מה מושך צעירים לחקלאות, דווקא עכשיו? איך נראים חייו של חקלאי בן 30? מה צריך לקרות כדי שישראל תשמור על החקלאות המקומית משגשגת? ומה צופן העתיד? לרגל חג השבועות, חמישה חקלאים עד גיל 34 מספרים על האהבה לעבודת האדמה, וגם על האתגרים שהם ניצבים בפניהם.

"אני מנסה להגשים במשק כמה שיותר מהרעיונות שלי"

סהר שמעון, בת 30, עוסקת בחקלאות יערנית במושב נווה ירק

לסהר שמעון תמיד היה חיבור לחקלאות, לדבריה, כי גדלה במושב. לחקלאות אורגנית וחקלאות מחדשת נחשפה בגיל 12 כשטסה עם משפחתה לשליחות באוסטרליה. "בערך מאז אני מסתובבת סביב הרעיון של להיות חקלאית ורוקמת את החלום", היא אומרת. "אחרי הצבא ביקרתי ואפילו חייתי שם במשך שנה כדי ללמוד את החקלאות המחדשת".

אגרופורסטרי, חקלאות יערנית, שמה דגש על יצירת מערכת חקלאית אקולוגית שמסתמכת על ומעודדת את האקולוגיה שסביבה, לייעול היצרנות.

המשק של שמעון עוד קטן. שטח משולב של גפנים, זיתים פקאן והדרים. ביניהם שיחי תבלין ופירות וצמחים עונתיים. בעיקר ירקות העונה ופרחי קטיף. "בהמשך העצים ימלאו את המקום וההרכב ישתנה", אומרת שמעון. "המשק כרגע פחות מניב ויותר ניסיוני ומחקרי. אני מנסה להגשים בו כמה שיותר מהרעיונות שלי, בניסיון להבין את קו האמצע בין אקולוגיה, טבע והמצב האידיאלי של השטח, לבין חקלאות שמטרתה לייצר אוכל בקנה מידה גדול ולהאכיל אנשים. מנסה לשחק בין כל הרעיונות לבין המציאות ולראות איך זה עובד".

שמעון בוחנת גם את האינטראקציה עם הצרכנים. תקופה מסוימת התנסתה בהזמנת הצרכנים לקטיף עצמי, לאחר מכן במשלוח אישי של התוצרת ובמכירה בדוכן. "אני בוחנת אפשרויות שונות שמביאות בחשבון את הצרכן ואת החקלאי מבחינת הנגישות, המחיר והנוחות.

סהר שמעון. "צריך לעבוד עם מה שיש. אם יורד מבול וצריך לקטוף, קוטפים במבול. אין מה לעשות. היבול לא יחכה ליום שמש" (צילום: אלבום פרטי)

"להיות חקלאית בישראל זה מאתגר, מההיבט החקלאי אבל גם מהצד הכלכלי והאקלימי. בעיקר בהיבט החברתי. היחס לעבודה הקשה של החקלאים לא ראוי ולא תואם. מי שחווים את זה הם בעיקר החקלאים הקונבנציונליים, שלדעתי אין מספיק הערכה כלפיהם. מאז הקורונה עולה הרצון של אנשים להכיר את החקלאי ולדעת מאיפה האוכל מגיע, אבל עדיין יש פער בין מה שהחקלאים משקיעים לבין מה שהצרכן מוכן להשקיע כדי לקבל תוצרת טרייה ובריאה".

המשק של שמעון, לדבריה, הוא בקטגוריה אחרת. "המשק שלי מאוד קטן והתוצרת שלי נמכרת לקהילה שאני חיה בה. זה סוג חקלאות שיש לו דרישות אחרות ממשקים קונבנציונאליים". הבחירה להשקיע במשק מסוג אחר, שפחות קיים בארץ, מחייבת אותה להרים את המבט מעל ליום-יום.

"מה שאני מנסה הוא לא לגמרי מוכר. אני מנסה דברים שלמדתי בתיאוריה וקראתי בספרים. זה דורש ממש לצאת לנסות, ויש סיכוי גדול לכישלון. יש הצלחות ויש כישלונות. כל אי-הצלחה כזאת עלולה לבלבל ולהוביל למחשבה שזה לא באמת שווה את זה. מצד שני, אם לא ננסה דברים, לא נלמד". חשוב לה להתנסות בהיבטים שונים של המשק כדי למצוא את הצורה המתאימה ביותר לגדל מזון בריא ומאוזן עם הסביבה ולהתפרנס ממכירה שלו.

