"כשהייתי בת 50 הלכתי לייעוץ פנסיוני, ונאמר לי שלא משנה אם אפרוש מהוראה בגיל 63 או בגיל 67, הפנסיה שלי תהיה 6,000 שקלים. יצאתי המומה מהפגישה הזאת", אומרת שלומית שמר, מורה למתמטיקה בכיתות ה'-ו', ומחנכת בעלת ותק של 32 שנה בבית הספר היסודי 'רימונים' בקריית טבעון.
"אני עובדת משרה מלאה, בדרגה 8 מתוך תשע דרגות השכר. אני מרוויחה 15,000 בחודש ברוטו", אומרת שמר, "אבל אני לא בקו הבריאות, וייתכן שבקרוב אצטרך לצאת לפנסיה. אני חוששת מהירידה ברמת החיים, ושלא אוכל לעזור לילדים שלי שבדיוק מתחילים את החיים ועוד לא יציבים כלכלית".
שמר שבתה בשני השבוע לשעתיים עם המורים במחוז חיפה, כחלק ממאבק הסתדרות המורים להעלאת שכר המורים. היום (רביעי) שובתים המורים במחוז הדרום, במחאה על עיכוב המשא ומתן להסכם שכר חדש על ידי משרד האוצר.
בנוסף לתפקידה משמשת שמר כרכזת הביטחון של בית הספר, מבלי לקבל על כך שכר נוסף. "זה לא צודק", היא אומרת, "על הנסיעות ועל ההכשרה לתפקיד שילמתי מכיסי".
לדבריה הבעיה של המורים אינה רק השכר הנמוך, אלא היחס מהמערכת. "חליתי בסרטן לפני כמה שנים, וניצלתי את כל ימי המחלה שלי. כשהייתי צריכה ללכת לבדיקת מעקב, הורידו לי 750 שקל מהמשכורת. מאז, כל חצי שנה חברותיי לעבודה נותנות לי מימי החופשה שלהן, כדי שלא יורידו לי משכורת. בבית הספר היחס הוא טוב, הבעיה היא משרד החינוך".
כמו מורים רבים, היא נתקלת בזלזול מחלק מההורים. "יש הורים שמבחינתם, המורה הוא אדם שמשאירים איתו את הילדים בבוקר והולכים לעבודה".
התוצאה שהיא מרגישה בשטח היא שמורות טובות עוזבות את המקצוע, והמורים שנכנסים למערכת חסרים ידע וכישורים נדרשים. לדבריה, "חלקם ממש לא יודעים עברית".
ולמרות כל הקשיים, היא לא תוותר בקלות על העבודה עם התלמידים שלה. "כל בוקר אני קמה עם פרפרים בבטן לקראת המפגש איתם. אני אוהבת לשמוע את קולם שאומר לי 'בוקר טוב שלומית', ובעיקר להקשיב לדילמות של חייהם".
