"למה בכלל צריך את יום האישה?" זו שאלה שאני שומעת הרבה, והאמת – לפעמים גם אני מתחבטת בה. אבל אז אני מגיעה לאירוע ורואה על הבמה פאנל גברי לחלוטין, ונזכרת בשנים הרבות בהן הייתי אני האישה היחידה בחדר – דירקטורית יחידה בחדר גברי – ולצערי השאלה מתייתרת מאליה.
ההבנה שחייבת להיות שותפות בין התומכים והמתנגדים ליום הזה, שותפות שתתמודד עם אתגרים חשובים שעדיין עומדים לפתחנו כחברה וכמדינה, גורמת לי להבין שעד שלא נגיע לתיקון לא נוכל לוותר על היום החשוב הזה.
עד שלא נגיע לגיוון במוקדי ההשפעה לא נוכל לוותר על יום האישה. ועד שלא נמגר את האלימות שנשים חוות, על צורותיה השונות, לא נוכל לוותר על יום האישה.
אמנם המציאות משתנה לטובה, ועדיין, באופן מטריד, יש פורומים שונים שאין בהם ייצוג נשים ראוי. זה מטריד משום שכאשר השולחן מגוון ונשים שותפות לתהליכי קבלת החלטות מתקבלות החלטות טובות יותר עבור כולנו – נשים וגברים כאחד. לכן, אני מאמינה שאחד האתגרים המשמעותיים שלנו כחברה, ושלי – כגברת הראשונה – הוא לעשות כל שניתן על מנת לקדם נשים לעמדות מפתח, ולפעול לשיתוף מלא של נשים – בהתאם לכישורים, להשכלה, ולניסיון – בכל שדרות ההשפעה.
אך גם כשתקרות זכוכית מתנפצות, יש נשים שהקרקע נשמטת תחת רגליהן, ושאינן חשות בטוחות בעולמן.
השינוי העמוק ביותר והמשמעותי ביותר ייווצר רק על ידי מלחמת חורמה בלתי מתפשרת כנגד האלימות כלפי נשים. בראש ובראשונה האלימות הפיזית, אבל גם האלימות הנפשית, הכלכלית והמילולית. כולנו שומעות ושומעים את מי שמרשים לעצמם לדבר אל ועל נשים, כפי שלעולם לא היו מעזים לדבר ליד וכלפי גברים. גם כשמדובר באנשי ציבור, דמויות משפיעות, או אדם מן השורה – השפה חייבת להשתנות.
הנטל להבאת השינוי רובץ גם עלינו, הנשים הנמצאות במוקדי השפעה וצריכות לפעול לטובת אחיותינו. אכן, כפי שטענה ד"ר ויקי שירן, "התודעה הפמיניסטית אינה קלה לנשים"; אך האתגר הזה עומד גם לפתחנו. אנחנו הקטר שצריך למשוך את הרכבת קדימה, בדרך להשגת שוויון מגדרי, ולצערי אני לא בטוחה שאנחנו תמיד עושות מספיק.
אני מקווה בכל לבי שאם נעסוק בכל אלה, אם נפעל יחד ונצליח לשנות, לכו תדעו, אולי באמת לא יהיה צורך ביום הזה.