"ההיבט הכלכלי לא מובטח בכלל", היא אומרת. "זה נכון לכל חקלאי. המון דברים יכולים להשתבש בדרך. גם לא מובטח שיקנו את התוצרת". תנאי הטבע הם עוד אתגר שעומד בפני חקלאים בכלל, אדרבא ואדרבא כשמדובר בחקלאות יערנית. קשה לצפות אילו מחלות ומזיקים יהיו, ומה יהיו תנאי מזג האוויר. "צריך לעבוד עם מה שיש. אם יורד מבול וצריך לקטוף, קוטפים במבול. אין מה לעשות. היבול לא יחכה ליום שמש".

הקירבה לטבע חשובה לה מאוד. "אם לא הייתי חקלאית כנראה הייתי בתחום היערנות. קרוב לטבע פיזית, בחוץ, בין העצים ובעמדה של אחריות כלפי הטבע", היא אומרת. "אני אוהבת את התחושה שאני יכולה לגדל לעצמי אוכל, לדאוג לעצמי ולא להיות תלויה באחרים. העבודה הפיזית עושה לי טוב". לדברי שמעון מדובר ביצירת בריאות במעגל סגור: "אני עובדת עם הגוף ומכניסה לגוף את מה שנחוץ לו בשביל לתחזק אותו. בזכות המכירה הישירה יש לי הזדמנות להאכיל אנשים באוכל טוב ובריא. זה נותן לי סיפוק וגאווה".

לצעירים ששוקלים להיכנס לחקלאות היא ממליצה לא לוותר, להעז ולנסות. "לעשות את הדברים איך שאתם חושבים, גם אם אחרים חושבים שאתם משוגעים. להמשיך בדרך שמאמינים. אני עושה את מה שאני אוהבת. אני מתנסה ומגשימה את החלומות והאמונות שלי. אני יוצרת אומנות בשטח. זו דרך הביטוי שלי. זה נשמע משוגע? אז כן, אני כנראה משוגעת". 

"אני רק רוצה שיתנו לי להמשיך לגדל ולחלוב פרות"

יאיר בלברמן, בן 33, נשוי+2, מנהל הרפת בקיבוץ ניר יצחק

יאיר בלברמן. "חקלאות יכולה לתת לבן אדם משמעות ומסגרת" (צילום: אלבום פרטי)

"מאז שאני זוכר את עצמי אני ברפת", אומר יאיר בלברמן, שנושם את ריח הרפת כבר 30 שנים. עד לפני 4 שנים ניהל אביו שמואל את הרפת בקיבוץ, ועכשיו תורו. "העבודה ברפת הייתה טבעית מאוד בשבילי. לא ממש הייתי במסגרת או בבית הספר. המפלט שלי היה הרפת. לבית הספר הגעתי כדי להשלים 12 שנות לימוד, לעשות בגרות ולפגוש חברים. כל שאר הזמן הייתי ברפת". מדי פעם היה בלברמן מגיח למקומות אחרים, בעיקר למשחקי כדורגל. בסופו של דבר, כשנדרש לבחור בין הכדורגל לרפת, הרפת ניצחה בפער.

הכיוון היה ברור, ובלברמן הלך ללמוד לתואר הנדסאי בעלי חיים במכללת רופין. מאז הוא ממשיך ללמוד ולהשתלם בקורסים ולא נח לרגע. "אני אוהב את הריח ואת השעות. מתחיל את היום ברפת ב-5:00. אם אני יוצא לריצה אז ב-4:30. הולך לרפת לחליבת בוקר. ב-7:00 מגיע הביתה להכין את הבנות לגן וחוזר לרפת".

מבחינת בלברמן, להיות חקלאי בישראל זה ערך ודרך חיים. זו גם הסיבה שבחר להמשיך לחיות בניר יצחק בעוטף עזה. הוא מנהל צוות של 17 עובדים שכולל צעירים ופנסיונרים, בהם גם אביו. הרפת בניר יצחק מייצרת 24 אלף ליטר חלב ביום שהם 8 מיליון בשנה, ובלברמן מאמין גדול בכוחה של העבודה ברפת, במיוחד עבור צעירים שלא ממש מוצאים את עצמם. "העבודה כאן עוזרת לתת להם כיוון", הוא אומר. "מגיעים אלינו צעירים מהקיבוץ וגם חבר'ה מהאזור. חקלאות יכולה לתת לבן אדם משמעות ומסגרת".

