"תמיד ידעתי שסבתא שלי הייתה חשובה, אבל זה היה משהו שאני הכרתי, לא כולם", מספרת ד"ר טל ברלי. "אני זוכרת שכילדה הייתי מתלהבת: 'סבתא שלי עשתה את סמל חולון, סבתא שלי עשתה את סמל חיפה'.
"הייתי מסתובבת בסופר עם חברות שלי ומתלהבת כשראיתי מוצרים עם תוויות שהיא עיצבה, כמו השמן של 'עץ הזית' ושל 'סבוני אור' לכביסה ו'אמה' לכלים. אפילו פעם התחפשתי בפורים עם חברה ל'אור' ו'אמה'. עד כדי כך הייתי גאה בה. היא הייתה ענקית בעיני. השווצתי בה".
הסבתא, אסתר ברלי-יואל (1972-1895), הייתה מעצבת גרפית ואמנית. היא נולדה בהמבורג, גרמניה, ולמדה בבתי הספר הנחשבים ביותר לאמנות בברלין (אז, אגב, נקראה אסתר ברלין-יואל). ב-1925 עלתה ארצה יחד עם בנה ובעלה, שממנו התגרשה כמה שנים לאחר מכן. היא השתקעה בחיפה, הייתה אמנית פעילה ושותפה להקמת בית הגפן.
משנות ה-30 עד שנות ה-50 של המאה העשרים עיצבה ברלי-יואל סמלים ועלונים, ובהם: סמלי הערים חיפה וחולון, שנשמרו עד היום; וכרזות לארגונים מרכזיים כמו 'קרן קיימת לישראל' ו'ארגון אמהות עובדות' מבית ההסתדרות. למרות שעבודותיה היו חשובות ומרכזיות בתולדות הגרפיקה הישראלית, שמה נותר מוכר רק למעטים.
"אני רואה בהרבה ספרים כרזות שלה, או כל מיני דברים שלא היו חתומים, ללא קרדיט", מספרת נכדתה. "בסוף הקרדיט ניתן לגברים, בצורה כזו או אחרת. למרות שהיא לא הייתה פחות מהם, והיא לא עשתה פחות לציונות. כל הדור הזה, של הנשים בראשית המדינה, לא קיבלו את הכבוד הראוי".
"נשים לא היו בפרונט של התחום הזה מעולם"
עבודותיה של ברלי-יואל ושל מעצבת נוספת מהדור הנשכח, פרנציסקה ברוך, מוצגות בימים אלה בתערוכה "הטביעו חותם: אסתר ברלי-יואל, פרנציסקה ברוך – גרפיקאיות בארץ ישראל" בגלריה "ויטרינה" במכון הטכנולוגי HIT בחולון. התערוכה מבקשת להכיר בפועלן ותרומתן של האמניות לתדמיתה של המדינה שבדרך.
"עיקר העבודה שלהן התחילה בשנות ה-20", מספרת יעל סגל חרמוני, חוקרת במחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן, שחקרה את עבודתן של השתיים ואוצרת את התערוכה עם ד"ר דליה מנור, אוצרת הגלריה, שהגתה עמה את הרעיון של התערוכה. "אלה השנים שבהן מתחילים להתייחס לגרפיקה המודרנית, דרך הקמת המדינה ועד לשנות ה-60. הן היו הנשים הראשונות שמוכרות בתחום בארץ ישראל".
"יש בתחום כמה דמויות גבריות ידועות מאוד, כמו האחים שמיר ופרנץ קראוס", אומרת מנור, "אבל נשים לא היו בפרונט של התחום הזה מעולם, אף שהן עשו דברים רבים שאנחנו עוד רואים סביבנו".
גם ברוך (1989-1901) נולדה בהמבורג ולמדה בברלין. היא הייתה מעצבת גרפית, טיפוגרפית וציירת, עיצבה צלחות לבית המלוכה הגרמני וציירה אותיות בהגדה של פסח שאייר האמן יעקב שטיינהרט. לארץ עלתה ב-1933, והשתקעה בירושלים.
בין עבודותיה הידועות: הפונט 'סתם', ששימש בעבר בטפסים הרשמיים של המדינה; הדרכון הישראלי; סמל העיר ירושלים; פונט 'שוקן' ולוגו עיתון "הארץ".
"שכן פרץ את המחסן, מצאנו סקיצות"
סגל-חרמוני, מעצבת גרפית בעצמה, כתבה במסגרת לימודי התואר השני שלה בבצלאל, תזה שעוסקת במעצבי אותיות דפוס רץ בעשור הראשון של מדינת ישראל. "סיימתי את העבודה ואמרתי: 'חורה לי שאני כותבת פה עבודה שאין בה אישה אחת. איך זה יכול להיות? הן לא היו שם?' משם, התחלתי לחפש. ככל שחיפשתי מצאתי שמות, והטריד אותי למה הן פחות מוכרות, ורציתי לתת להן את הבמה".
