דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי ב' בתמוז תשפ"ב 01.07.22
28°תל אביב
  • 27°ירושלים
  • 28°תל אביב
  • 27°חיפה
  • 29°אשדוד
  • 33°באר שבע
  • 39°אילת
  • 34°טבריה
  • 28°צפת
  • 30°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"יצירה זה בילוי"

איתן נוימן בונה כיסא. "המטרה היא התהליך וההנאה מהעבודה עצמה" (צילום: יונתן בלום)

בנגרייה הקהילתית שהקים בחיפה, איתן נוימן (31) מציע לקהל רחב הזדמנות ליצור בעץ, ללמוד, לבנות ולקשור קשרים חברתיים, במחיר נוח | "ככל שיש יותר היי-טק ואיקאה זה רק מגביר את הצורך של אנשים ליצור בעצמם, וליצור דברים ייחודיים"

איתן נוימן (31) עוסק בעבודות עץ מגיל צעיר. צעיר מאוד: "יש לי תמונה עם אבא שלי ז"ל, כשהייתי בן 3, בונים איזו שידה". אביו היה רופא "אבל ידע לעשות כל מיני דברים קטנים בבית, גם מעץ, ואלה דברים שנכנסו אלי מגיל צעיר. אחר כך למדתי בחינוך אנתרופוסופי, שם עבודה בעץ היא חלק מתוכנית הלימודים. כפרויקט סיום בתיכון בניתי גיטרה בס".

ומתי הבנת שעבודה בעץ תהיה דרך החיים שלך?
"אני חושב שזה קרה בצבא, כשלא היה לי את זה, והתחיל להיות לי חסר. שנה לפני שהשתחררתי כבר קניתי מחרטת עץ, והתחלתי לחרוט בסופי שבוע. המחרטה תופסת את העץ ומסובבת אותו וכך אפשר לגלף תוך כדי סיבוב. זה היה אז בשביל הכיף, להעביר את השביזות מהצבא".

השביזות מהצבא חלפה מזמן וכיום נוימן הוא בעלים ומנהל של "בידיים טובות", נגרייה קהילתית בשכונת הדר בחיפה.

מה זו נגרייה קהילתית?
"זה עסק חברתי – עסק למטרות רווח, אבל יש לו גם מטרות חברתיות. מבחינתי, המטרה היא להנגיש לקהילה עבודה בעץ, במרחב עבודה ויצירה ובמחיר נוח לכל אחד".

עובדים בנגרייה, מימין למעלה ובכיוון השעון: מאי נוח, ניצן אלוני, אורי זוהר ואסף הרמן. נוימן: "יש אנשים שמשקמים רהיטים ישנים. זה יפה לראות" (צילום: יונתן בלום)

איך זה עובד?
"אנחנו פועלים במודל שמאפשר לאנשים גמישות בדרך שישתמשו בנגרייה. אנחנו עובדים במודל של כרטיסיות לשלושה סוגי פעילויות: שיעורי נגרות קבוצתיים; סדנה פתוחה לעבודה אישית; והדרכות אישיות, אחד על אחד, עם ליווי יותר מעמיק.

הנגרייה. כל אחד מתאים לעצמו את תוכנית הלימודים (צילום: יונתן בלום)

"אני משאיר את האחריות ללקוח, אני לא מוביל אותו עם 'חליפה אישית' יקרה. אתה יכול לתפור לך את מה שאתה צריך. זה מאפשר לאדם לבנות לעצמו תכנית לימודים. הוא בוחר את התכנים ויכול לקבל הדרכה אישית כשיש דברים שהוא צריך בהם חיזוק. אני מספק פלטפורמה. אני לא עסוק בשירות לקוחות ובחוויית משתמש, יש כאן גם מדריכים מתנדבים, אז המחיר לסדנה פתוחה לא גבוה – 10 מפגשים עולים 440 שקלים. שיעורי הנגרות והדרכה אישית הם בתשלום נפרד, לכל אחד לפי הרצון והיכולת שלו ובמקצב שמתאים לו".

