דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ח בסיון תשפ"ב 27.06.22
27°תל אביב
  • 22°ירושלים
  • 27°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 27°באר שבע
  • 36°אילת
  • 29°טבריה
  • 23°צפת
  • 26°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

זיכרונות מלחמה

ישעיהו גביש בחדר העבודה בביתו ברמת השרון. "גם אם כבשנו את הר הבית, וברור שזה הסמל החזק ביותר לתקומתה של ישראל, המשימה שלי הייתה לדפוק את המצרים וזה מה שהכי חשוב" (צילום: אוריאל לוי)

כאילו לא חלפו 55 שנים: גם בגיל 96, ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, זוכר כל רגע במלחמה ההיא | ההיעלמות של יצחק רבין, השליפה של עזר ויצמן, התוכנית החריגה של אריק שרון, גניבת ההצגה של מוטה גור, האיום של משה דיין, הניתוק של בן גוריון | הישגים ועלבונות

אוריאל לוי

חומות מסתירות את הווילות ברחוב נווה רעים ברמת השרון. ברחוב הזה, שבשכונת נווה מגן, התגורר בזמנו "חצי מהמטה הכללי של ששת הימים" (חיים בר לב, רחבעם זאבי, אברהם אדן וישעיהו גביש). כיום רק אחד מהם נותר בחיים, וביתו הירוק, המושבניקי, מתבלט בנוף הרחוב. שלט "גביש" בעבודת יד; צמחים מטפסים על הגדר החלודה; ורדים וגפנים בערבוביה – בית "כמו של פעם". אין אינטרקום וגם לא צריך כי השער פתוח.

ישעיהו (שייקה) גביש (96) נותר היחיד מבין כל הקברניטים שהובילו את ישראל לניצחון הגדול בתולדותיה. נסעתי אליו כדי לשמוע עדות ממי שכאלוף פיקוד הדרום תכנן את המלחמה, כתב את פקודת "סדין אדום", הכין את הכוחות, ופיקד על האוגדות שהגיעו לתעלה. להפתעתי פגשתי אדם צעיר. בחולצת פסים מכופתרת עם שרוול קצר, מכנסי חאקי קצרים וסנדלים, הוא זוכר את הפרטים הקטנים, את הנופים והריחות שליוו את הקריירה הצבאית הארוכה שלו – מימי הפלמ"ח, דרך ארבע מלחמות (48', 56', 67', 73'), בהן חזר וכבש את סיני שלוש פעמים.

בדיבור קולח הוא מתאר את ההכרעות החשובות ביותר של צה"ל; נזכר בכאב בעלבונות שספג מהמנהיגים ששמותיהם נישאים על נמלי תעופה וכבישים מהירים; אך לא מוותר על חוש הומור.

גביש בביתו מוקף מזכרות מימי לחימה. אין לו מחשב והוא עדיין משתמש בטלפון קווי (צילום: אוריאל לוי)

גביש חי בהווה. לפני שהספקתי לשאול על המלחמה הקצרה ההיא ששינתה את המפה הגאו-פוליטית לעד, הוא ממהר להביע את דעותיו על היחסים עם הפלסטינים ("במוקדם או במאוחר נהיה חייבים להיפרד מהחלום של ארץ ישראל השלמה. ככל שזה יגיע מאוחר כך נמשיך לחיות על חרבנו"); על המתווה של מצעד הדגלים ("בעד המצעד, נגד התגרויות מיותרות"); ועל האיומים השונים הנשקפים למדינה ("לא משנה כמה חזיתות יש, מה שחשוב זה לדעת לאתר את המאמץ העיקרי").

אנחנו יושבים בחדר נמוך שבקושי יש בו חלונות. הקירות מצופים בתמונות מתרגילים צבאיים ומלחמות, מפות צבאיות, עיטורי כבוד ואינספור ספרים. על שולחן העבודה שלו אין מחשב, והוא עדין משתמש בטלפון טיפש וטלפון קווי. מגפת הקורונה שאיימה על בני דורו אפילו לא עולה כנושא בשיחה, כך גם גילו ומצבו הבריאותי. לגביש חשוב יותר מכל לדבר על "ששת הימים שלו". וכך אנו צוללים אל מאחורי הקלעים של מאי 67'.

