דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ח בסיון תשפ"ב 27.06.22
24°תל אביב
  • 19°ירושלים
  • 24°תל אביב
  • 23°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 20°באר שבע
  • 29°אילת
  • 22°טבריה
  • 20°צפת
  • 23°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

המתפטרות החדשות

מקום עבודה. "הפן החברתי של העבודה נלקח בקורונה, ואז נשים רבות הבינו כמה העבודה משעממת אותן" (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

יותר ויותר נשים בנות 40+ מרגישות חוסר סיפוק מהעבודה, ופשוט קמות והולכות - לבד, בזוגות, בקבוצות ואפילו עם בן הזוג | אפרת גבעתי, בעצמה מתפטרת טרייה מתפקיד ניהולי, חוקרת את ההתפטרות הגדולה מהזווית המגדרית: "זו המהפכה הבאה, כמו Me Too"

הדס יום טוב

כשאפרת גבעתי החליטה בספטמבר האחרון להתפטר מעבודתה בניהול מתנ"ס בירושלים, 4 שנים אחרי שהקימה אותו, היא גילתה שלא פחות מ-7 חברות שלה התפטרו באותו זמן. "היינו קבוצה של 8 חברות, ירושלמיות, כולנו במעמד בינוני-גבוה, אקדמאיות, אמהות", היא מספרת. "יחד פתחנו קבוצה שקראנו לה 'ממצות, זזות'. ישבנו כולנו, בנות 40+, ודיברנו על זה. כך נולד המחקר שלי".

גבעתי, בת 45, חוקרת מועמדת לדוקטורט מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, עוסקת במחקרה בתופעת ההתפטרות של נשים בגילי אמצע החיים בעידן הפוסט-קורונה בהיבט המגדרי. "הבנתי שיש פה תופעה", היא אומרת. "שיש צורך, ושיש הרבה מאוד נושאים מושתקים שנוגעים בתעסוקה של נשים בעידן שאחרי הקורונה. שיש פה יחסי כוח, שיש פה עניין של הבניה של עולם העבודה ואיך הוא מתייחס לנשים בגילים האלה, ומה האפשרויות התעסוקתיות שיש לפנינו".

אפרת גבעתי. "יש הרבה מאוד נושאים מושתקים שנוגעים בתעסוקה של נשים בעידן שאחרי הקורונה" (צילום: אלבום פרטי)

גבעתי קיימה ראיונות עומק עם 20 נשים ו-10 גברים אקדמאים בגילי 52-38, במשרות יחסית בכירות במקצועות שונים – אנשי היי-טק, נשות חינוך, עובדי רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, עובדי מגזר שלישי, מגזר עסקי ועוד. כולם עבדו בתקופת הקורונה והתפטרו לאחרונה. "אלה אנשים עם עבודות מסודרות", מסבירה גבעתי, "חלקם גם עובדים 20 שנה באותו מקום, שראו את החיים שלהם במקום הזה, והמשבריות היא זו שגרמה להם לזוז. אני מנסה להבין למה".

"אתה אוהב את העבודה, אבל היא לא מחזירה אהבה"

"מה שבלט מאוד הוא שגם אם נשים לא היו מרוצות קודם, והייתה להן תחושה של מיצוי מקצועי, הן עבדו בחירום, הן עבדו מאוד קשה, היה איזה היי גדול, התגייסות מאוד גדולה, של נתינה", מסבירה גבעתי. "ואז, אחרי החזרה לשגרה, התחושות היו מאוד קשות. תקופה ארוכה הם התמסרו, עבדו בחירום, נתנו מעצמם, הזניחו את המשפחה והבית, והחזרה לשגרה גרמה לירידת מתח מאוד גדולה וסוג של צמצום והקטנה, חזרה לאותו מקום שהיו בו קודם.

"גם בתוך ארגונים יחסית ממוסדים, הקורונה נתנה קצת יותר חופש לצמוח, לפתח, לקדם פרויקטים, ואפשרה גמישות ויצירתיות. ואז הכול נלקח באחת, החזירו אותם למרובע שהייתי בו קודם".