במקרה של פרנציסקה ברוך, מסבירה סגל-חרמוני, עבודות רבות מעיזבונה נמצאו במוזיאון ישראל. עבודותיה של ברלי-יואל, לעומת זאת, לא נמצאו. היא פנתה לברלי הנכדה, ושתיהן חיפשו סקיצות נוספות של סבתה.
"תמיד ידעתי שיש דברים, שהיא שמרה", מספרת ברלי, "אבל התייחסנו יותר לציורים שלה, ופחות לגרפיקות. לבקשתה של יעל, הלכנו יחד לחפש אם יש דברים במחסן שהיה שלה".
המחסן על גג דירתה של ברלי-יואל היה נעול, עד שאחד השכנים פרץ אותו. "מצאנו שם איזו שידה גרמנית עתיקה ענקית, שהייתה מפוצצת לגמרי בסקיצות ובגרפיקות. חלק מהמגירות נותרו נעולות כי לא הצלחנו לפתוח אותן, ואני בטוחה שיש שם עוד המון דברים.
"מצאנו שם סקיצות מקוריות של סמלי ערים, גרפיקות של ניירות מכתבים, של מעטפות. ממש אוצרות. אבל זו רק הצצה. יש להניח שעשרות שנות יצירה נעלמו. מצאנו סקיצות גם של חולון וגם של חיפה, סקיצות של ניירת. היא שמרה הכול, ועל רוב הכרזות שלה היא חתמה".
סגל-חרמוני מסבירה שבתחום העיצוב הגרפי, האמניות נטו פעמים רבות לשים בחזית את היצירה ולא עצמן. כאילו אמרו: "אני בכלל לא העניין. התפקיד שלי הוא לבוא לבנות את התדמית של המדינה. מטרת העל היא תרבות עברית, מדינה עברית. זה לא המקום שלי להישמע, אני רק בורג במערכת".
רק בעשורים האחרונים התחילו, לדבריה, להתייחס יותר ברצינות לעולם הגרפיקה של ראשית המדינה. "כמו בתחום האמנות, גם אם הן היו מוכרות, והן היו מוכרות באותה תקופה, לא תמיד נתנו להן את הבמה. יותר מזה, יש גרפיקאיות שעבדו ואני לא יודעת להגיד כרגע אילו עבודות הן עשו, כי זה נכנס תחת שמות של ראשי הסטודיו שהיו גברים".
לדברי ברלי, החברה הגברית של עולם העיצוב דאז לא ראתה נשים, ואת סבתה בפרט כחלק מהתחום. עד כדי כך, "שאפילו בספר שכתבו המעצב דוד טרטקובר עם העיתונאי אמנון דנקנר על סמלים ישראליים ("איפה היינו ומה עשינו", הוצאת כתר 1996), הוא נתן קרדיט לעיצוב של 'אור' ו'אמה' למישהו אחר".
"התפקיד שלהן היה לשווק מדינה"
התפקיד של הגרפיקאים שעלו אז לארץ, מסבירה סגל-חרמוני, היה מאוד ברור: בניית הדימוי של המדינה המתהווה. לשתי המעצבות יש בכך חלק מאוד גדול. "אלה דברים שקיימים עד היום", היא אומרת. "סמלי הערים עדיין בשימוש, גם לאחר שעשו להם חידוש. השלטים של פרנציסקה ברוך במכון וייצמן עדיין שם. האותיות על המכון הן אותיות שהיא עיצבה. זה משהו שאנחנו עדיין הולכים בתוכו, ויש פה נשים שעמלו על הדבר הזה".
מלבד תפקידם של מעצבים דאז ליצור תדמית למדינה שבדרך ולהדגיש את האתוס הציוני בעיצוב עבור ארגונים מרכזיים בארץ, סגל-חרמוני מדגישה ששתיהן עשו את עבודת העיצוב גם במטרה להתפרנס, וזה לא תמיד היה קל.
לדבריה, הן היו מוכּרות בתחום באותן שנים, אבל לא היו עשירות, ולפעמים היו צריכות לעצב גם לגופים מסחריים.
"עם השנים הן גם היו צריכות להמציא את עצמן כל פעם מחדש כדי להצליח, גם בתקופות שפל", היא אומרת. "אצל ברוך אפשר לראות גיוון גדול, שבשנים שהיא לא הצליחה להתפרנס מגרפיקה על נייר היא גם עשתה עוגיות מרציפן ועיצבה תחתיות לכוסות בירה. אבל גם כשזה היה מסחרי זה היה מאוד לאומי, ברוח התקופה. התפקיד שלהן היה לשווק מדינה, והן עשו את זה בצורה טוטאלית, גם כשהן עשו דברים אחרים זה השתלב פנימה. זו הייתה האווירה באותה תקופה".