תקופת ההמתנה: כשרבין נעלם ועזר ויצמן שלף

ביום העצמאות ה-19 של המדינה, במאי 67', השתתף אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש במצעד הצבאי בירושלים. באמצע המצעד התקשר אליו הרמטכ"ל יצחק רבין ואמר לו לרדת מיד לדרום כי נאצר מכניס כוחות לסיני. גביש מספר שנסע לבאר שבע, והחל לוודא כי כל כוחותיו מוכנים למלחמה. "ההערכה הראשונית במטכ"ל הייתה שמדובר בהפגנת כוח בלבד, על רקע המתיחות בין ישראל לסוריה, ומצרים לא מתכוונת לתקוף, בין השאר כי היא נמצאת גם במלחמה נגד תימן".

ומה הייתה דעתך?
"אני התנגדתי להערכות של אמ"ן, סברתי שהמצרים מתכוננים למלחמה. רבין הסכים עם ההערכות של אמ"ן, שהמצרים ייסוגו בסופו של דבר ללא מלחמה".

גביש טוען שרק ב-22 במאי, לאחר שדווח על פינויים של כל חיילי האו"ם מסיני לפי דרישתו של נאצר, ועל סגירת מצרי טיראן, רבין הבין שהולכת לפרוץ מלחמה. אבל המדינאים עדיין חיפשו פתרון דיפלומטי.

באותו יום בו נסגרו מצרי טיראן (23 במאי) הגיע משה דיין – אז ח"כ בולט באופוזיציה – לביקור בפיקוד דרום. "הסברתי לו את התוכנית שהכנו למלחמה. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי: 'שייקה, אתה תנצח במלחמה, אבל כל הצנחנים וכל הטנקיסטים שלך ימותו'. מדובר ב-20 אלף בני אדם. מה אני אמור לענות לו?" מספר גביש במבט תמה כאילו חלפו מאז רק יומיים ולא 55 שנים.

גביש (מימין) בטיסה עם יגאל אלון, שר העבודה, לוי אשכול, ראש הממשלה, ויצחק רבין, הרמטכ"ל. "כל העולם חשב שזה הסוף שלנו" (צילום: אלדן דוד,  לע"מ)

למחרת, הוא מספר, הרמטכ"ל נעלם: "לא יכולנו לתפוס את רבין. הטלפון בביתו היה מנותק. לא היה כל קשר איתו. אנחנו, אלופי המטכ"ל, נצרנו את הסוד, שהציבור לא יידע שמפקד הצבא התמוטט. היעדרותו של רבין באותם יומיים קריטיים הוצגה כהתמוטטות פיזית בשל הלחץ שהיה עליו", אומר גביש, "אך אני משוכנע שהסיבה האמיתית הייתה חוסר יכולתו הנפשית להתמודד עם המצב הקשה שנוצר מול המצרים. היו להם שם אלף טנקים מוכנים לפלישה לישראל. כל העולם חשב שזה הסוף שלנו. האווירה בארץ הייתה קשה מאוד".

ביומיים שרבין נעדר, נטל את הפיקוד עזר ויצמן (סגן הרמטכ"ל ומפקד אגף המבצעים). "הוא ביקש שניערך למתקפה בחמש בבוקר שלמחרת (26 במאי). שאלתי אם הוא בטוח ואם קיבל אישור לכך, והוא ענה: 'זה לא עניינך, הכול בסדר'. הזזתי את הכוחות, אבל בשש בבוקר התקשרתי אליו, והוא אמר: 'נו, באמת, אין עוד שום אישור'. מהתגובה שלו הבנתי שהוא לא מבין את משמעות הפקודה שנתן, ואת היקף המאמץ הפיזי והנפשי שהושקע בכוננות לביצוע הפקודה", אומר גביש על מי שהתמנה לימים לנשיא המדינה השביעי.