ונשים באמת נפגעו מזה יותר מאשר גברים?
"כן. נשים במחקר מתארות יותר תחושות של הקטנה, של צמצום, של 'לא ראו אותי', 'לא הקשיבו לי'. מישהי אמרה לי בראיון: 'לקחו לי את כל הכיף, והשאירו אותי רק עם הרע'. היא התכוונה לפן החברתי של העבודה: סביבת העבודה, הצוות, שיחות המסדרון, ימי ההעשרה והגיבוש, ארוחת הצהריים, המפגש. בקורונה לקחו את כל המסביב, והיא נשארה רק עם הדבר הרזה הזה, ואז הבינה כמה העבודה משעממת אותה".

גם כשאותם אנשים הודיעו בעבודה על כוונתם להתפטר, המעסיקים לא התרגשו. "המרואיינים, גם נשים וגם גברים, מתארים שהמערכות לא התקשרו לשאול מה שלום העובדים שלהן, לא דאגו להם, לא ניסו להניא אותם מההתפטרות. מדובר באנשים מוערכים, לא כאלה שמקום העבודה לא היה מרוצה מהם. משפטים כמו 'take it or leave it'. אין הכרה, אין הוקרה, אין הערכה, אין תודה".

אפילו בהיי-טק?
"שלחו להם לאורך הסגרים כל מיני פינוקים, אבל לא הרימו אליהם טלפון ושאלו מה שלומם, ותחושת העלבון הייתה מאוד קשה. אנשים הבינו שאתה אוהב את העבודה, אבל העבודה לא אוהבת אותך בחזרה".

חמישה מרואיינים עברו התעמרות בעבודה בשגרה, לפעמים במשך שנים. "הם מתארים דברים מאוד קשים. עבודה בשפה של מלחמה, של חירום, של להיות בשוחות, להיות בקרב. צעקות, דפיקות, כיבוי שריפות. עדויות קשות, ממש היו ראיונות שבכינו ביחד. זה קורה גם אצל נשים וגם אצל גברים, אבל גברים פחות מדברים על זה".

"מקומות העבודה לא התקשרו לשאול מה שלום העובדים, לא דאגו להם, לא ניסו להניא אותם מההתפטרות. מדובר באנשים מוערכים, לא כאלה שמקום העבודה לא היה מרוצה מהם. משפטים כמו 'take it or leave it'. אין הכרה, אין הוקרה, אין הערכה, אין תודה"

העבודה מהבית גרמה לאותם אנשים להבין שאפשר אחרת. "פתאום נגמרה להם הסבלנות לזה. יש מישהי שממש מתארת לי שהדפיקה הראשונה של הבוסית על השולחן אחרי הסגר גרמה לה פשוט לקום וללכת, אחרי 7 שנים. לדעתי זו תהיה המהפכה הבאה, כמו Me Too".

"נשים נאלצות לשבור ולבנות מחדש"

משבר אמצע החיים, שגם אותו חווים נשים וגברים באופן שונה, היה סיבה נוספת להתפטרות. "אני חושבת שגברים מתייחסים למשבר אמצע החיים יותר בגופניות, בפחד להזדקן בגוף", מסבירה גבעתי, "ושנשים מאוד לוקחות את זה למקום של משבר הערכה עצמית. גם כשהן מתייחסות לגיל, הן מתייחסות לזה במובן של 'אני כבר יודעת מה אני שווה, אני עברתי דברים בחיים'. אצל גברים זה אולי יותר מובן מאליו.

"אצל נשים, משבר אמצע החיים מביא איתו שילוב של שאלות, שמתחילות ב'האם זה הכול? ומה בהמשך?' מצד אחד, את מסתכלת לאן הגעת בכל תחומי החיים, גם בקריירה, ומצד שני גם קדימה, הלאה. את שואלת את עצמך אם ככה ייראו החיים שלך, וזה מתסכל אותך".