וחומר גלם?
"אנשים משלמים על חומרי גלם, או שלוקחים מהשאריות, או שמביאים בעצמם מאיפה שהשיגו. יש כאלה שממחזרים חומרים מהזבל. יש גם כאלה שמשקמים רהיטים ישנים. זה יפה לראות".

אורי זוהר, סטודנטית לאדריכלות, בתהליך העבודה. נוימן: "יש אנשים שהגיעו עם אפס ניסיון ויצרו רהיטים מדהימים" (צילום: יונתן בלום)

מי הלקוחות?
"יש כאן הכול מהכול – מגיל 7 עד 70. נשים וגברים מכל שכבות האוכלוסייה; מעמדות כלכליים שונים, מגזרים. הרוב זה חבר'ה בני 30 פלוס מינוס, או חבר'ה בגילאי ה-60. אבל הגיעו לכאן גם חרדיות וערבים ודרוזים, הייטקיסטים, סטודנטים, ילדים עם הורים, סבים עם נכדים".

מתנה לנכד, שיעור משותף בנגרות?
"גם. כן".

אנשים מפתיעים אותך במה שהם יוצרים?
"חד וחלק. יש פה מישהי שבונה מריונטות מטורפות. יש אנשים שהגיעו עם אפס ניסיון, עם רעיון יצירתי בטירוף, ויצרו רהיטים מדהימים שאפילו אני לא הבנתי איך הם עשו את זה. אנשים יוצרים כאן את הדברים הכי פשוטים ובנאליים מרמת מכסה לפח עד רמת עבודה של נגרות אומן שנמשכת חודשים".

"זו סדנה שמתוחזקת מהלב ולא מהעסק"

את הסדנה מתפעל צוות מתנדבים, שמקבלים בתמורה גישה חופשית לעבודה בסדנה, ולדברי נוימן "כיף להם להדריך ולהכיר אנשים, להיות במשהו קהילתי. כל המדריכים פה", הוא אומר, "מחפשים גם איזה הקשר חברתי. המתנדבים והסדנה הפתוחה הם מה שהופך את זה לפרויקט קהילתי".

הנגרייה פתוחה שישה ימים בשבוע – בימי חול בשעות אחר הצהריים והערב, וביום שישי בשעות הבוקר.  אבל נוימן לא נמצא בה כל הזמן. "כמנהל, לא הכול על הכתפיים שלי. אני מעסיק בחצי משרה את דנה, רכזת המתנדבים וההדרכות".

דנה סגיסמן (משמאל) עם זוהר. "מה ששבה את ליבי זה הרמה והענווה שהמקום מתקיים בו" (צילום: יונתן בלום)

דנה סגיסמן (34): "אני נגרית כבר משהו כמו 7 שנים. אני מתפרנסת מנגרות ומהוראת נגרות. אני מנחה קורסים בעמק חפר ועובדת כאן. אני יד ימינו של איתן, מנהלת את צוות המדריכים, מעבירה שיעורים, ונמצאת במקום לתפעול שלו – לטפל במכונות, קשרים עם לקוחות".

מה הביא אותך לכאן?
"חיפשתי מקום שאוכל לעבוד בו יותר לעומק ומצאתי את הסדנה הזו שמאובזרת להפליא לרמה שאני עובדת בה. אני עושה נגרות מסורתית, עם מחברי עץ, בלי ברגים, למעט דברים מיוחדים שמחייבים פרזול. זו סדנה קטנה אבל מאוד מקצועית, והיא מתוחזקת מהלב ולא מהעסק. זה מה ששבה את ליבי. גם הרמה וגם הענווה שהמקום מתקיים בו.