איך הגיבו בשטח לשינוי ההחלטה?
"לעצירת ההתקפה הייתה השפעה קשה מאוד על הגייסות. מפקדי האוגדות היו המומים מהפזיזות ומחוסר שיקול הדעת שוויצמן הפגין. גם אני כעסתי. ברגע שפגשתי שוב את רבין לאחר שחזר, אמרתי לו שעליו למנות במהירות את חיים בר לב מעל ראש אג"ם, כי ויצמן לא מתאים לנהל את המבצעים האלה. אני חושב שדברי השפיעו עליו, ובאמת לאחר כמה ימים מונה בר לב לסגן הרמטכ"ל".

תקופת ההמתנה: אריק מגדיל ראש

בשבוע שקדם למלחמה, בזמן שהממשלה מחפשת פתרונות דיפלומטיים, נפרסו שלוש האוגדות של פיקוד הדרום בשטח לקראת מתקפה.

גביש (שני מימין) עם אריק שרון וחיים בר לב בבסיס צה"ל בנגב לפני פרוץ המלחמה (צילום: דוד רובינגר, לע"מ, Getty Images)

מפקדי הכוחות היו מוכרים בציבור כבר באותם הימים, והפכו עם השנים לאגדות. על האוגדות פיקדו: ישראל 'טליק' טל (אבי מיזם טנק המרכבה וגשר הגלילים, וחתן פרס ישראל); אברהם יפה (מייסד רשות שמורות הטבע והחי-בר); ואריק שרון. בין מפקדי החטיבות היו שמואל (גורודיש) גונן, והשרים לעתיד רפי איתן, מרדכי ציפורי ומרדכי בן פורת. גביש נאלץ לפקד על כל הקברניטים האלה, משימה לא פשוטה בפני עצמה.

גביש עם אריק שרון, מפקד אוגדה. "הוא אמר: אריק לא מגן, אריק תוקף" (צילום: לע"מ)

יום אחד, הוא מספר, הוא גילה כי שרון "מגדיל ראש": "נתתי לאריק תרגיל – להגן על ניצנה. אני נכנס לאוהל, ועל הלוח, במקום עיגולי הגנה על ניצנה, אני רואה חיצי התקפה שמגיעים עד לוב. קראתי לו החוצה ואמרתי לו: 'אתה קיבלת פקודה להגן על ניצנה'".

איך הוא הגיב?
"הוא ענה: 'שייקה, אריק לא מגן, אריק תוקף'. עניתי לו: 'אז קח ג'יפ ותסתלק מפה'. הוא מיד התקשר לרבין. רבין אמר לו: 'אתה מבצע את הפקודות של שייקה, ואם אתה לא רוצה – תעלה על הג'יפ ותסתלק'. בזה נגמר העניין. עד סוף המלחמה הוא ביצע הכול לפי הפקודות".

תקופת ההמתנה: "הם היו מוכנים למכור אותי"

ב־1 ביוני, ארבעה ימים לפני תחילת המערכה, התבקש גביש להתייצב בלשכת הרמטכ"ל בשעה מוקדמת בבוקר. רבין אמר לו שדיין ביקש מאשכול להתמנות לשר הביטחון, אך בקשתו נדחתה. "הצעתי לדיין לקבל את הפיקוד על הצבא במקומי", אמר רבין לגביש, "דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. לא הייתה לי כל ברירה. מיניתי אותו, ואני מבקש שתישאר בתור סגנו".

גביש התעצבן, הודיע על התפטרותו ויצא בזעם מלשכת הרמטכ"ל. "לא ראיתי כל היגיון במינוי הזה, בשעה שכל ההכנות למתקפה כבר הושלמו. רבין ביקש שאחשוב שוב על העניין לפני שאקבל החלטה שאצטער עליה. המתנתי כמה שניות, ספרתי עד שבע ועניתי: 'אני מוריד את הכובע בפני משה. הוא אלוף פיקוד הרבה יותר טוב ממני'. רבין ניסה לשכנע אותי להישאר אך סירבתי, ויצאתי מהחדר. התקשרתי הביתה והודעתי שאני מגיע כי הודחתי מתפקידי".