בלברמן מודאג ממצב החקלאות בארץ. במיוחד מתסכלים אותו חוסר הבהירות בהווה והעתיד המעורפל. "אנשים לא רוצים לעבוד בתחום הזה", הוא אומר. "במצב הנוכחי אנחנו נלחמים כדי להיות רווחיים. אני לא יכול להציע לאנשים משכורת יותר גבוהה, להשקיע בהם ולתת ואופק של התפתחות".

הוא מייחל לתמיכה ישירה בחקלאים שתעזור לגייס עובדים. "צריך לעודד צעירים להיכנס לעסוק בחקלאות, שנעשית כיום בעיקר בידי אנשים מאוד מבוגרים", הוא אומר. "יש מעט צעירים בחקלאות. כל מה שאנחנו צריכים זה שלא יפריעו לנו. אין לי בעיה שתהיה תחרות, אבל שלא יעמידו אותי בעמדת נחיתות. אני רוצה לפתח ולתגמל אנשים שחיים בעוטף עזה ומייצרים אוכל. זה לטובת כולם".

לתחושתו, החקלאות בארץ הפכה לדבר מובן מאליו, ויש לכך חסרונות. "לפעמים נראה שאנשים בארץ חושבים שתמיד יהיו הפראיירים שיישבו שם, רחוק, וימשיכו לעבד את האדמה ולחלוב את הפרות", הוא אומר. "אני מרגיש שמתעללים בחקלאים. אין תמיכה, והפתיחה לייבוא עושה נזקים".

לדבריו, מדי פעם מתגנבת המחשבה לא להמשיך בחקלאות. "אני עוד צעיר ויש לי לאן להתפתח", הוא אומר. "המדינה מעדיפה לייבא, ופחות לסמוך על מה שיש פה. חבל. אני מאוד מאמין בחבל הארץ שנקרא עוטף עזה. הרי אם אני לא אהיה פה, זה לא שמישהו אחר יבוא במקומי.

בלברמן ואביו שמואל ברפת. "חקלאות זה לחוות את העולם דרך הידיים" (צילום: אלבום פרטי)

"פעם לחקלאות היה ערך במדינה שלנו. להיות חקלאי ורפתן היה גאווה. קצת איבדנו מהערך הזה. אנחנו עובדים בעוטף עזה כל השנה. גם כשיש קסאמים וגם בצבע אדום. חקלאות זה לא רק סביב כסף. בגלל זה אני מאמין בלטפח אנשים. חקלאות זה לחוות את העולם דרך הידיים. אין יותר אמיתי מזה. זה חשוב, אני נהנה מזה והייתי מאוד רוצה שתהיה רוח גבית מהמדינה".

למרות הביקורת, בלברמן אופטימי. "טוב לי פה. אני גאה במקום שבו אני חי ועובד, ואני רק רוצה שיתנו לי להמשיך לגדל ולחלוב פרות. בסוף היום, כשנרדמים על הספה, מרגישים תחושה שאין שנייה לה. לעבוד את האדמה, לטפל בפרות, לאכול דגני בוקר בחלב ולדעת שזה בזכותך. זו תחושת סיפוק אדירה. ליצור, לפתח משהו שהוא לכל העולם. לעבוד עם הידיים, לראות שהדבר קורה. יש בזה אתגר גדול. לקום בכל יום ב-4:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה צופן לך היום, מי מהפרות תהיה חולה ואיפה תהיה תקלה. זה ענף שעובד 24/7. זה לא פשוט, אבל אותי זה מאוד מאתגר ומספק". 

"אין הרגשה יותר טובה מלראות את השדות משתנים כל הזמן"

אסנת חדד, בת 31, עובדת בענף גידולי השדה (גד"ש) בקיבוץ עין חרוד מאוחד

אסנת חדד. "אני אולי לא חזקה כמו הגברים, אבל יש לי יכולות טכניות מעולות" (צילום: אלבום פרטי)

החלום של אסנת חדד לעבוד בחקלאות ולגור בקיבוץ התחיל להירקם עוד כשהייתה ילדה בגוש קטיף. "לא היה לנו משק, אבל תמיד נמשכתי לטבע ולמרחבים. העבודה בחוץ מאוד מרגיעה, וזה קרץ לי. סיקרן אותי מאוד עולם החקלאות".

