שמואל ענב, בן 84, לא מתגעגע לימים ההם. "אני שומע אחרים שאומרים שהם מתגעגעים לגנים ולסאונות, לחיים לפני האינטרנט, אבל אני אף פעם לא אהבתי את זה. אני לא מנסה להיראות חסוד, אבל לא הייתי חלק מהסצנה הזאת".

איך זה היה להיות הומו בישראל של שנות ה-50?
"זה לא כמו היום, שיש 'גריינדר' ואתה יכול להיפגש עם מישהו שנמצא עשרה מטר ממך".

בשנות ה-50, כשמשכב זכר עדיין היה עבירה פלילית, גן העצמאות בתל אביב שימש מקום מפגש דיסקרטי עבור גברים להיכרויות מזדמנות. אלא שהסוד נודע גם לבריונים הומופובים, שהיו פושטים מפעם לפעם על הגן ותוקפים את המבקרים.

ענב בצעירותו. "אני שומע אחרים שאומרים שהם מתגעגעים לגנים ולסאונות, לחיים לפני האינטרנט, אבל אני אף פעם לא אהבתי את זה" (צילום: אלבום פרטי)

"באחת הפעמים ראיתי את כולם בורחים מהגן", מספר ענב. "זה עיצבן אותי שכולם בורחים בצורה כזאת. יצאתי לאט-לאט, חשבתי שאם לא אברח אולי לא יבחינו בזה שאני הומו. אמרתי לעצמי שאני לא פושע ולא צריך לברוח. אבל זה לא עזר. ניסיתי להגן על עצמי. התנפלו עלי, הפלתי שניים מהם, ואז השאר רדפו אחרי. אני את שלי עשיתי, לא ברחתי כל עוד נפשי בי".

לימים, הוא מספר, הוקם מעין משמר גאה: מתנדבים מהאגודה חילקו משרוקיות, והנחו את באי הגן לשרוק אם הם נמצאים בסכנה, כדי שיוכלו להגן עליהם ביחד.

"בשנות השמונים היה מדור היכרויות בעיתון 'העיר', וההיכרויות שם, בוא נגיד את זה ככה, לא היו לצורך הרחבת החוג החברתי".

אז איך הכרת?
"הכרתי חבר, היו לו כמה חברים הומואים שהיו נפגשים; הייתה לנו קבוצה שנפגשת, כל פעם מתארחים אצל מישהו אחר, עושים מסיבות, משחקי קלפים. ומאוחר יותר דרך הפעילות בארגונים השונים הכרתי עוד".

"מגיל ההתבגרות הבנתי שאני הומו"

ענב נולד בליון, צרפת, ב-1938. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהיה בערך בן 7, הוריו שלחו אותו לשווייץ, בחסות הצלב האדום. דודתו ובן דודו נלקחו לאושוויץ, הוריו ניצלו. הוא גדל כנוצרי ולמד בבית ספר ציבורי, ולכן בקושי ידע שהוא יהודי. למרות זאת, הסתיר את זהותו, השתדל שלא יראו שעשו לו ברית מילה. לאחר המלחמה חזר להוריו, וכשהיה בן 11, ב-1949, משפחתו עלתה לישראל.

"מגיל ההתבגרות הבנתי שאני הומו", הוא מספר. "קיבלתי את זה מיד. אבל לא היה לי מידע, לא הייתי מחובר לקהילה כלשהי". על הומוסקסואליות הוא קרא לראשונה בהערת שוליים שהופיעה בספר על תולדות יוון. "סופר שביוון העתיקה האהבה הייתה בין גברים, ונשים היו רק ללידה. חשבתי שזה נורא מתאים לי", הוא צוחק. "המציאות טפחה על פני. כשהבנתי שאני הומו לא הסתרתי את זה מעצמי".

ומאחרים?
"לא שיקרתי אף פעם. אבל גם לא אמרתי את האמת".

את שנות התיכון והצבא העביר בלי לדבר עם איש על זהותו המינית. הוא גם לא הכיר הומואים נוספים. "אחרי הצבא מצאתי את מקומות המפגש בתל אביב – גן העצמאות, רחוב הירקון. עד גיל 33 חייתי עם ההורים. אז לא היה מקובל לשכור דירה לבד. בגיל 33 עברתי לדירה שכורה בתל אביב, ובגיל 35 הייתה לי כבר מערכת יחסים עם גבר, ואז הכרתי עוד ועוד הומואים".