משה דיין בימיו כשר הביטחון. גביש: "אפילו הצבא, קודש הקודשים שלנו, מושפע משיקולים פוליטיים" (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

אך עוד באותו היום, לאחר כמה שעות, התקשר רבין לגביש ובישר לו כי דיין התמנה לשר הביטחון. בנימה של הומור מחקה גביש את קולו המונוטוני של רבין: 'שייקה, כל מה שדיברנו בטל", אך הפצע מהיום הזה עדין כואב: "זה כאילו שאין חשיבות לעבודה שעשיתי. אפילו הצבא, קודש הקודשים שלנו, מושפע משיקולים פוליטיים. הם היו מוכנים למכור אותי, רק בשל השיקולים של הפוליטיקאים בירושלים. שילכו לעזאזל. אף אחד מהם אפילו לא התנצל על הפרשה הזו. רבין לא העז להרים אלי את עיניו עד סוף המלחמה, וגם אחר כך".

יום הלחימה הראשון: "אסור לך לכבוש את עזה"

לפני שניתנה פקודת היציאה למלחמה, הציג גביש את תוכנית ההתקפה למטה הכללי. התוכנית התבססה על פעולת הונאה – אמנים בשירות צה"ל ציירו טנקים ותותחים על דיקטים, מה שהוביל את המצרים לרכז כוחות במקום הלא נכון. גביש שחשש משחיקת הכוחות בנסיעה ארוכה בסיני, בעת שיהיו חשופים להפצצות אוויר וארטילריה, והציע ללכת על הבְקעת הכוח המצרי, כלומר, לנסות לפרוץ את הכוחות המצריים באמצע. עם הצגת התוכנית במטכ"ל, שר הביטחון הטרי דיין אישר אותה עם שני סייגים: "אסור לך לכבוש את רצועת עזה, ואל תגיע לתעלה".

בבוקר 5 ביוני, חצי שעה לאחר תקיפת חיל האוויר, החל מהלך ההבקעה של פיקוד דרום. טליק תקף בצפון מכיוון רפיח, קרב קשה מאוד שנמשך כמעט עד הערב. "הוריתי לו לרוץ קדימה, ולא חשובות האבדות. גם רפול, כמפקד חטיבת הצנחנים, וגם גורודיש, כמפקד חטיבה 7, דהרו קדימה".

"מהלומת מחץ אדירה של צה"ל". דבר, 6 ביוני 1967

באותו בוקר החלו שתי הדיוויזיות המצריות שישבו ברצועה להפגיז את יישובי עוטף עזה. בעקבות ההפגזות ביקש גביש מרבין אישור לכבוש את הרצועה. "אמרתי לו שזה ייקח לי יומיים, הוא אישר לי ואז סיימנו שם תוך יום וחצי".

האוגדה של אברהם יפה הפתיעה את המצרים והגיעה עד קרוב לאל עריש, כמעט ללא קרב. שרון הגיע לאום כתף ולחלק שבין ניצנה לאבו עגילה. "הוא תקף, והיו לא מעט בעיות, אבל אריק זה אריק".

תוכנית ההתקפה של גביש התגלתה כמוצלחת: "אומרים שזו הייתה אחת מתוכניות המלחמה הכי מוצלחות, שדפקה כמו שעון שוויצרי – כל כך מתוכנן, כל כך בשליטה".

יום הלחימה השני: "גנבו לנו את ההצגה"

ביום הלחימה השני ניתנה לכוחות המצריים פקודת נסיגה. גביש שלח את האוגדות כמה שיותר מהר למעבר המתלה שממזרח לתעלה, כדי למנוע מהם לברוח למצרים. "המטרה של המלחמה הזו מלכתחילה הייתה להשמיד את הצבא המצרי. בשביל לעשות את זה היה צריך לכתר אותם. למדתי את זה מהאסטרטגיה של הרוסים בסטלינגרד. כיתור בשבילי היה לחסום להם את המעברים היבשתיים למצרים. לא לאפשר להם לנסוע לסואץ, לאיסמעיליה או לאבו עגילה, אלא במעבר צר ודרך חולות עמוקים, שבהם יהיה להם קשה לנוע. וכך היה. דפקנו אותם מהאוויר ומהיבשה. הם איבדו שם מאות כלים".

