אני מאבדת את עצמי כל פעם מחדש כששואלים אותי: "איך את?" זו שאלה שמוזר מאוד לענות עליה "הכול בסדר", כי כל מה שמתרחש מסביב ובכלל מאוד לא בסדר. אבל אני לא יכולה לענות שום דבר אחר, מכיוון שאם משווים את קייב בפברואר לקייב של יוני, אז הכול באמת בסדר.

התחבורה הציבורית עובדת, האוטובוסים והמטרו עובדים. בהשוואה לתדירות הרכבות בתקופה הקדם מלחמתית, רכבת כל חמש דקות היא עוד הוכחה לכך "שהכול בסדר", למרות שעדיין, כשיש אזעקות, תחנות המטרו שמעל הקרקע מפסיקות לעבוד, ואתה יכול למצוא את עצמך תקוע על אחת הגדות של נהר הדנייפר בלי יכולת לעבור לשנייה.

"קייב ממשיכה לחיות" (צילום: אלבום פרטי)

הרכבות מפוצצות באנשים בדרכם לעבודה או לפנאי. זו הפכה להיות התמונה "הנורמלית" של העיר. כרגע מתמיהים דווקא אותם מקומות עבודה וחברות שלא חזרו לפעול. בתי הספר בחופשת הקיץ. גני ילדים רבים סגורים. כל חבריי עם ילדים עדיין לא חזרו לעיר.

עד לפני חודש, שתיית קפה איכותי במרכז העיר נחשבה ל"מעשה יוקרתי". עכשיו הכול שוב נורמלי. וזה מוזר. למרות המחסור המתמיד בדלק, הפקקים שוב חזרו לעיר. יותר ויותר מכוניות גודשות את הצמתים המרכזיים בשעת השיא.

קיפודים שהונחו נגד המשוריינים הרוסים ועדיין לא הוזזו ממקומם; עמדות הביטחון של כוחות השמירה האזוריים; ובתים מפויחים ומפורקים ממשיכים להיות אנדרטאות למלחמה הזאת. הקירות השבורים ממשיכים להביט בנו עם החלונות הריקים. דיירים שחוזרים לבתיהם מתחילים להתקין חלונות חדשים, משפצים את הקירות ומנסים להמשיך לחיות.

"קיפודים" שהונחו בקייב נגד משוריינים רוסים (צילום: אלבום פרטי)

ושוב, אזעקות מפלחות את שמי העיר מזמן לזמן, תזכורת לכך שטיל רוסי יכול לנחות בלב העיר בכל רגע נתון, ולפגוע בכל מטרה. כל אחד מאיתנו מבין את זה. אבל קייב ממשיכה לחיות.

האוויר מבושם בניחוח פריחת עצי השיטה לצדי השדרות והפארקים, הריחות מעורבים בסערות הגשם הקיציות הראשונות, הקפה והמטרו, מאפה טרי ודלק. לכולנו ממשיך להיות קשה ללמוד לחיות עם המלחמה, אבל אם נכנעת והפסקת לחיות, זה אומר שהרשע ניצח. דבר כזה איננו יכולים להרשות לעצמנו.

אירינה גרישייבה (41) היא עורכת דין ותושבת העיר קייב