שיחה עם קרובת משפחה מקיבוץ סעד, קצת אחרי שסיימה את השירות הלאומי, פתחה בפניה את עולם גידולי השדה, ומאז היא על הטרקטור. "כשהגעתי לגד"ש של סעד לא ידעתי כלום", היא אומרת. "לא עבדו אצלם בחורות כבר הרבה שנים. היה תהליך למידה די קשוח. תוך כדי השתפשפתי".

כבר 10 שנים שחדד מסתובבת בין קיבוצים ועובדת בגד"ש. בסעד עבדה בתחילה בהשקיה. "לא הכרתי תוכניות של עבודה מועדפת בחקלאות", היא אומרת. "הגעתי לסעד ולאט-לאט התחלתי להתנסות בעבודת השדה. בהמשך למדתי גם תואר בחקלאות במכללת תל חי. הבנתי שזה הכיוון שאני רוצה".

לעין חרוד הגיעה בהתחלה לעבודה זמנית, וכיום היא מפעילה של מיכון חקלאי. "הגד"ש בעין חרוד מעולה", היא מפרגנת, "אני עובדת עם אנשים מעולים. זה מקום העבודה הראשון שהגעתי אליו לעבודה פיזית בחקלאות ולא שאלו אותי 'מה את עושה פה?'"

מבחינתה יש שליחות בעבודת האדמה, אבל גם בלהיות אישה בתחום כל כך גברי. היא לא עושה לעצמה הנחות ולא מבקשת הנחות מאף אחד. "בבוקר אני מדליקה את השמש", היא אומרת, "כמו כל חקלאית טובה, עושה קפה ויוצאת לשדה". בכלל, כשמרימים גבה היא בדרך כלל מזמינה אנשים לסיבוב בשטח והם כבר מבינים לבד. "להיות אישה בגד"ש בארץ זה די נדיר. לפעמים מתסכל שאנשים מבלבלים בין כוח פיזי ליכולת טכנית. אני אולי לא חזקה כמו הגברים, אבל יש לי יכולות טכניות מעולות".

בעונה הזו מעלים הילוך בעיבוד השדות שמתחילים להתרוקן. מפנים שטחים משאריות העונה, מכינים שטחים לגידולים של העונה הקרובה. צריך לקלטר: להוציא עשבים מגידולים קיימים. לדבריה, "זו עבודה מעצבנת, אבל הכרחית".

אסנת חדד. "אני עובדת עם אנשים מעולים" (צילום: אלבום פרטי)

חשוב לה לעודד חיבור לחקלאות דווקא בקרב אוכלוסייה שאינה חקלאית. "זה מאוד חשוב. אנשים שבאים להצטלם עם חמניות אצלנו בשדה ומשאירים אחריהם זבל, כנראה לא מבינים מה נדרש מהחקלאי כדי לגדל את החמניות האלה. אני חושבת שזה מאוד ייטיב עם כולם אם יהיה חיבור והערכה בין בני האדם. זה גם מה שיעצב את המדיניות. כשחושבים על הרפורמה שמקדמים עכשיו, ברור שאם הצרכן היה יודע מה עובר על החקלאי, לא היו מקדמים דברים כאלה. היו מבינים את חשיבות החקלאות ומקצים לה יותר משאבים".

הפנים שלה תמיד קדימה. כחקלאית שנושמת את האדמה והשדות כל יום, יש לה ראייה מפוקחת של צורכי החקלאות הישראלית. "צריך לעודד צעירים להיכנס לחקלאות. הרבה פעמים לדור הצעיר מאוד קשה להתקדם בתחום", היא אומרת. חדד הייתה רוצה לראות יותר שילוב בין המחקר החקלאי באקדמיה לבין ההיבטים המעשיים של החקלאות בפועל. היא עצמה מתכננת להמשיך ללמוד ולחקור את תחום שימור הקרקע. "בשדות מאוד מורגש כמה שזה נחוץ. רואים את זה על האדמה", אומרת חדד. "אין הרגשה יותר טובה מלראות את השדות משתנים כל הזמן: מזג האוויר, הצמחים שמתפתחים, הצבעים שמשתנים. גד"ש זה מאוד דינמי. צריך כל הזמן לעקוב, לשים לב, להיות בתנועה".