מוטה גור (במרכז בראש גלוי) והצנחנים לפני הכניסה לירושלים. גביש ויתר על תגבור, הצנחנים נשלחו לחזית אחרת (צילום: עמוס צוקר, דובר צה"ל)

כבר ביום השני ללחימה גביש בישר למטכ"ל שאין לו צורך בתגבורת. הכוח שאמור היה להישלח לתגבר אותו הוא חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. "אמרתי לרבין שאין לי צורך בכוח של מוטה גור, שישלחו אותו לחזית אחרת. למחרת אני שומע את מוטה צועק בקשר: 'הר הבית בידינו'. זה היה בזמן שדהרנו לכיוון המתלה, בלב מדבר סיני. עצרתי את הזחל"ם, התיישבתי על איזה סלע, אמרתי למי שהיו לידי: 'גנבו לנו את ההצגה'. רק אחרי זה ירדו לי דמעות של התרגשות מהמאורע".

"לא יצאנו למלחמה הזאת בשביל הר הבית"

הכוחות בדרום המשיכו במשימותיהם. באותו היום נערכו הקרבות במעברי המתלה והגידי, שבהם הושמדו עשרות כלי רכב וטנקים מצריים. "מאז תחילת שירותי בפלמ"ח חונכתי על כך שמה שהכי חשוב זה דבקות במשימה. גם אם כבשנו את הר הבית, וברור שזה הסמל החזק ביותר לתקומתה של ישראל, המשימה שלי הייתה לדפוק את המצרים וזה מה שהכי חשוב. הרי יצאנו למלחמה הזו בשביל לחסל את היכולת המצרית לכבוש את ישראל, לא בשביל הר הבית. זה היה המאמץ העיקרי. אנשים היום לא מבינים שרק בזכות ההצלחה שלנו בחזית הדרום יכולנו להצליח גם בחזיתות אחרות".

"שוחררה ירושלים העתיקה". דבר, 8 ביוני 1967

פעמיים היה גביש בסכנת חיים במהלך המלחמה: ביום השני ללחימה, הותקף מסוק החפ"ק שלו על ידי שני מטוסי מיג מצריים, מיד לאחר שסיים ישיבה עם אברהם יפה. הוא ניצל הודות לתמרון של הטייסים, שירדו לגובה אפס. הפעם השנייה הייתה למחרת, כשנחת במהלך הקרבות ליד החפ"ק של גורודיש. "ברגע שירדתי מהמסוק, יצאו מולי שני חיילים סודאנים. גורודיש קפץ עם תת מקלע והרג אותם. הם יכלו להרוג את כולנו".

היום הרביעי למלחמה: "חצי האי סיני בידינו"

ב־8 ביוני 1967, היום הרביעי ללחימה, גברו הלחצים הבינלאומיים להגיע להפסקת אש. "רבין אמר לי: 'בינתיים אנחנו נלחמים'. קיבלתי אישור מבר לב, שכל עוד הלחימה נמשכת, יש להגיע עד לתעלה, בתנאי שזה לא יעלה בנפגעים רבים. לאחר ש'קול ישראל' דיווח שמצרים הסכימה לעצור את הלחימה, והפסקת האש תיכנס לתוקפה בבוקר 9 ביוני בשעה 9:00, הוריתי לטליק להגיע כמה שיותר מהר לתעלה".

גביש ובר לב על שפת תעלת סואץ (צילום: מתוך ספרו של גביש "סדין אדום", כנרת זמורה-דביר)

שעות ספורות לאחר שתמה המלחמה הגיע גביש במסוק לתעלה, ומשם הודיע בקשר: "מאושר להודיע שכל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. חצי האי סיני בידינו. ברכות לך ולצה"ל כולו".

