטה הטיפולית הייחודית שלה, ואפילו לתפוס מקום של כבוד ברשימת 25 הגיבורים העולמיים של ה־CNN  לשנת 2017. אך לפני הכל, הסיפור של בית השנטי הוא סיפור של תקומה, של טיפול עצמי דרך טיפול באחרים, ובעצם, סיפורה של אישה אחת שמתוך התהום בחרה בחיים.

מריומה עם בוגרי בית השנטי. צילום: באדיבות בית השנטי.

חיים ברחוב הקפוא בבוסטון, אונס אכזרי והריון לא מתוכנן

"לא למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה או משהו כזה," מספרת קליין־שנטי. "בית השנטי התפתח מתוכי, מהשטח. לפני כן לא היו כאן עמותות כאלה לנוער במצוקה. אני מודה על כל מה שעברתי. אם לא הייתי עוברת את זה, לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי. לא הייתי יכולה להבין מה זה נטישה, מה זה פגיעות, הדברים האלה גרמו לי לבחור בחמלה. אחד הדברים שהבנתי ברגע שהקמתי את בית השנטי, הוא שדרך העזרה שלי לאחרים אני עוזרת לעצמי."

מריומה קליין־שנטי (58) נולדה בשנת 1964 בניו יורק לאם ישראלית ולאב יהודי-אמריקאי אותו פגשה עשר פעמים בלבד בכל מהלך חייה. כשהייתה בת שנתיים עלתה עם משפחתה לישראל, כאן התגרשו הוריה ואביה חזר לארה"ב. ילדותה בארץ היתה קשה. את התקיפה המינית הראשונה היא חוותה כבר בגיל חמש. מאז הותקפה עוד מספר פעמים כשהיא חשופה ופגיעה מבלי שאיש גונן עליה. צמאה לדמות האב בחייה היא הרחיקה כבר בגיל 13 לבוסטון שבארה"ב בניסיון נואש לאתר את אביה, אך כגודל הציפייה כך היה גודל מפח הנפש שחוותה: "ראיתי אותו, והוא אמר לי שהוא לא רוצה קשר איתי,״ היא מספרת. "שם, בין מה שעברתי עם אמא שלי לבין מה שהיה לי עם אבא שלי, העדפתי לחיות ברחוב."

במשך שנתיים היא מצאה את עצמה משוטטת חסרת־כל ברחובות בוסטון הקשוחים של שנות ה־80, נערה קטנה ועזובה, ישנה על ספסלים מזדמנים, אוכלת מפחי זבל וקופאת מהקור העז בחודשי החורף הקשים. "לשרוד בבוסטון בחורף זה הרבה יותר מאקסטרים," היא מספרת. "מה שהחזיק אותי זה הפחד שלא ליפול לזנות או להיות נרקומנית. במקום לסמים, הייתי מכורה לאוכל. זה היה המזל שלי, שלא התמכרתי לדברים אחרים. האוכל סתם לי את החור בלב."

יום אחד הגיעה לארוחה בחורה צעירה שבדיוק חזרה מהודו ואמרה לי: 'אני מרגישה פה מה זה שנטי'. שאלתי אותה מה זה שנטי, והיא אמרה לי שזה אהבה ושלווה בהודית. ואז אחד מהחבר'ה רשם על הקיר 'ברוכים הבאים לבית השנטי'

כעבור שנתיים, בגיל 15, היא שבה לישראל ונשלחה על ידי אמה לפנימייה דתית, ממנה נשרה אחרי שלושה חודשים בלבד. השמש הישראלית שהחליפה את הכפור האמריקאי לא האירה לה פנים, אלא זימנה לה מסע נעורים קשה, ושיאו היה בנסיעה שגרתית במונית שהסתיימה באונס אכזרי על ידי שני גברים זרים – הנהג ונוסע נוסף. למרות תלאות החיים שעברה בילדותה היא בחרה שלא להיכנע. היא למדה, הוציאה תעודת בגרות ושירתה בצבא, אך התקווה לעלות על מסלול חיים שגרתי התעכבה עוד: "הייתי חיילת בודדה בצבא, שם הכרתי את בן הזוג שלי שגם הוא היה חייל בודד," היא מספרת. "שכרנו לנו יחד דירה בתל אביב ואחרי זמן קצר נכנסתי להריון לא צפוי, שגיליתי רק בחודש החמישי."