"לא משנה כמה פעמים אתחיל לקטוף פלפל או מלון, אני עדיין מתרגש כמו ילד"

מתן אלדר, בן 34 נשוי+2, מגדל תמרים, מלונים ופלפלים במושב צופר בערבה

מתן אלדר עם בנו עתי (3). "לא רואה את עצמי יושב במשרד עם ניירת" (צילום: תם אלדר)

"חקלאות היא הייעוד שלי. זה יותר חזק ממני", אומר מתן אלדר, "אני לא מכיר משהו אחר ולא מדמיין את עצמי גר בעיר. לצאת בבוקר לשדה, להוציא מהמדבר אוכל ולעשות אותו ירוק. מה יותר טוב מזה?"

אלדר גדל במושב צופר ונשוי לתם, בת מושב עין יהב. שניהם דור רביעי לחקלאים. "זה מה שגדלנו עליו וזה מה שאנחנו אוהבים. לא בטוח שזה צעד חכם מבחינה כלכלית, אבל הבחירה שלי היא מעבר לחקלאות עצמה", אומרת אלדר. ההיבט הכלכלי הכי מאתגר, אבל מבחינתו, חקלאות היא לא רק פרנסה. "להקים משק היום לבד בלי עזרה של ההורים זה על גבול הבלתי אפשרי. צריך את המיכון החקלאי ומגורים לעובדים וטרקטורים. זאת השקעה אדירה".

לדבריו, אין כמו לעבוד עם צמחים ואדמה, בחוץ. "לא רואה את עצמי יושב במשרד עם ניירת. אם לא הייתי חקלאי הייתי עוסק באדריכלות נוף, שזה תחום שלמדתי ואני מאוד אוהב. פיתוח ועיצוב גנים וגינות, משתלות. חקלאות מסוג אחר".

אלדר קשור לחקלאות בכל חושיו. הוא אוהב את ריח האדמה בתקופת העיבוד. "להיכנס לחממה ולראות שטח ירוק באמצע המדבר זה רגע שבשבילו שווה לקום בבוקר", הוא אומר. "אחרי ששתלת ועיבדת מגיע הרגע של הקטיף הראשון שמבחינתי הוא הכי מרגש. לא משנה כמה פעמים אתחיל לקטוף פלפל או מלון, אני עדיין מתרגש כמו ילד".

בתקופה האחרונה מתסכל אותו היחס לחקלאים ולחקלאות בארץ. "אנשים במדינה חושבים שבגללנו המחירים גבוהים. אנחנו בקושי מכסים את ההוצאות של גידול הירקות והפירות ואז מגיעים לסופר ורואים שמוכרים אותם במחיר כפול או משולש. אני מרגיש שאני גם מפסיד במחיר שהמשווק קנה ממני, וגם מפסיד ביחסי הציבור".

מתן אלדר ובנו עתי. "כששואלים חקלאי מה יהיה בשנה הבאה הוא תמיד יגיד: יהיה טוב" (צילום: תם אלדר)

בשנים האחרונות צעירים רבים מבני מושב צופר שיצאו ללמוד, וחזרו לחיות ולעבוד במושב. "אם אנחנו לא היינו חוזרים, כנראה ההורים שלנו היו מפסיקים להיות חקלאים. הם כבר שחוקים משנים של עבודה קשה. אנחנו, החקלאים הצעירים, שמנו את כל החסכונות שלנו על המשקים שלנו, וגם משמרים ומחיים את המשקים של ההורים. כל התשומות: הדשן, חומרי הדברה, צינורות, כל ההתעסקות הזאת עברה אלי. אבא שלי, בגילו, כבר התעייף.

"אם הייתי שר החקלאות, הייתי מתרכז בהורדת מחירי התשומות המטורפים שיש בענף שלנו, ומעודד חקלאים להתאחד ולקנות ביחד תשומות, לשווק ביחד. לחזק את העמדה שלנו מול גופים אחרים כך שנוכל להתפרנס בכבוד". אלדר לא מתנגד לפתיחת השוק לייבוא, "אבל לפחות שיתנו לנו את התנאים שיש באותן מדינות. אני בטוח שלא יהיה פה קילו אחד של ייבוא. לא רואים במקומות אחרים בעולם תוצרת כמו זו שאנחנו יודעים לגדל בארץ".