"בן-גוריון היה לגמרי מנותק, דיין הבטיח להעמיד אותי לדין"

מנהיגי המדינה של אותם הימים אכזבו את גביש: "היחיד שהגיע פעמיים לבקר בחזית הוא סגן הרמטכ"ל, חיים בר לב. רבין בא ביום השני עד ניצנה, ואפילו לא נכנס לתוך סיני. דיין, ויצמן – אף אחד מהם לא בא. זאת הנהגה?"

לאחר המלחמה: גביש (ראשון מימין) עם מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילים בסיני (צילום: משה מילנר, לע"מ)

גביש מספר שדיין הגיע לתעלה עם שוך הקרבות והזכיר לו את שני האיסורים שהטיל עליו: לכבוש את עזה ולהגיע לתעלה. "אתה תעלה על זה למשפט!" אמר לו שר הביטחון. "עד היום אני ממתין למשפט הזה…".

בשבועות שקדמו למלחמה, מספר גביש, בן גוריון ביקש לפגוש את כל הקצונה הבכירה של פיקוד הדרום. הוא ישב אז בשדה בוקר, לכאורה פרש לחלוטין מהחיים הפוליטיים, אך נותר דמות יחידה במינה במדינה הצעירה שאותה הקים. הוא התנגד למלחמה ללא סיוע המעצמות. אשכול שהיה כזכור ראש הממשלה ושר הביטחון התנגד לבקשתו בן גוריון, אך כדי לרצות אותו הסכים שייפגש עם גביש.

מה היה בפגישה?
"בן גוריון הגיע אלי למפקדה בבאר שבע ומיד החל לצעוק עלי: 'איך אתה מעז לסכן את קיומה של מדינת ישראל? אתה תביא לנו שואה!' למרות שמדובר באדם גדול שמאוד הערכתי, זה לא בלבל אותי. סיפרתי לו שבתור אלוף פיקוד הוריתי לכל הקצינים בפיקוד לעבור לגור בנגב, אני מאמין בנגב, אבל אין לנו פה גבול אמיתי. זה לא קו מז'ינו. הגבול אז היה מסומן בתלם חרוש, אפילו גדר לא הייתה. טנקיסט מצרי שילחץ על הדוושה יגיע תוך שעתיים לבאר שבע. אני לא מוכן לקבל מציאות כזו. אמרתי לו שהדרך היחידה לשנות את המצב הזה היא ליזום. אנחנו נגיע לתעלה'".

בן גוריון יצא מלשכתו של גביש כועס ונסער, הוא מספר. לדבריו, מילותיו האחרונות היו: 'אתה חוצפן! זה בלתי אפשרי!'"

דוד בן גוריון והאלוף חיים הרצוג בכותל המערבי, 1967. גביש: "הוא לא הבין כלום, היה לגמרי מנותק, בלבל בין התעלה לבין הנילוס" (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נעלבת?
"כשנגמרה המלחמה, התקשרתי אליו, אמרתי לו: 'הנה אני יושב על גדת התעלה כמו שהבטחתי לך. רוצה לבוא לראות?'. שלחתי אליו מסוק שיביא אותו משדה בוקר. הצטרפתי אליו למסוק והראיתי לו מלמעלה את המקומות השונים בהם נערכו הקרבות. הוא לא הבין כלום, היה לגמרי מנותק, בלבל בין התעלה לבין הנילוס. ואז הוא אומר לי: 'אני צדקתי, פה לא עברו ביציאת מצרים שישים ריבוא, פה עברו 6,000 יהודים'. הראש שלו היה במקום אחר. כל מה שעניין אותו זה חוג התנ"ך שלו בשדה בוקר. הם התווכחו שם על יציאת מצרים והוא שמח שעכשיו הוא יוכל להגיד לחבר'ה שלו שהם טועים".

בימי הפלמ"ח: "כל טוראי גנרל, זה מה שהרגשנו"

גביש נולד באוגוסט 1925 באוהל ברחוב טבריה בתל אביב. הוריו, אלחנן ובלה שקליאר, עלו לארץ מלטביה שנתיים לפני כן, והוא היה הבן הבכור. אביו היה מוביל של חומרי בניין, בהתחלה עם גמל ובהמשך עם משאיות. הבן למד בבית החינוך לילדי עובדים: "היינו יוצאים המון לטיולים, והדיונים בכיתה תמיד היו על סוגיות אקטואליה".