עולם העבודה וחוסר השוויון בו משחקים תפקיד חשוב ביצירת התחושות האלה. "לפעמים זה קורה כי יש להן מנהלים יותר צעירים מהן", אומרת גבעתי. "אצל נשים רואים היתקעות בדרגי ביניים, בעוד גברים מתקדמים מהר יותר, והמנהלים שלהן נהיים גברים צעירים. זה כמובן מאוד מתסכל שאת מרגישה שמישהו פחות מנוסה ופחות מוכשר ממך נמצא מעלייך, אבל במצב כזה את, כאשת מקצוע, גם יכולה ללמוד מהם. הייתה לי מישהי שאמרה לי: כל מה שהמנהל שלי אומר לי זה 'את מעולה', הוא לא מסוגל להגיד לי שום דבר שיקדם אותי.

"זה חברתי, סוציולוגי, ולא פרסונלי. במחקר ראיתי שנשים מתפטרות בזוגות: סגנית ומנהלת, יועצת ומנהלת, סגנית מחלקה ומנהלת מחלקה. ממש עוזבות בזוגות, וזה מדבק ויוצר מעגלים. יש ממש כאלה שיצרו גם הסכמים – אם את עוזבת גם אני עוזבת. זו מעין החלפה של דור. הדור שלנו עוזב, יתחיל דור חדש, צעיר, אחר. וזה גם כמובן מתחבר לעניין המשפחה במקום העבודה, הצוות וסביבת העבודה".

"אצל נשים רואים היתקעות בדרגי ביניים, בעוד גברים מתקדמים מהר יותר, והמנהלים שלהן נהיים גברים צעירים. הייתה לי מישהי שאמרה לי: כל מה שהמנהל שלי אומר לי זה 'את מעולה', הוא לא מסוגל להגיד לי שום דבר שיקדם אותי"

והיו גם זוגות רומנטיים. "ממש מצאתי, באופן מפתיע, זוגות שמתפטרים יחד. בדרך כלל הגבר מתפטר קודם, משיג תנאים טובים יותר במקום אחר, והאישה אומרת: אם הוא יכול, גם אני יכולה. או שהקורונה גרמה לאיזו תחושת 'חיים רק פעם אחת'. יש זוג שעזב הכול ונסע לתאילנד לחצי שנה".

היא מדגישה שרוב גדול של האנשים שראיינה חזרו לשוק העבודה, אבל בצורה אחרת, וגם פה גילתה הבדלים בין נשים לגברים. "אצל נשים, הרבה מהן יצאו לעצמאות, הרבה עושות גם וגם: שכירות בחצי משרה פלוס עסק או קליניקה פרטית וכדומה, חלק חוזרות אבל בתנאים שלהן, אמירות כמו 'החלטתי שאני מעצבת את העולם לפי הצרכים שלי'. ראיתי גם אצל גברים וגם אצל נשים התפטרות כפולה – התפטרתי פעם אחת, נלחצתי נורא, הלכתי למקום הראשון שקיבל אותי ואחרי חצי שנה התפטרתי שוב. יש חמישה כאלה מתוך 30".

אצל גברים, לדבריה, זה קורה פחות. "או שהם חזרו למקום עבודה קודם, או ששדרגו מעט את השכר, או שעברו לחברה עסקית בתחום אחר באותו תפקיד. פחות דרמה. הם הרבה פעמים מתארים את זה קצת כמו ריבאונד – הלכתי, ראיתי מה קורה בחוץ, עשיתי סיבוב, אני חוזר".

נשים, לעומת זאת, נאלצות לשבור ולבנות מחדש: "אנחנו בונות מחדש את עולם התעסוקה עבור עצמנו, ומבינות ששוק העבודה הוא ממוגדר. הוא מובנה ככה שתמיד יהיה גבר שמרוויח יותר ממני, או מנהל צעיר ממני שפחות מוכשר ממני, ואנחנו שואלות את עצמנו אם אנחנו רוצות לשתף עם זה פעולה".