אפשר לומר שחיית בארון עד שנות ה-30 לחייך?
"אף פעם לא הסתרתי או העמדתי פנים שאני הולך עם בנות. לא ניסיתי להתחתן עם נשים או להיכנע ללחץ חברתי או משפחתי. זה לא עניין אותי. כששאלו אותי למה אתה לא מתחתן, הייתי עונה 'זה לא עניינכם'. במשפחה לא היה מקובל לדבר על רגשות, לבכות אחד על הכתף של השני. אמרתי לאמא שלי שאני הבן הצעיר, ושני האחים הגדולים שלי התחתנו, אז היא מסודרת מבחינת נכדים ונינים, ושתעזוב אותי במנוחה".

"האיידס היה מפחיד, בעיקר בהתחלה"

עם המעבר לתל אביב והתרחבות חוג החברים, החל ענב גם בפעילותו הציבורית. "הצטרפתי לאגודת הלהט"ב (אז: האגודה לשמירת זכויות הפרט), והייתי מגיע לאספות. ראיתי בזה חלק מהקבלה שלי את עצמי, ההשלמה עם הזהות הזאת. הייתי פעיל בוועדת הביקורת, והייתי ממקימי הוועד למלחמה באיידס, הייתי פעיל בחוג תרבותי שקיים פגישות חברתיות. נפגשנו כל שבועיים. הבאנו את יזהר כהן, יוסי גרבר, עמוס גוטמן. יזמנו הרצאה של שני רופאים מקפלן שהיו בין היחידים שהבינו מה זה איידס. היו לי כמה חברים שמתו מאיידס. היה מפחיד, במיוחד בהתחלה, כשחשבנו שזה מדבק גם באוויר".

ענב (משמאל) עם חברים. "כל פעם התארחנו אצל מישהו אחר, עשינו מסיבות, משחקי קלפים" (צילום: אלבום פרטי)

באותן שנים הוא עבד כמנתח מערכות ב-IBM. "בעבודה ידעו שאני הומו", הוא מספר, "אז אחד מהעובדים שהיה משתמש במחשב שלי היה שם נייר עיתון על הכיסא. אמרתי לו שיוריד את העיתון אחרי שהוא משתמש, ושהנגיף לא עובר בישיבה על אותו כיסא".

"אין באמת קהילה"

בשנות ה-80 היה ענב ממקימי הקבוצה החברתית – "יין נושן". "היינו נפגשים פעם בשבוע ומדסקסים. לא היינו שותים יין, בכל זאת אנשים מבוגרים". בהמשך נולדה גם, בתמיכת עיריית תל אביב-יפו והמרכז הגאה, קבוצת "קשת הזהב" שפעילה עד היום. "בשונה מ'יין נושן', שלא הייתה קבוצה מונחית, ל'קשת הזהב' יש עובד סוציאלי מטעם העירייה שמנחה את המפגשים. אירחתי חלק מהמפגשים, ארגנתי סיור ביפו, סיור בגני יהושע".

ענב, שעוסק בגינון כתחביב, הקים בגן מאיר את הגינה הקהילתית. "האנשים של 'קשת הזהב' היו אמורים לטפל בה, אבל הם כולם חטיארים, אז לאחד כואב הגב, ואחד חולה, ובסוף זה נפל עלי".

ענב (שני מימין) עם פעילי 'קשת הזהב'. "אם אין מעורבות בין תתי-הקהילות, זאת לא באמת קהילה" (צילום: אלבום פרטי)

למרות פעילותו הענפה במוסדות ובקבוצות השונות, ענב טוען שאין באמת קהילה. "אם אין מעורבות בין תתי-הקהילות, אז זאת לא באמת קהילה. כל אחד פועל לחוד. אין התחברות בין אחד לשני".

לדבריו, הוא ניסה ליצור את החיבור באמצעות פורום "מעגלים", שהפגיש אחת לחודש בין נציגי ארגונים וקהילות גאים. "אני הייתי הנציג של 'קשת הזהב', וייצגתי את 20 החברים בה. הפעילות העיקרית הייתה שולחנות עגולים, מפגשים שארגנו בכיכר הבימה, בירושלים ובמרכז הגאה. התחלתי פיילוט גם של מפגשים בין 'קשת הזהב', 'בשלה' (ארגון לסביות מבוגרות) ואיגי (ארגון נוער גאה). הצלחתי לארגן שלושה מפגשים יחד עם נציגים מהארגונים האחרים. אבל לא היה פידבק, לא הרגשתי שזה חשוב לאנשים, וזה דעך".