כלי העבודה בסדנה. סגיסמן: "אנחנו עוזרים לאנשים ליישם פרויקטים שרק בחלומות שלהם הם ראו אותם קורים" (צילום: יונתן בלום)

"זה ממש בית לנגרות וקהילה. אנחנו עוזרים לאנשים ליישם פרויקטים שרק בחלומות שלהם הם ראו אותם קורים. אנחנו עושים את זה בתשוקה ואהבה למלאכה. זה מה שמשאיר אותי כאן, המלאכה היא במרכז ולא הפן העסקי. בשבילי, 'בידיים טובות' היא מקום קסום בנוף שלנו".

ומבחינה חברתית?
"הקהילה פה זה אנשים שבאים וחוזרים ונוצרים קשרים. התחברתי לצוות המתנדבים. אני אדם מאוד עסוק, אז מבחינתי חיי החברה הם בעבודה".

נגרות ככלי שיקומי למתמודדי נפש

נוימן לא למד נגרות באופן מסודר: "למדתי נגרות מאנשים, תוך כדי עבודה איתם. בטיול אחרי הצבא יצא לי שבכל מקום שהגעתי, התעסקתי קצת בנגרות. בהודו עבדתי שלושה שבועות עם מעצב מקומי, בנינו פס ייצור לחריטת אהילים מעץ. התנדבתי בחוות באיטליה וביפן, וגם שם עבדתי בעץ, אבל בדברים מאסיביים כמו גדרות. כשחזרתי לארץ הלכתי לעבוד בבנייה. התחלתי לעבוד עם הנגר במלון בשחרות, ליד אילת".

אחר כך עבד כאיש הפקה טכני בתיאטרון. הוא התגורר בדירת שותפים בירושלים. למחרטה שלו הוא  מצא מקום בנגרייה הקהילתית של עמותת "מוסללה". "התנדבתי שם בנגרייה, ובמקביל גם ייצרתי תפאורה לתיאטרון כפרילנסר".

במהלך לימודיו הקצרים בבצלאל ("הספיק לי סמסטר"), הכיר את אשתו, גל. "כשעברנו לחיפה, הבנתי שאין נגרייה כזו באזור, ושאני צריך להקים אחת כזאת. זה לקח לי שנה".

למה כל כך הרבה זמן?
"ניסיתי איזה 10 אופציות. הייתי צריך שותפים, לבנות תכנית עסקית – עם העירייה או בלעדיה. התעסקתי בלמצוא את המקום והמודל. חצי שנה אחרי הפנייה הראשונית שלי קיבלתי תשובה חיובית מעמותת אנוש, ולכן הנגרייה כאן".

עמותת "אנוש", שעוסקת בפעילות שיקומית של מתמודדי נפש, בדגש על שילובם בקהילה, הקצתה לנוימן חדר גדול להקמת הסדנה בנכס שברשותה, וגם רכשה את הציוד. נוימן בנה את המקום, משלם עליו שכירות, ובבקרים מפעיל עבור העמותה מסגרת של שיקום תעסוקתי.

קיר כלי עבודה בנגרייה. נוימן: "כשעברנו לחיפה, הבנתי שאין נגרייה כזו באזור, ושאני צריך להקים אחת כזאת" (צילום: יונתן בלום)

מהו שיקום בהקשר הזה?
"שיקום של מתמודדי נפש הוא נושא מאוד מורכב. המטרה היא לאפשר לאנשים לחיות חיים מלאי משמעות וכמה שיותר משולבים בחברה. כשאדם שסובל מדיכאון – שנתיים הוא לא יצא מהבית, לא מצליח למצוא משמעות, חש חסר ערך עצמי, ויש לו מעל הראש טייטל של חולה נפש – מגיע לפה שלוש או חמש פעמים בשבוע ויוצר בעצמו מוצרים יפים, מורכבים ואיכותיים, תחושת המסוגלות והערך העצמי שלו הולכת ומתחזקת. זה מעורר חשק, תחושת משמעות. במיוחד כשהעבודה פה היא באמת יצירתית".

איך זה עובד?
"הם באים בבוקר ומייצרים ליין מוצרים, הכול מחומרים בשימוש חוזר. אבל כאן זו לא חרושת של פס יצור, שנפוצה בתחום השיקום, כאן אלה תהליכי יצירה מלאים. את המוצרים אנחנו מוכרים. המשתתפים מקבלים כלים להשתתף בשוק העבודה. מבחינתם זה שיקום תעסוקתי".