משפחת שקליאר (לימים גביש): ההורים בלה ואלחנן, והבנים שייקה הבכור ואברהם הצעיר (צילום: אלבום פרטי)

בגיל 14 עבר ללמוד בבית הספר החקלאי שהקימה 'רוזה האדומה' (אמו של רבין) בגבעת השלושה. "זו הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה, האיטלקים הפציצו את תל אביב ונפלה פצצה בחצר של בית הוריי. במזל, לא היו נפגעים".

עם סיום לימודיו, התגייס לפלמ"ח. "רוב הנוער התגייס לצבא הבריטי, זה מה שבן גוריון הטיף. רבבות הלכו לבריגדה, ורק אלפים בודדים התגייסו לפלמ"ח ואני ביניהם. הלכתי בגלל שאלה אחת של יצחק שדה: 'מי יישא את הרובה העברי?'"

כבר בימיו הראשונים בפלמ"ח הוא נשלח לקיבוץ גינוסר להתאמן בסירות גומי. "בהתחלה לא הבנתי למה צריך את זה, ואז הבנתי שבפלמ"ח, גם אם הכוח קטן, נערכים לדברים גדולים. תפיסה של יחידה מובחרת". מאוחר יותר הוא נשלח למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח שאומנה על ידי הבריטים בכדי להישלח מאחורי הקווים של רומל במדבריות לוב. "אני טירון צעיר, אבל האימונים, והאמון שנותנים בי, נוגעים למבצעים שחשובים לכל האנושות. כל טוראי גנרל. זה לא הייתה רק סיסמא, זה מה שהרגשנו".

כמפקד פלוגה ד' של הפלמ"ח עם גיטה, אשתו לעתיד (צילום: אלבום פרטי)

גביש עבר קורס מ"כים, ובתום שירות בן שנתיים ביקש ללמוד בטכניון. "החלום שלי היה להיות חקלאי, ורציתי להספיק ללמוד לפני כן". יצחק שדה, הוא מספר, זימן אותו לשיחה ואמר לו: "אתה נשאר בפלמ"ח ויוצא לקורס קצינים".

ב'ליל הגשרים' הוא פיקד על הכוח שפוצץ את גשר כביש עזה-רפיח, מעל נחל הבשור. במלחמת העצמאות שימש כמפקד פלוגה בחטיבת יפתח. את שם משפחתו הוא עיברת לאחר שבן גוריון ביקש שקצינים ייקראו בשמות עבריים.

הוא זוכר עד היום בדיוק היכן היה כששמע על פירוק מטה הפלמ"ח ("היינו ליד דורות, באמצע קרב, בדרך לחאן יונס. שמענו שמטה הפלמ"ח פורק אבל מה יכולנו לעשות? מה נפסיק להילחם?"). לימים היה ממקימי מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב ושימש כיו"ר עמותת 'דור הפלמ"ח'.

לקחי מבצע קדש: "הפכנו לכוח שאפילו המעצמות מעריכות"

בימי הכרזת המדינה, הוא שכב בשוחות, במדרונות שמול מלכיה, עם פלוגת הפלמ"ח עליה פיקד: "יגאל אלון עלה מולי בקשר ואמר: 'תדע לך שאתמול אחרי הצהריים בן גוריון הכריז על הקמת המדינה'. כשעה לאחר מכן נפל עליו פגז. "היינו שני פצועים: רפול ואני. סחבו אותנו יומיים בשטח על אלונקות, עשרות אנשים, איזה בלגן זה היה".

