דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי כ"א באב תשפ"ב 18.08.22
29°תל אביב
  • 30°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 28°חיפה
  • 30°אשדוד
  • 33°באר שבע
  • 40°אילת
  • 36°טבריה
  • 28°צפת
  • 31°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מידעו"ס 99 - יוני 2022

עו"סים סיוע הומניטרי / מהלא־נתפס אל הלא־נודע

תמונה באדיבות המצולמת

ג'ולי קייט, MSW עו"ס קלינית, מתמחה בחרדה וטראומה. juliekaytcbt@gmail.com

יומן מסע אפריל 2022

כשצלצלו אליי וביקשו ממני להצטרף למשלחת, לא באמת התלבטתי. ידעתי מייד שאני נוסעת. עדיין לא היה לי מושג מה יחכה לי, רגע לאחר שדלתות שדה התעופה בוורשה ייפתחו אל האוויר הצלול והקר של המדינה הזרה הזו. עדיין לא ידעתי מה האתגר שיעמוד בפניי ומהיכן אשאב את הכוחות להכיל אותו.

אבל ידעתי שאין לי ברירה, שאני חייבת. חייבת – כי במרחק ארבע שעות טיסה מכאן קורה אסון; כזה שגורם לנו לשכוח שאנחנו נמצאים במאה ה־21, אסון אנושי בלתי נתפס. ולי יש ידע ויכולת לתת, ובעיקר חובה מוסרית להעניק מאלה.

ארבע שעות טיסה, והנה הגעתי לאזור האסון. אלה מראות שנחרתים בזיכרון. אולמות ועוד אולמות, ללא חלונות וללא תקווה. מלאים במזרונים מאובקים, שביניהם נערמים חפצים, תיקים ובני אדם. חלקם מתנדנדים, חלקם יושבים או שוכבים, חלקם ישנים. יש שבוהים, יש שבוכים, ויש גם כאלה שמדברים וצוחקים. הכול מרוכז כאן יחד: בגדי מעצבים מרופטים מהמסע לצד פיג'מות זולות מהשוק. כל אחד ופיסות החיים שהצליח להביא מהבית, מהחיים הקודמים. מהנדס בכיר לצד אביון, זה לצד זה על רצפה מזוהמת, חולקים גורל של השפלה ושל סבל. ילדים רכים, קשישים, נכים, כלבים. הכול היה שם. כאילו ביחד, אבל כל אחד לעצמו, בודד עד כאב.

לכל אלפי האנשים האלה הוצעו שני חדרי שירותים ושתי מקלחות עם מים קרים. בכפור הפולני. ברכבת, בדרכם לגבול, גם זה לא היה להם. הם התאפקו שעות, עד כאב.
הכי קשה עבורי היה הריח. גם הוא היה מכאיב. שעות רבות ניסיתי למצא לו שם. זה לא היה ריח רגיל, במובנים המוכרים של טוב או רע, זה היה ריחה של האומללות האנושית, כשאנשים הופכים לסך כל הפרשותיהם ופחדיהם והכול מתערבב לכדי אימה.
לאחר כמה שעות של שיח עם האנשים, הרגשתי שאין לי אוויר. הלכתי לכיוון היציאה, לנשום. בדרכי החוצה הבחנתי באוטובוס עוצר בכניסה. דלתות הזכוכית נפתחו ונחיל אנושי נוסף התחיל לזרום אל תוך האולם. הם צעדו בעיניים קפואות, מביטים אל הריק שבתוכם, כאילו כל המראות הקשים שנקרו בדרכם הקפיאו את יכולתם לראות או לחוש. ילדים מחבקים דובים, אימהות מותשות מהמסע, קשישים צולעים. כולם נעים מהלא־נתפס אל הלא־נודע, בקצב אחיד ורובוטי, כבתוך חלום בלהות משותף.