ובכל זאת: "אני נשאר פה, בערבה. להפריח את המדבר. חקלאים הם מגזר אופטימי. כששואלים חקלאי מה יהיה בשנה הבאה הוא תמיד יגיד: יהיה טוב".

"לפני שלומדים היי-טק, כדאי שנדע מאיפה באנו ומאיפה מגיע האוכל שאנחנו אוכלים"

ליאל טל, בת 17, חניכה במגמת אקו-חקלאות עירונית בתיכון החברתי תל אביב

ליאל טל. "להיות חקלאי זה קשה, קמים מוקדם, עובדים בכל תנאי מזג האוויר. אי אפשר להיות מפונקים" (צילום: מאיה רונן)

"הרבה אנשים מופתעים לשמוע שאני נמשכת לחקלאות", אומרת טל, "אני נראית מאוד עירניקית, אבל אני לגמרי ילדת טבע". טל לומדת במגמה ייחודית ללימוד אקו-חקלאות עירונית בתיכון החברתי במרכז תל אביב. התיכון סמוך לדיזינגוף סנטר ומקיים, בין היתר, פעילות משותפת עם "סנטר פארק", המרכז לקיימות עירונית שפועל על גג מבנה הקניון. התלמידים עורכים ניסויים בחממה ההידרופונית של המרכז ועוד.

טל מגיעה בכל בוקר מחולון ולומדת על ההיסטוריה של החקלאות, מקומה בעיר, שיטות גידול כמו הידרופוניקה ובנייה תומכת חקלאות עירונית. כל אחד מתלמידי המגמה בוחר תחום התמחות, וכולם מתנסים בעבודה מעשית. "אנחנו מתנסים בבניית גינות, בקטיף, בבנייה מעץ ממוחזר, שימוש בכלי עבודה ותכנון עירוני.

"באתי מבית שאוהב טבע. אנחנו מגדלים בחצר כל מיני גידולים. במיוחד גפן שלמדתי מגיל קטן לטפל בה. כשהגעתי לפה וניתנה לי האופציה ללמוד חקלאות, ראיתי בזה הזדמנות להרחיב את הידע שלי וללמוד יותר מאיפה באנו ולחשוב לאן אפשר לקחת את התחום.

"אני אוהבת את זה. אוהבת לקום מוקדם, ללכת לשתול. ליד הבית שלי יש חווה חקלאית עירונית שאני אוהבת ללקט בה. יוצא שאני מצטרפת אליהם לעבודה. אני נהנית מזה. המנהל מכיר אותי מגיל צעיר כי אני מגיעה לשם הרבה".

היא מודעת לקשיים שמזמנת העבודה החקלאית ולא נרתעת מהם. "להיות חקלאי זה קשה. העבודה קשה, קמים בשעה מוקדמת, עובדים בכל תנאי מזג האוויר. צריך הרבה משמעת עצמית. אי אפשר להיות מפונקים".

טל תומכת בהרחבתו של תחום הלימוד שלה לבתי ספר נוספים. "ילדים לא יודעים מה זה חקלאות", היא אומרת, "לא מכירים את המגע עם האדמה. לפני שלומדים היי-טק, כדאי שנדע מאיפה באנו ומאיפה מגיע האוכל שאנחנו אוכלים".

ליאל טל. "אני אוהבת לקום מוקדם, ללכת לשתול" (צילום: מאיה רונן)

מה בעתיד? היא מתעניינת בביולוגיה ימית והייתה רוצה לעסוק בחקלאות טיפולית. כבר כיום היא עובדת בעמותה לילדים על הרצף האוטיסטי ומתנסה בהיבטים טיפוליים של חקלאות. "הייתי רוצה לקחת את מה שאני יודעת על עבודת אדמה ולעשות מזה תרפיה", היא אומרת.

היא ממליצה לילדים לא לפחד מאדמה. "אל תפחדו ללכלך את הידיים, שייהרס הלק או שתישבר ציפורן. אפשר לתקן את המראה. אבל אי אפשר לתקן את ההתרחקות מהטבע".