לידתו של מפעל חיים

באותה דירה קטנה, ששכנה במבנה של בית קפה ישן בתפר שבין תל אביב ליפו, נולד בית השנטי. "לא היה לנו כלום בבית, הייתי אוספת אוכל משוק הכרמל ביום שישי אחרי שכולם סגרו. זה הזכיר לי את התקופה שלי כילדת רחוב בארה"ב, אבל פה, במיוחד בשבתות ובחגים, זה היה אפילו יותר אכזרי משם. בארה"ב יש לך רק את חג המולד וחג ההודיה, אבל פה כל כמה שבועות יש חג משפחתי אחר, יש שבתות, וכשאתה ילד רחוב אתה מרגיש לבד לגמרי."

"אמרתי לבן זוגי אז, בוא נעשה ארוחות שישי לכל הילדים הפריקים האלה שעוברים פה. בכלל לא חשבתי שיבואו הרבה ילדים, אבל משישי לשישי הגיעו יותר ויותר ילדים," היא מספרת. "יום אחד הגיעה לארוחה בחורה צעירה שבדיוק חזרה מהודו ואמרה לי: 'אני מרגישה פה מה זה שנטי'. שאלתי אותה מה זה שנטי, והיא אמרה לי שזה אהבה ושלווה בהודית. ואז אחד מהחבר'ה רשם על הקיר 'ברוכים הבאים לבית השנטי'. ככה, לאט לאט, זה הפך לכתובת ברחוב, ילדים אמרו אחד לשני: 'אתה בא לשנטי? בוא נלך לבית השנטי'. פתאום זה נהיה מוסד."

אמרתי "בוא נעשה ארוחת שישי לכל הילדים האלה". צילום באדיבות בית השנטי

את בתה הבכורה, לה קראה שנטי, היא ילדה בגיל 21. באותה שנה היא גם חוותה את האירוע שגרם לה להבין שהאירוח המזדמן של בני נוער במצוקה בביתה, הולך להפוך למפעל חייה. "הגיעה אלינו לבית בחורה שהייתה ברחוב. ראיתי שהיא הייתה גמורה לגמרי וכשדיברנו היא סיפרה לי שהיא נאנסה. פתאום מצאתי את עצמי מספרת לה על האונס שעברתי. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על האונס. כשאת שורדת אין לך זמן לדבר על הבעיות שלך. את פשוט חיה. והנה עצרתי לרגע ודיברתי על זה. שתינו בכינו והתחבקנו. הרגשתי שהיא עזרה לי, לא אני עזרתי לה. הייתי בת 21, לא היו לי אז איזה תכניות גדולות לבית הזה, אבל אז הבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. מאז התחלתי לחיות עם הילדים, חייתי איתם בבית 23 שנה."

מאז נולדו לקליין־שנטי שתי בנות נוספות והיא אף אימצה את אחד מבוגריה, שעובד כיום בבית השנטי. כחלק מתהליך השיקום שלה עצמה, לפני שש שנים היא השילה ממשקלה לא פחות מ־60 קילוגרם, כשהמניע העיקרי לדיאטה החריפה שעברה היתה הדאגה להמשך טיפולה המסור בנערות ובנערים הנזקקים לה. כיום, היא חולקת את זמנה בין כפר שנטי במדבר לתל אביב. "זה המזל שלי," היא אומרת. "שעברתי תהליך, שהבנתי שיש שיעורים שהחיים האלה לימדו אותי."

מקום של אנרגיה מחבקת

קליין־שנטי מאמינה ש"לאלוהים אין דת". לכן היא מקבלת בביתה נערים מכל קצוות האוכלוסייה, מכל מגדר והעדפה מינית, כל נערה, נער, ילדה או ילד שזקוקים לסיוע, בהם יהודים, מוסלמים, נוצרים ולהט"בים. על שיטת הטיפול הייחודית שלה היא הרחיבה בספר פרי עטה שיצא לאור לפני כעשור, מתוכו היא משתפת אותנו בשלוש נקודות קריטיות בתהליך: "קודם כול, כשנכנסים לבית השנטי נכנסים למעטפת אחרת. ויזואלית, הכל מאוד אסטתי, צבעוני ויפה. חבר'ה נכנסים לפה ולא מאמינים שזה מקום לבני נוער – מקום מטופח, נקי, עם צמחייה ומטבח פתוח 24/7. זו אנרגיה מאוד מחבקת, שמאפשרת לנער רגע אחד לנשום, לא להרגיש קורבן, מסכן או אשם על מה שאתה ועל מה שעשית."