המלאכים

הם ישבו מולי במעין חצי גורן קטנה, בחדר שהוקצה לנו מטעם הקהילה היהודית בוורשה. לא ידעתי עליהם דבר, פרט לכך שכולם מתנדבים ב־Call Center. חלקם באו עם רקע טיפולי או חינוכי כלשהו, רובם ללא כל רקע. כל אחד בעולמו, מביט במכשיר הטלפון המצפצף ללא הרף, מתקשה להתנתק מהעבודה היום־יומית. לכל אחד מהם סיפור טרגי וכואב משלו. מהנדס שבעבר איבד את משפחתו בתאונת דרכים, והוא עדיין דומע כשהוא נזכר. סטודנט צעיר ויפה־תואר, שחש אבוד בעיר זרה וביקש להתנדב ולסייע ככל יכולתו. יש גם אישה יפהפייה, מלאה ברגשות אשם על כך שלא תמיד היא מצליחה לענות לשיחות כמו שהייתה רוצה, ואולי בדרך היא "הורגת" אנשים, לדבריה.

לכולם כאן מטרה משותפת – להעניק אוזן קשבת לפליטים ולפליטות, לחלץ אותם, לכוון אותם, לבכות איתם, להתרגש מההצלחה, לעזור וגם להתאכזב מחוסר האונים שלהם עצמם, כשלא תמיד עומד להם כוחם לסייע. קול סנטר מאולתר, שמקבל מאות שיחות ביממה וכולו בנוי ממתנדבים.

העברתי להם את המודלים שאנחנו מכירים, אלה שהעברתי עשרות פעמים לצוותים בדרום הארץ ובעוטף; אלה שטיפלו במשפחות שחטפו טילים. תרגלנו יחד נשימות וכיווצי אגרופים, צחקנו, דיברנו על הפילוג המשפחתי שרובם חווים בשל הבדלי הנאמנויות למנהיג זה או אחר. אישה אחת זרקה את בעלה מהבית כי הוא החמיא לפוטין. אחרת ניתקה קשר עם בני משפחתה שמתגוררים ברוסיה. כולם מרוסקים ומפוררים מהלחימה הנוראה, ששוברת בני אדם מבחוץ ומבפנים, קורעת לגזרים חיבורים משפחתיים ומפלגת אנשים שעד אתמול היו קרובים.

סיימנו במעגל הכוח. הם דמעו והחזיקו ידיים, איחלו זה לזו הצלחה במשימה החשובה והכואבת. ביום הזה, הקול סנטר בוורשה הפך לצוות אמיתי, שחולק אתגר, כאב ונחישות לעשות מעשה טוב בתוך התופת שמסביב.

בהזדמנות אחרת ישבנו עם קבוצה גדולה של מתנדבים מסקוטלנד, שהגיעו כדי לשמח ילדים במחנות המעבר. הם היו צעירים ויפים. כל אחד מהם דמיין כיצד יתרוצץ עם ילדים קטנים ברחבי המחנה והילדים יחייכו, כמו בתמונות שמראים בקמפיינים לגיוס הכספים. שוחחנו על חשיבות העבודה הדיאדית, על הצורך לשמר את תפקוד האימהות כאימהות, לא לשלוח אותן לנוח. כי ברגע שינוחו, כל השדים יעלו מהאוב שבראשן ויטרפו אותן מבפנים.

תפקיד האם הוא התפקיד החשוב והמחזק ביותר ברגעים אלה. כדי להקל עליהן, עלינו להשאיר להן את האימהוּת ולאפשר להן להמשיך לתפקד. "מה אני אומר להן?" שואל בחור אחד, "איך אני גורם להן להרגיש בטוחות במקום הקשה הזה?" "אתה אומר להן שכעת הפצצות לא נופלות, האזעקה אינה נשמעת. אתה אומר להן שהן גיבורות. אתה אומר להן שמחר תהיה חביתה לארוחת הבוקר, השמש תזרח והחיים ממשיכים".סיימנו את המפגש בסבב, ביקשתי מכל אחד מהם להזכיר את כוח־העל שהוא מביא איתו כדי לעזור למשפחות. זה היה מרגש וממלא תקווה. לאחר כמה שעות פגשתי את אחת המתנדבות במחנה. היא הייתה על סף בכי. המציאות הייתה קשה משציפתה וראתה בתמונות הפוטוגניות שבתקשורת. בתמונות, הסבל נראה רומנטי יותר, מצוחצח וללא ריח. הזכרתי לה את כוח־העל שלה, והיא חייכה. ראיתי שהיא קרובה להישבר, אבל מחזיקה מעמד. צעירונת גיבורה ונחושה, עם כוחות־על מיוחדים. מזל שיש אנשים כמוה.

