יוני בן בשט, חוקר ממכון יסודות, סבור שקואופרציה עשויה להיות המפתח לפיתוח המרחב הפריפריאלי בישראל. נייר עמדה חדש של המכון ממליץ להקים בפריפריה חממות אזוריות להצמחת קואופרטיבים באמצעות השלטון המקומי או האזורי, בהובלה ובמימון ממשלתיים.
"קואופרטיבים הם ארגונים וחברות בבעלות משותפת ובניהול דמוקרטי שמיועדים לפיתוח כלכלי ועל מנת לספק צרכים חברתיים של חבריהם", מסביר בן בשט, "בניגוד לעסקים רגילים שבהם יש בעל בית אחד שאומר מה לעשות, העסקים האלה שייכים לאנשים שעובדים בהם או לציבור מקבלי השירותים, ולכן גם האינטרסים שלהם מגוונים יותר מאשר שורת הרווח בלבד. הרבה פעמים כשמדברים על פיתוח הפריפריה, השאלה היא איך אפשר להביא אליה הון חיצוני, משקיעים מבחוץ. במקרה של קואופרציה הרעיון הוא שהכסף והבעלות היא מקומית ולכן הקואופרטיב רואה את הצרכים והאינטרסים המקומיים הרבה יותר מחברה פרטית".
צרכים שונים – מענים שונים
הניסיון הקואופרטיבי בעולם מלמד שקואופרטיבים מתאפיינים ביציבות עסקית, יעילות וצמיחה, פערי שכר נמוכים והעדפה של תעסוקה ושכר על פני רווחים. בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית הם נושאים גם ערך מוסף של אינטרס בפיתוח כלכלי ואזורי, רגישות לשימור ערכים מקומיים, פיתוח קהילתי, מענה לפתרון בעיות ואתגרים מקומיים, ואף מענה במקומות בהן אלטרנטיבה פרטית נעדרת.
"בבריטניה למשל, עליה במחירי האלכוהול והתחזקות הרשתות גרמה לירידה משמעותית בכמות הפאבים המקומיים באזורי הספר", מספר בן בשט, "הפאבים הללו הם חלק משמעותי מהתרבות והקהילה המקומית, המקום שבו אנשים נפגשים בסוף יום העבודה. בהרבה מקומות, הקהילה רכשה את הפאב והחלה להפעיל אותו כעסק חברתי קואופרטיבי. הם למעשה שימרו את הפאבים כנכסים קהילתיים שהם לאו דווקא רווחיים במובן שנותן ערך לבעל בית פרטי – אבל כמקום מפגש קהילתי הם מקיימים את עצמם ומאפשרים תחזוקה ותשלום משכורות למוזגים. לא מדובר כאן בפילנתרופיה, אלא באופן שבו הקהילה עונה לעצמה על הצרכים".
דוגמה אחרת לערך הייחודי של עסק קואופרטיבי למרחב הפריפריאלי, הוא קואופרטיב מקומי לייצור חשמל באיווה שבארה"ב, שהקים מעבר לליבת העסק שלו גם תוכנית לפיתוח כלכלי של האזור בו הוא פעל. "המניע לזה הוא שילוב של העובדה שהקואופרטיב שייך לתושבי האזור שחיים בו, ושיש להם אינטרס בפיתוח האזור בו הם חיים, לצד אינטרס עסקי", הוא מסביר, "ככל שיהיו יותר עסקים באזור והוא יהווה מוקד משיכה לתושבים נוספים, כך יגדל גם ציבור הלקוחות של הקואופרטיב".
באיטליה, הפריון של הקואופרטיבים נמוך מזה של חברות רגילות, אבל מחקר של ה-OECD על תנועת הקואופרציה האיטלקית שפורסם לפני שנה, מלמד שהסיבה לכך, היא בין היתר הכניסה של קואופרטיבים גם לאזורי ספר שבהם חברות פרטיות אינן מעוניינות להשקיע. "לתושבים באותם מקומות יש אינטרס להשקיע במקום שבו הם חיים. הם מקימים קואופרטיבים שמייצרים מקומות עבודה. כסף מקומי, להשקעה מקומית, שמובלת על ידי אינטרס מקומי" הוא אומר, ומסביר שכמחצית מהקואופרטיבים הללו עוסקים בהחזרה לתעסוקה של אוכלוסייה נתמכת, וכשליש מהם בפיתוח מקומי שכולל שילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה, שיווק מזון אורגני או מזון שמיוצר בסחר הוגן, פיתוח קרקעות מוזנחות וכו'. רבים מהקואופרטיבים הללו מובלים על ידי יזמים בני דור ה-Y שמבקשים פתרונות מעשיים לבעיות החיים שלהם ושל קהילתם.