"ברוך עשתה פחות כרזות ויותר טיפוגרפיה, והייתה מאוד מחוברת למיליה הירושלמי של המעצבים", אומרת מנור. "היה לה קשר עם זלמן שוקן, שהיה פטרון מאוד חשוב של תרבות, שעוד התחיל כשהייתה בברלין. ברלי-יואל הייתה פחות מחוברת לאליטות ויותר למוסדות ולארגונים. היא הייתה אמנית ואצלה העיצוב אולי היה יותר פרנסה, אבל שתיהן לא היו בשוליים".
האתוס הציוני אמנם עיצב את עבודתן, אבל לשתיהן הייתה גם שפה ייחודית. שתיהן באו מאותה העיר בגרמניה, מה שהשפיע על עבודותיהן, אבל הסגנון של כל אחת מהן היה שונה. "אצל ברלי-יואל למשל, שעשתה בעיקר כרזות ופחות קליגרפיה", אומרת מנור, "רואים סגנון מאוד אקפרסיוניסטי עם הרבה מאוד דרמה".
סגל-חרמוני: "באופי של סמלי הערים שעיצבו, למשל, רואים את ההשפעה של אותן שנים גם מאירופה. אפשר להבחין במידע שהן הביאו איתן מחו"ל ומהלימודים שלהן, כמו צורת המגן, הצבעים או הבחירה לצרף סרטים עם מלל".
"היא עשתה את הגרפיקה בשביל פרנסה"
סבתה של ברלי נפטרה כשהיא הייתה בת 16. "כל החיים היא ציירה", היא מספרת. "היא לא ראתה בעצמה גרפיקאית אלא ציירת. היא עשתה את הגרפיקה בשביל הפרנסה. הבית שלה היה מחולק לסטודיו ענק, סלון וחדר שינה קטן. כזו חשובה הייתה עבורה העבודה שלה, היא שמה אותה לפני עצמה.
"כל קיץ אחותי ואני היינו נוסעות אליה לחיפה. אנחנו היינו ישנות בסטודיו, שהיה החדר הראשי בבית. כל ביקור היה כרוך בהרבה מאוד עבודה איתה, לא 'ישבנו סתם'. תמיד נאלצנו לצבוע, לצייר, לחתוך. היא הייתה מלמדת אותנו גוונים, רישום, היא ממש העבידה אותנו.
"אני, כמובן, חייבת לה הרבה על זה", צוחקת ברלי, בעצמה אנימטורית וד"ר לאנימציה ומגדר. בין השאר כתבה ספר על גלגולי דמותה של בטי בופ ("יותר אישה מכלב", הוצאת גמא 2021), יצרה אנימציה עבור "רחוב סומסום" הישראלי, כולל עיצוב האותיות העבריות בתוכנית; וסרט אנימציה "השד".
"כשסבתא נפטרה", היא מספרת, "היא הורישה לי את כל הצבעים וציוד האמנות שלה. מכיוון שתמיד ציירתי, היא ראתה אותי כהמשך שלה, היא ידעה שלשם אני הולכת".
הסבתא הייתה, לדבריה, אישה חזקה ודעתנית. "סבא שלי, שהיה רופא, עבר לתל אביב, והם נפרדו. היא גידלה בשנות ה-30 את אבא שלי לבד. במשפחה שלי, זה לא היה איזה משהו שונה. רק עם השנים הבנתי שהיא הייתה מאוד אוונגרדית. אישה שבשנות ה-30 פרנסה את עצמה ואת הבן שלה לגמרי לבד, מאמנות. גם היום זה קשה. אז – בכלל".
"אני חושבת שיש לכולנו הרבה מה ללמוד מהן", אומרת סגל-חרמוני. "גם כי הן היו נשים חזקות, וגם כי זו ראשית הגרפיקה במדינת ישראל. אני רואה כרזה, ואני רוצה לדעת מאיפה היא באה. מה עמד מאחוריה. גם מבחינה טכנית, איך עבדו אז: כרטיס ביקור, ברושור, ניירת מכתבים, איך מייצרים רעיון חדש, וכל זה באופן ידני. וגם כדי להבין את ההיסטוריה שלנו. אם אנחנו רוצים להבין את מקומנו פה, אני באמת מאמינה שאנחנו צריכים להבין את מקומנו אז. זה ספר היסטוריה לכל דבר".
לדעת מנור השתיים היו חלק מהמפעל הגדול של העיצוב הישראלי, ומקומן לא נרשם בהיסטוריה שלו. "הייתי רוצה שסטודנטים לעיצוב גרפי ילמדו עליהן, שלפחות המעצבים כאן יכירו וישמעו. להעלות אותן מתוך האפלה אל פני השטח, שיידעו שהן היו, לתת שם למה שהן יצרו".
סגל-חרמוני בטוחה שישנן עוד נשים בתחום ששמן עדיין לא ידוע. "אני מנסה למצוא אותן. אני לא יודעת להגיד אם היו הרבה, אבל הן היו נשים מעטות בתוך עולם של יצירה שהיה ברובו גברים. אני מאוד מקווה שהמחקר הזה יהווה ספתח לחקר נשים בתחום, וגם ייתן יותר במה לנשות התחום בתערוכות".