עבודות עץ של מתמודדי נפש מוצעות למכירה. "כשאדם שסובל מדיכאון יוצר בעצמו מוצרים יפים, מורכבים ואיכותיים, תחושת המסוגלות והערך העצמי שלו מתחזקת" (צילום: יונתן בלום)

יש כאלו שלא מצליחים?
"הדבר היחיד שלא מצליח זה עם אנשים שאין להם מספיק מוטיבציה. יש אנשים שפרשו באמצע ולא סיימו פרויקטים. אבל אין דבר כזה לא להצליח. זה רק עניין של רצון. אולי זה לא יהיה הכי יפה ומוקפד, אבל גם אנשים עם חוש טכני מזעזע, יוצאים עם יופי של רהיטים או יצירות. לגבי המתמודדים, אנחנו עושים כל מאמץ לאפשר חוויית הצלחה, ואני בונה עזרים ופתרונות טכניים כדי לאפשר לכולם להשתלב בעשייה".

במסגרת הפעילות של העמותה, עשו בסדנה, בין השאר, פרויקטים עם "טבריה 15" (מתנ"ס) – "בנינו להם רהיטים עם החבר'ה של אנוש"; ועם עיריית חיפה – "70 תיבות קינון לירגזים, שנבנו בשיתוף עם הקהילה ונתלו בקרית אליעזר".

"שלא כל דירה תיראה כמו איקאה"

נוימן לא מתפרנס מנגרות מסחרית, בעיקרון. "אני לא מוכר עבודות נגרות, אני יכול לספור על שתי ידיים את עבודות הנגרות שמכרתי. אם תבקש ממני ארון או רהיט אחר, לא אמכור לך. אם אתה רוצה לבנות אותו בעצמך, אתה מוזמן לבוא לנגרייה. אני מתפרנס מהדרכה".

נוימן בונה כיסא. "אני בעצם נגר חובב, כי זה מה שכיף לי ומסקרן אותי" (צילום: יונתן בלום)

למה לא להתפרנס מנגרות?
"יש פער מאוד משמעותי בין ליצור למען היצירה והעשייה לבין לייצר באופן מסחרי עבור מישהו אחר. חלק מההחלטה שלי להקים את הנגרייה הקהילתית ולהתפרנס ממנה, היא כדי שנגרות תישאר אצלי כתחביב. זה מה שמעניק לי חופש ומשחק – לחקור טכניקות ולהתנסות בנגרות מסורתית מצפון אירופה ונגרות יפנית מכיוון אחר לגמרי. אני בעצם נגר חובב, כי זה מה שכיף לי ומסקרן אותי. אני משתדל פעם בשנה שנתיים ללכת לסדנה אצל נגר שאני מעריך כדי להיחשף.

"כיום יש כל כך הרבה מידע באינטרנט שאתה יכול ללמוד בעצמך. מצד שני, יש הרבה חשיבות גם ללמידה מאנשים ומניסיון. האינטראקציה עם אנשים ועם יוצרים אחרים חשובה. זה חלק מהמשמעות של הנגרייה הקהילתית. זו הזדמנות ללמוד מאחרים".

עם תפיסה כזו, לא יפתיע שנוימן בנה בעצמו את מרבית הרהיטים בביתו הפרטי: "השידות, שולחן הסלון, שולחן העבודה, כיסאות האוכל במטבח, כיסאות בר למרפסת, מדפים, ספרייה, המנורה, הכול. זה הולך ומתקדם לאט לאט".