מונדרגון, אחד הקואופרטיבים הגדולים בעולם המקיף למעלה מ-80 אלף עובדים בחבל הבסקים בספרד, בחר להוריד 5% משכר העובדים בתקופת הקורונה כחלופה לפיטורי צמצום. "העובדים למעשה ניהלו הצבעה בנושא, ובחרו לוותר על חלק משכרם על מנת לא לשלוח את חבריהם הביתה", הוא אומר, "זו גישה חברתית ייחודית של עסק שבבעלות עובדיו. בכלל המחקר הכלכלי מראה שלקואופרטיבים יש נטיייה לגמישות, ושבעיתות משבר הם מעדיפים בדרך כלל הפחתות שכר על פני פיטורים, כי הם רואים את המצוקה ואת האנשים". מנגד מוסיף בן בשט, בעיתות של גיאות כלכלית, 'קואופרטיבים נוטים להעדיף לתגמל את עובדיהם על פני הגדלת רווחים לבעלים.
ליווי ברמה המקומית
"בארץ יש לנו יחסית הרבה קואופרטיבים התיישבותיים וותיקים – קיבוצים ומושבים. אבל לצערי, אנחנו בחוסר דרמטי לעומת העולם בקואופרטיבים עסקיים. התיישבות וחיי קומונה הם דברים שמתאימים לפלח אוכלוסייה קטן יחסית אבל יצירת עסק משותף שנותן מענה לבעיות מחיי היום יום כמו תעסוקה או תרבות זה דבר שיכול היה לדבר להרבה יותר אנשים, אבל אנשים לא מספיק מכירים את האופציה הזו", אומר בן בשט, "ההצעה שלנו היא ליצור ברשויות המקומיות או ברמה האזורית בפריפריה תקנים לבעלי תפקיד שתפקידם יהיה ללוות ולסייע לעסקים מהסוג הזה לקום".
לדבריו, קואופרטיב בתחילת דרכו צריך ליווי עסקי וכלכלי כמו כל עסק אחר, אך קואופרטיבים זקוקים גם לליווי מקצועי בתכנים מעולם הדמוקרטיה התעשייתית, הניהול הדמוקרטי העסקי, בניית ושימור קהילה, תהליכי קבלת החלטות ותהליכי גישור. ניהול שיחה או הצבעה למשל, הוא דבר שלא כל אחד התנסה בו בעבר. "זה עולם שלם של ידע וניסיון שקיים בעולם ושצריך לפתח ולהעמיק כאן בישראל. ליווי טוב והכשרה של יזמים, חברי הנהלות של קואופרטיבים יוכלו לסייע לקואופרטיבים חדשים לצלוח את המשוכות הקריטיות בתחילת דרכם".
קואופרציה כמנוע לפיתוח הפריפריה | נייר מדיניות חדש שכתב יוני בן בשט מראה, שאחרי שנים של ניסיונות לא מוצלחים לצמצם את הפערים בין המרכז לפריפריה, הגיע הזמן לנסות כלי יעיל, שמשתמשים בו ברחבי העולם לטובת פיתוח אזורי, שיעודד צמיחה מכלילה – ושכולנו נרוויח ממנו. ביחד. תהנו! pic.twitter.com/asqHwB2o8o
— מכון יסודות (@Yesodotorg) June 9, 2022
ההצעה בנייר העמדה, היא לפתח את הידע והסיוע הזה דרך הרשויות המקומיות או האשכולות האזוריים, באמצעות מימון ממשלתי לתוכניות לפיתוח קואופרציה. מודל ברוח זו מיושם כיום כבר בעיריית ירושלים אשר יצרה תקן לרכז קואופרציה עירוני, המסייע לפיתוח קואופרטיבי בעיר.
עיריית ירושלים מלווה, בין היתר, מספר פאבים קואופרטיביים שהוקמו בה בשנים האחרונות, שהוותיק בהם הוא פאב המפלצת בקריית יובל, ואליו הצטרפו 'הבארמון' בארמון הנציב והבר 'זאביק' בקריית זאב. לאחרונה, בעקבות שיתוף פעולה של העירייה, הרחיב את פעולתו גם לירושלים קואופרטיב הניקיון תנדיף שהוקם בשרון ונמצא בבעלות עובדות הניקיון העובדות בו, והחל מגייס עובדות-חברות בעיר ולהציע בה שירותי ניקיון לעסקים וחברות.