"יש פה שינוי טקטוני"

גבעתי אומרת שיש קווי דמיון רבים בין תופעת ההתפטרות של בני 40+ לבין זו של הדורות הצעירים יותר. "אחת המרואיינות אמרה: 'למדתי מהמילניאלז. הם יודעים לאזן יותר טוב ממני, הם יודעים שבית זה בית ועבודה זו עבודה'. יכול מאוד להיות שיש פה השפעה הפוכה, שהדור הצעיר משפיע על הדור המבוגר.

"אני חושבת שיש פה שינוי טקטוני. משבר הקורונה היה טריגר לתחושות שאולי היו שם קודם, ולא ראינו אותן, או לא הרגשנו אותן בעוצמה כל כך גדולה. ואז אחרי המשבר זה התיישב גם על משבר אמצע החיים, גם על תמונת העתיד, ודווקא אנשים שהיו בבידוד למשל בזמן הקורונה, התחילו לחשוב מה קורה שם בחוץ, ושהם רוצים שיעריכו אותם. אני חושבת שיש פה שינוי משמעותי. ימים יגידו, אבל אני חושבת שיש פה שבירה של ההיררכיות הקבועות והמבניות של עולם העבודה".

בית קפה בתל אביב. למצולמות אין קשר לכתבה. "אחת המרואיינות סיפרה שהעבודה מרחוק שינתה אצלה משהו, והדפיקה הראשונה של הבוסית על השולחן אחרי הסגר – גרמה לה פשוט לקום וללכת" (צילום ארכיון: מרים אלסטר/פלאש90)

לדבריה, מקומות העבודה צריכים להתייחס לפערים האלה, וזה צריך להתבטא בתפיסה חדשה לחלוטין של שוק העבודה. "גמישות תעסוקתית זה הדבר הבא. להבין מה המוטיבציה של העובד או העובדת ומה הם צריכים, לא מה המשרה דורשת. אני רואה מודעות דרושים ואני מתחלחלת: מה זה 'עבודה בשעות לא שגרתיות'?! אי אפשר יותר לדבר בשפה כזו. כל תפיסת משאבי האנוש צריכה להשתנות, כל ה'אני מקום העבודה' לא רלוונטי יותר. צריך להתמקד יותר בעובד, מה נותן לו מוטיבציה, מה מסלולי הפיתוח שמציעים לו, והעניין של יחס במקום העבודה, הצוות וסביבת העבודה מתחיל יותר ויותר לעלות. אם פעם עובדים התעניינו בתנאים ושכר, כיום רואים יותר ויותר את החשיבות של הפן החברתי.

"יש פה שינוי משמעותי. ימים יגידו, אבל אני חושבת שיש פה שבירה של ההיררכיות הקבועות והמבניות של עולם העבודה"

"אנשים שעזבו את המשק בגילים האלה הם נכס. הם אנשים שרוצים לעבוד. גם במחקר שלי כמעט כולם חזרו לעבוד בצורה זו או אחרת, זה ממש לא אנשים שרוצים לשבת בבית, ורבים מהם גם עובדים יותר ולא פחות. אבל הם רוצים לעצב מחדש את הזהות שלהם ואת מקום העבודה שלהם, וצריך לאפשר להם את זה. צריך לעשות מודלים גמישים של תעסוקה, גם במגזר הפרטי וגם במשרדי ממשלה. התפיסה התבניתית ההיררכית צריכה להשתנות".

***

אפרת גבעתי הציגה את מחקרה "ואז הגיעה הקורונה: הבדלים מגדריים באופן שבו הקורונה תרמה להחלטה להתפטר בקרב עובדים בגילי אמצע החיים" בכנס האגודה ליחסי עבודה בתל אביב היום (חמישי), והיא דנה עליו גם בפודקאסט "עובדות על זה", שהיא מגישה יחד עם הפסיכולוגית ומאמנת הקריירה לאה גלבנד.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!