בימיו כראש מחלקת מבצעים הוטל עליו לתכנן את מבצע קדש. את החשיבות של המבצע הבין רק ארבע שנים מאוחר יותר כשלמד בבית הספר למלחמה (L'Ecole de Guerre) בפריז. "הורדתי את הדרגות כדי שלא אבלוט בין כל הגנרלים הצרפתים, ובכל זאת, כשדה גול הגיע לבקר את הקורס הוא ניגש אלי, הצדיע ואמר: 'מון קומנדנט' (המפקד שלי). לקח לי רגע להבין למה הוא בא ישר אלי ולא לגנרלים שעמדו לידי, אבל אז נפל לי האסימון. מבצע קדש הביא לנו כבוד רב. הפכנו ממדינה שקמה בנס, לכוח שאפילו המעצמות מעריכות".

ב-1970 שר הביטחון דיין תמך במינוי גביש לסגן רמטכ"ל וראש אג"ם, אך הממשלה החליטה למנות את דוד (דדו) אלעזר לתפקיד, וגביש סיים את שירותו בצה"ל. הקריירה הצבאית שלו לא הסתיימה שם, במלחמת יום כיפור הוא גויס למילואים, והתמנה לאלוף פיקוד מרחב שלמה בדרום סיני. הפיקוד עסק בבלימת הניסיון של הצבא המצרי להתקדם לכיוון ראס סודר, ובמרדף אחר שלושה גדודי קומנדו מצריים שהונחתו בתחומו.

השביתה בסולתם: "העובדים סגרו את המפעל ונעלו אותי במשרד"

לאחר שחרורו, חברו מאיר עמית "משך אותו", כדבריו, לנהל את חטיבת המתכת של הקונצרן ההסתדרותי "כור תעשיות". באותם הימים 15% מהתעשייה הישראלית הייתה שייכת לכור, שבה עבדו כ-30 אלף איש. כמנהל חטיבת המתכת הוביל גביש פרויקטים גדולים כמו בניית תחנת הכוח בחדרה; פיתוח הדגמים הראשונים של מטוס ללא טייס בתדיראן; הפיכתה של מכתשים אגן לחברה בינלאומית ועוד.

אחד הרגעים שזכורים לו במיוחד היה השביתה הגדולה במפעל סולתם ביקנעם בסוף שנות השבעים: "העובדים סגרו את המפעל ונעלו אותי בתוך משרד ההנהלה. שאלתי 'מה נאכל?' הנהג שלי אמר: 'אין בעיה, הם מרשים לי לצאת לקנות לך אוכל'. במשך יומיים אכלתי רק מנות פלאפל וישנתי על איזה ספה".

השביתה הזו הגיעה, הוא מסביר, זמן קצר לאחר ההפיכה האיסלמית באיראן, שהייתה הלקוח העיקרי לנשק שיוצר בסולתם. "היינו תקועים עם סחורה בשווי 200 מיליון דולר בנמל חיפה, לא היה לי איך להגדיל את שכרם של העובדים, אבל אני יכול להבין את הזעם שלהם".

גביש בחצר ביתו. "תראה איזה יופי, זה סימן שהתחיל הקיץ" (צילום: אוריאל לוי)

הוא פרש מתפקידו כמנכ"ל כור תעשיות ב-1988, זמן לא רב לפני שהקונצרן פורק וחברות הבת נמכרו בזו אחר זו. "כאב לי לראות איך מפעל ציוני ענק כזה מתפרק, הרי לאורך השנים הרבה מהשיקולים לא היה לרווחיות אלא לבניין הארץ. מצד שני, אני מסכים שזה לא נכון להסתדרות להיות בעלים של מפעלים. ההסתדרות צריכה לייצג את העובדים ולא את המנהלים".

עלילותיו של גביש כחייל ומפקד מתוארות לפרטים בספרו האוטוביוגרפי "סדין אדום" (כנרת זמורה-דביר, 2016). בטקס המרכזי של יום העצמאות ה-70 הוא זכה להדליק משואה, וב-2019 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת השרון.

גם בגיל 96 יש לו סדר יום עמוס. 30 שנה בגמלאות עוד לא הספיקו לכל מה שהוא מתכנן. גינתו מטופחת, והוא גאה בה: "תראה איזה יופי", הוא אומר, ואוחז באשכול ענבים שצמח על אחת הגפנים. "זה סימן שהתחיל הקיץ".

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!