נסטינקה

אחרי שבוע עמוס עבודה עם צוותים, סיימנו עם תחושה מסוימת של סיפוק, אך גם עם תחושה עזה של פספוס. כאילו קורעים אותך מהתינוק היונק, שזקוק נואשות לחלב שאת מעניקה לו. לי זה כאב פיזית ונפשית. חזרתי מוקדם מדי; לא הרגשתי שנתתי את כל מה שיש לי לתת. בלילות, רגע לפני ההירדמות, עלתה מול עיניי העצומות נסטינקה, אישה צעירה חולת סרטן שפגשתי באולם הספורט הנורא והמזוהם.

נסטינקה הייתה רזונת, עם שיער דליל שהחל לצמוח על ראשה לאחר שהופסקו טיפולי הסרטן בגלל המלחמה. היא סיפרה לי על מקרי אונס, על ירי בגבם של קשישים ונשים, על הפחד. היא סיפרה על בחור שהיא אוהבת ונשאר להילחם, ועל החלום לפגוש בו שוב ולהתחתן, אם תשרוד. אם ישרדו.

נסטינקה הייתה חייבת לחזור לטיפול רפואי דחוף, כדי להציל את חייה. אמא שלה תפסה את ידי בחוזקה ואמרה לי: "תצילי אותה! גם את אמא". מאז, לא ממש ישנתי. יצרתי קשר עם רופא בכיר בישראל, מנהל בית חולים, והוא הסכים לטפל בה חינם. התחלנו לעבוד על הביורוקרטיה של הגעתה לארץ. זה לא היה פשוט. בסופו של דבר, נסטינקה ואמה החליטו לעבור לגרמניה. מאז, אנחנו מתכתבות מדי יום ואתמול עודכנתי שסוף סוף היא חזרה לטיפול. היא הוסיפה שהיא מתפללת שהפיגועים בישראל ייפסקו ושיהיה שלום. גם אני מתפללת איתה. שתי נשים שידעו מלחמה, וכל אחת בדרכה ובשפתה מתפללות יחד לשלום. אז אם יש שם אל אחד, הוא פשוט חייב להקשיב.

עובדת סוציאלית

הלילה אני חוזרת לאירופה כדי להדריך צוותים נוספים ולעזור לפליטים ולפליטות נוספים להיתקל במעט שפיות. משפחתי נשארת ביישוב צמוד־גדר, מול הזוועות שמשדרים בחדשות ועם חשש גדול ליכולתנו לשמור על שגרת החיים אל מול גל הטרור האחרון.
אם ליבי היה יכול להתחלק לשניים, הייתי משאירה חצי ממנו בבית ולוקחת איתי רק את חציו השני. למזלנו (או לצערנו), לעובדים הסוציאליים יש לפעמים יכולת כזו. בן זוגי אמר לי פעם שאני סוחבת בלב את כל העולם. כנראה שאינני יודעת אחרת. אני מבינה יותר ויותר שאנחנו לא בדיוק בוחרים את המקצוע הזה, אנחנו נולדים איתו. כשאני קוראת על רבות ורבים שפורשים בגלל התנאים, אני נעצבת. כן, עלינו להילחם על התנאים ועל השכר, אך אסור לנו לנטוש. אין בעיניי ייעוד מדהים יותר מאשר להושיט יד לזולת.

אני מודה על ההזדמנות יוצאת הדופן לקחת חלק במסע הזה ובמסעות הבאים שבדרך. בכל מסע כזה, את מקבלת יותר ממה שאת מעניקה. משהו בתוכך צומח ומתרחב. אני מודה על הזכות לא לעמוד מנגד ועל הזכות להיות עובדת סוציאלית – מקצוע שאני בוחרת כל יום מחדש, בגאווה עצומה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!