הרעיון לפתח את התנועה הקואופרטיבית באמצעות הרשויות המוניציפליות שואב השראה בין היתר מהניסיון המוצלח של עיריית ניו-יורק. ב-2014 הייתה ניו-יורק לעיר הראשונה בארצות הברית שהקצתה תקציב עירוני לפיתוח קואופרטיבי, בדגש על פיתוח קואופרציה בקרב הפריפריה החברתית בעיר.
בשנה הראשונה הייתה התמיכה בגובה 1.2 מיליון דולר, וכיום שולש התקציב ועומד על 3.6 מיליון דולר. התקציב משמש למימון 12 גופים המספקים לעסקים הקואופרטיביים הכשרה וליווי חברתי, עסקי ומשפטי. לצד זאת משמשת העירייה כדי לחבר למהלך את כל השחקנים הרלוונטיים בעיר – החל מהגופים האזרחיים, דרך האוניברסיטאות וכלה בחיבור לגופים העיסקיים וללקוחות שיכולים לשכור את שירותי הקואופרטיבים. עד שנת 2020 הביא הפרוייקט להקמת 122 מקומות עבודה חדשים, וכיום ערים נוספות בארה"ב יוזמות מהלכים דומים.
הקלה בקבלת אשראי
"אחד הקשיים הגדולים ביותר של קואופרציה בכלל ושל קואופרציה בישראל בפרט היא גיוס הון ראשוני ואשראי", אומר בן בשט, "בניגוד לחברות פרטיות שמשקיעים שמים עליהן כסף גדול ומצפים גם לקנות באמצעותו שליטה, קואופרטיבים צומחים על פי רוב על ידי אנשים מהשורה שמביאים עימם סכומים קטנים יותר. בגישה הקואופרטיבית, אתה לא יכול לרכוש שליטה והשפעה באמצעות כסף, וזה בהחלט אתגר".
תנועה קואופרטיבית חזקה לדבריו יכולה להוות את מקור האשראי להקמת קואופרטיבים חדשים. הפרויקט הבנקאי הקואופרטיבי 'אופק' שקם בישראל בשנת 2012, עוד מנסה בעצמו לגייס את ההון הנחוץ לו על מנת להיות מוכר כבנק של ממש, ובינתיים מוגדר כאגודת אשראי בלבד.
גורם נוסף בעל גב כלכלי משמעותי שעשוי היה לסייע בפיתוח הקואופרציה הוא שבעת 'המפעלים האזוריים', ארגונים כלכליים המאגדים תחתם חלק ניכר מפעילותם העסקית של הקיבוצים, שרובה בפריפריה. "אפשר היה אולי להסתייע בגופים הכלכליים המשמעותיים הללו ולרתום אותם לסייע בהעמדת האשראי הנחוץ להקמת קואופרטיבים חדשים בפריפריה, אלא שכיום החוק הישראלי איננו מאפשר להם להלוות כספים לעסקים שאינם חברים בהם, וזה חבל. אפשר למשל לתקן את החוק כך שיוכלו להשקיע בעסקים חדשים – ובלבד שיהיו קואופרטיביים".
בארץ, מוסיף בן בשט, חוק האגודות השיתופיות המסדיר את פעולת הקואופרטיבים הוא חוק רזה יחסית. "יש בזה ייתרון כי לכאורה זה קל יותר פרוצדורלית להקים קואופרטיב. החיסרון הוא שזה לא נותן מענה אמיתי לאתגרים הייחודיים של הקואופרציה", אומר בן בשט, "באיטליה למשל החוק מחייב כל קואופרטיב להפריש 3% מרווחיו לקרן ערבות הדדית, ולצד זאת הוא מחייב את הקואופרטיבים גם להפריש 30% מרווחיהם לטובת קרן עצמית לזמני משבר או לטובת השקעות".
"המודל הזה שאנחנו ממליצים לאמץ חלקים ממנו, יוצר ערובות לכיסוי חובות קואופרטיבים למשל, עשוי להקל עליהם לקבל אשראי הן מקרן העזרה ההדדית, והן מהבנקים". החוק האיטלקי אף איננו מאפשר הפרטת נכסי הקואופרטיב בעת פירוקו או הפיכתו לחברה פרטית – במקרים שכאלו, נכסיו מועברים לקרן הערבות ההדדית וההשקעה הארצית ומשמשים להמשך פיתוח עסקים קואופרטיביים.
"קואופרטיבים אינם בהכרח פיתרון קסם עבור הפריפריה, אבל זהו כלי משמעותי שנעשו איתו דברים גדולים בעולם, ובישראל החוסר בו משווע. צריך לתת לכלי הזה הזדמנות, חבל לפספס אותו" הוא מסכם.