"מקום של אהבה והכלה". צילום: באדיבות בית השנטי

נקודה חשובה נוספת שמציינת קליין־שנטי היא הרצון של הנער להיות שותף בתהליך: "הילד חייב לבחור להגיע לבית השנטי באופן אקטיבי. גם אם הוא מגיע דרך עובד סוציאלי, פקיד סעד, מהרחוב או מבית המשפט לנוער, הוא חייב להגיע עם רצון לקבל עזרה מעמותת בית השנטי. אני בתור ילדת רחוב יודעת שאם לא בוחרים את זה, נשארים בבועה ולא יוצאים ממנה. החופש האמיתי הוא לקחת אחריות על החיים שלך."

"למרות כל השינויים, נפש האדם נשארת נפש האדם. התפאורה משתנה, אבל כולנו, בכל דור, צריכים אהבה, חום ואוזן קשבת."

הנקודה השלישית והחשובה היא הבחירה. אחרי הכול, מסגרות, חוקים נוקשים ואילוצים הם הדבר האחרון שהנערים האלה זקוקים להם: "יש פה חוקים מאוד כלליים וכל אחד מקבל את הדרך האינדיווידואלית שלו. כל אחד יבחר לקום בבוקר וללכת לבית הספר שהוא רוצה ללמוד בו, יבחר איפה לעבוד, איך לחסוך כסף עבור מה שהוא חולם. לא כל דרך מתאימה לכל אחד, ואנחנו כל הזמן מלמדים אותם לא לשכוח מאיפה הם באו ולאן הם הולכים."

כמו רבים מעשרות אלפי בני הנוער בסיכון שעברו תחת ידיה ושיקמו את חייהם בתהליך מאתגר, כך גם קליין־שנטי עצמה, כפי שהיא מעידה על עצמה, נמצאת בתהליך למידה מתמשך. "אם אני לא אהיה תלמידה של החיים הלך על בית השנטי," היא אומרת ומאפיינת את הנוער שמגיע כיום למקום: "בשנות ה־80 הגיעו פנקיסטים ופריקים, בשנות ה־90 היו הרבה נערים שעלו מבריה"מ ומאתיופיה אחרי שחוו קשיי קליטה, ובשנות ה־2000 התחיל נושא האינטרנט והמחשבים, והטכנולוגיה הוציאה לרחובות המון נוער חרדי שנפגע."

השנים האחרונות, לדבריה, מביאות לבית השנטי נוער לא פשוט: "נוער מכל המגזרים שהוא מאוד קר, מאוד מנותק, בבועה, מכונס, מגיל מאוד צעיר הם בפורנו ובטלגראס. אבל למרות כל השינויים, נפש האדם נשארת נפש האדם. התפאורה משתנה, אבל כולנו, בכל דור, צריכים אהבה, חום ואוזן קשבת."

"חבר'ה שנכנסים לפה לא מאמינים שזה מקום לבני נוער". בית השנטי. צילום: אלון גרגו

יש עוד מקום לחלומות

תקציב בית השנטי מורכב מ־75 אחוזים  שמתקבלים מתרומות ו־25 אחוזים נוספים מתקציב משרד הרווחה. "השגת התמיכה הכספית היא עבודה בלתי פוסקת, צריך כל הזמן לדאוג להשיג את הכסף כדי לשרוד משנה לשנה. כמו הרבה עמותות בארץ, גם אנחנו כל הזמן בתהליך הישרדות ולא יודעים מה יקרה בעוד כמה חודשים. ככה אנחנו מתקיימים כבר כמעט 40 שנה."

במבט לעתיד צופה קליין־שנטי עלייה משמעותית בתופעה של נוער במצוקה, בעיקר בעקבות מגפת הקורונה. "עוד לא התפרצה החוצה מגפת הכאב הזו בעיניי. אני חושבת שעוד שנה נראה בכל העולם עלייה באלימות ובשיעור הילדים שחיים ברחוב, אנחנו מכינים את עצמנו למכה הבאה."

את ההיערכות ברמה הלאומית היא משאירה למקבלי ההחלטות, אבל כמו לאורך כל חייה, היא לא מחכה לאיש ונערכת להרחיב את פעילותה: "אני רוצה שתהיה קיומיות. שהמקום ישרוד כספית בפני עצמו, שהבית בירושלים יפתח וששלושת המקומות יהיו מלאים בילדים שנכנסים אליהם כשהם זקוקים לעזרה ויוצאים מהם מחוזקים. אני רוצה שהשיטה הזאת תופץ הלאה, שעוד ילדים יקבלו עזרה."