"אם אתה הומו ועברת את גיל 40, אתה לא מעניין אף אחד"

השנה החליט לא ללכת למצעד הגאווה בתל אביב. זו הפעם הראשונה שבה ייעדר מהמצעד – עניין גדול עבור מי שהשתתף ב-1979 בהפגנת 'הנעימים והנעמות' הראשונה בכיכר רבין (כיכר מלכי ישראל אז). "השנה אין לי כוח", הוא אומר. "אני לא אוהב המוניות, אף פעם לא הייתי בארצות הברית כי קשה לי עם הגדלים האלה. זה לא מדבר אלי. זה קרנבל שאני לא מרגיש שהוא נותן לי משהו. את שלי עשיתי. שאחרים יחגגו.

"המצעד מזכיר לי דיסקוטק, יש בו דראג שאני לא מתחבר. האירוויזיון הוא תרבות דקדנטית בשבילי. כל התרבות הזולה והנמוכה הזאת לא מדברת אלי, אבל אין לי שום בעיה עם מי שנהנה מזה. אני לא אוהב פופ, אני אוהב קלאסי. אני הולך לקונצרטים, אופרות, מופעי בלט. אלה הבילויים שאני אוהב. תן לי לי שנסונים צרפתיים, פסטיבל סן רמו".

אולי זה הגיל?
"החיים לא נגמרים אף פעם. למדתי פיתוח קול בגיל 70 ומשהו וזכיתי במקום השני בתחרות זמר של ותיקי תל אביב. לא דנה אינטרנשיונל, אבל בכל זאת משהו".

להיות אדם מבוגר בישראל זה מאתגר, בטח בקהילה.
"אנחנו תמיד שקופים. בקהילה שלנו, אם עברת את גיל 40, אתה לא פונקציה. אתה לא מעניין. היו לי שני חברים שהתאבדו כי כבר לא רצו אותם יותר".

מה דעתך על היחס של המדינה למבוגרים?
"עכשיו יש פנסיה חובה, אבל עדיין יש הרבה שאין להם פנסיה. ההורים שלי חיו רק מביטוח לאומי. יש הרבה אנשים במצב כזה, ואי אפשר להגיד שזה בסדר. נכון, יש הטבות למבוגרים, יש הנחה של 50% בתחבורה הציבורית, יש הנחות בארנונה, אבל בסך הכול בן אדם מקבל קצבת ביטוח לאומי של 2,000 ומשהו שקלים, וזה לא עולה ולא יורד. כשהגעתי לגיל 80 הוסיפו לי 80 שקלים".

"יש עדיין הסתרה, שקר וארון"

למרות זאת ענב מרוצה מהחיים. "נכון שלא היו לי אהבות גדולות, אבל אני מסתכל על החיים כעל נס. אני מטייל, הולך לקונצרטים, יש לי מנוי בבריכה, אני הולך לשחות שלוש פעמים בשבוע. יש לי גינה, אני מגדל בעיקר פרחים. יש לי גם עצי פרי, פפאיה, לימון, רימון, פיטנגו, שזיף. אני אוהב להכין ריבות ועוגות ולחלק לשכנים ולחברים מהאגודה.

"אני מאחל לכל אחד שיחיה לפי הראש שלו, שלא ירמה את עצמו. לא אני המצאתי את זה, אני לא גורו. יש עדיין הסתרה, שקר וארון, וזה סתם יוצר אנרגיות שליליות. אני לא אדם דתי, אבל אני מחובר לטבע. אני רואה צמח מתפתח, ומבין שהרבה אנשים רואים דברים כמובנים מאליהם".

ענב ועוגה שאפה. "אני אוהב להכין ריבות ועוגות ולחלק לשכנים ולחברים מהאגודה" (צילום: אלבום פרטי)

בימים אלו מוצגת במוזיאון הילדים חולון התערוכה "להדליק את האור", שמציגה 7 סיפורים של משתתפים ומשתתפות, בני ובנות 60 ומעלה מהקהילה הגאה, בהם גם שמואל ענב. השנים בארון, הבדידות, ההתמודדות והמסר לדור הצעיר: תהיו מי שאתם, תחיו את חייכם בגאווה.