הרהיטים בביתו של נוימן, שאותם בנה. "זו חלופה לתרבות הצריכה" (צילום: אלבום פרטי)

רהיטים נוספים בביתו של נוימן. "בניתי הכול: השידות, שולחן הסלון, שולחן העבודה, כיסאות האוכל במטבח, כיסאות בר למרפסת, מדפים, ספרייה, המנורה" (צילום: אלבום פרטי)

מי רוצה לעבוד בעץ במו ידיו בעידן של איקאה?
"ככל שיש יותר היי-טק ואיקאה זה רק מגביר את הצורך של אנשים ליצור בעצמם, וליצור דברים ייחודיים – שלא כל דירה תיראה כמו איקאה. המטרה היא התהליך וההנאה מהעבודה עצמה. בניית רהיט בהתאמה אישית מנגר זה עניין מאוד יקר, אז זו חלופה גם לזה".

"בידיים טובות" היא חלק מתנועת נגד?
"זו חלופה לתרבות הצריכה. גם ברמת האפשרות – לעשות במקום לקנות – אבל גם ברמת בילוי בשעות הפנאי. יצירה זה בילוי. אתה הולך לסרט ולתערוכה – אתה צורך, מישהו אחר מעשיר אותך. ברמה התרבותית, חשוב לי לפתח את היצירה כאפיק לבילוי ופנאי".

פריחת אומנות הנגרות

לדבריו, בשנים האחרונות פורחות בארץ נגרות אומן ונגרות מסורתית: "אני מרגיש חלק מהתחום הזה. כל שנה יש בתל אביב תערוכה משמעותית, 'נגר אמן'. הצגתי בה בשנה שעברה, וכנראה אשתתף גם השנה. דנה למדה נגרות אומן והיא גם מציגה בתערוכה. דבר לא מאיים על התחום של נגרות כתחביב".

כיסא שבנה נוימן. "אני פועל בעיקר מתוך סקרנות אישית לחקור את החומר ואת המכניקה ואת העיצוב" (צילום: אלעד ברמי)

בישראל מתחילה להתפתח, לדבריו, גם תרבות של בתי ספר לנגרות ברמה גבוהה ומסודרת. אלא שהוא לא מתחבר אליה: "זו לא הדרך שלי. אני לא מערכתי כל כך. אני פועל בעיקר מתוך סקרנות אישית לחקור את החומר ואת המכניקה ואת העיצוב. אני מאוד נהנה מללמוד בעצמי ולהתנסות".

מחבר לשולחן שבנה נוימן. "יש אנשים שלא מבינים את הערך של הלמידה, וממוקדים במוצר המוגמר" (צילום: אלעד ברמי)

מה הכי קשה לך כמנהל נגרייה?
"מבאס אותי שיש כאלה שמצפים לקבל משהו מאוד מהודק ומונגש, בלי שהם צריכים להתאמץ. אני מכריח אנשים להתאמץ, לחשוב, לתכנן, להתמודד עם הכישלונות שלהם. יש אנשים שלא מבינים את הערך של הדבר הזה. הם ממוקדים במוצר המוגמר, או בחוויה ריקה מתוכן. הם מחכים לקבל בידור: 'בוא תשעשע אותי', ולא מביאים את האנרגיה היצירתית. אני מתבאס כשמכניסים לי פנימה את תרבות הצריכה. אני לא מנסה להיות שירותי ולא לשמר לקוחות שאני לא רוצה שיבואו לכאן".

ומה הלאה?
"מבחינת המטרות הקהילתיות, המקום צריך פשוט להתקיים ולהמשיך להיות פלטפורמה. לא צריך לגעת בו. פיתוח, מבחינתי, זה להביא יותר תכנים מבחוץ כמו הרצאות וסדנאות של אמני אורח. ברמה האישית, אני כן חושב על מסלולי לימוד יותר מעמיקים, אבל אני לא יודע אם זה עולה בקנה אחד עם הפרויקט הזה. חשוב לי מאוד שהערכים החברתיים והקהילתיים של המקום לא יפגעו בגלל השאיפות האישיות שלי".

בן בית בנגרייה. "המקום צריך פשוט להתקיים ולהמשיך להיות פלטפורמה. לא צריך לגעת בו" (צילום: יונתן בלום)

"בידיים טובות". פייסבוק

 

 

 

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!