שקד בחבוט, בן 32 מירושלים, העלה לפייסבוק תמונה עם הכותרת "ריחופית קטנה" שצולמה בגולן בסוף מאי, ולא ידע שיעורר סערה. "האם הזיהוי ודאי?" נשאל בתגובות. חובבי השפיריות בארץ יודעים שהמין הזה תועד לאחרונה בישראל לפני שלושה עשורים לפחות, ונחשב מאז למין נדיר מאוד. דוד קוטר, מהפעילים המובילים בתחום השפיריות בארץ, מיהר להזים את הספקות: "כן, הזיהוי ודאי ועבר בדיקה אצל מומחים".

בחבוט, שגילה את השפירית הנדירה, הוא לא 'שָפָר' ותיק. "אני עוסק בתחביב פחות משנה", הוא מספר. "במהלך תצפית ברמת הגולן הבחנתי בשפירית ממין שאני לא מכיר, ולמזלי הספקתי גם לצלם אותה שנייה לפני שהתעופפה ונעלמה. רק כמה ימים אחר כך פתחתי את מגדיר השפיראים של אירופה ובריטניה, וזיהיתי אותה. לא ידעתי שהמין הזה לא תועד בארץ בעשורים האחרונים. הבנתי את זה רק אחרי שקוטר התקשר אלי נרגש, וביקש את כל התמונות שצילמתי. זה שימח אותי מאוד".

שקד בחבוט. "הספקתי לצלם את הריחופית הקטנה שנייה לפני שהתעופפה ונעלמה" (צילום: אלבום פרטי)

"אם הייתה זו ציפור או אפילו פרפר שהתגלה מחדש", אומר קוטר, בן 59 ממרחביה, שהיה צפר חובב הרבה לפני שנהיה שפר, "בוודאי היו כותבים על כך בכל העיתונים. אבל השפיריות עוד לא זוכות לאור הזרקורים כמו חיות אחרות בטבע הישראלי. קהילת השפרים גדלה בשנים האחרונות, אבל היא עדיין מצומצמת ונחבאת אל הכלים".

ריחופית קטנה בגולן. "לא ידעתי שהמין שצילמתי לא תועד בארץ בעשורים האחרונים" (צילום: שקד בחבוט)

החדשות המשמחות לא מסתכמות בגילוי המחודש של ריחופית קטנה, אלא בכך שלראשונה בהיסטוריה, פועלת בארץ קהילה של חובבי שפיריות ושפריריות (יחד זה נקרא שפיראים). הם יוצאים לשטח, ביחד או לחוד, מאתרים את החרקים המהודרים החיים סמוך למקורות מים, עוקבים אחר ההתנהגות שלהם, מצלמים, מגדירים ומשתפים את המידע. החלום שלהם הוא למצוא שפיראים שככל הנראה נכחדו בארץ. לעולם לא יצא מגדיר לשפיראי ישראל, ולכן הם משתמשים במגדירים לועזיים ובמחקרים אקדמיים.

דוד קוטר. ""אם הייתה זו ציפור או אפילו פרפר שהתגלה מחדש, בוודאי היו כותבים על כך בכל העיתונים" (צילום: אוריאל לוי)

השמות העבריים למיני השפיראים הגבירו את ההתעניינות בהם

השפיריות מופיעות ביצירות אמנות, ובנכסי תרבות בכל היבשות, מאז שחר הציוויליזציה. הן צבעוניות, זוהרות, נוצצות, ובדומה לבני האדם הן אוהבות מקווי מים. הן לא עוקצות, לא תוקפות, לא מעבירות מחלות, ואפילו לא ממש מפחדות מבני אדם – מה שהופך אותן לידידותיות לצופה. תכשיט של הטבע. נזר הבריאה. אין כל סיבה שהן לא ייהנו מאותה ההערצה שזוכים לה הציפורים והפרפרים.

קיימים כמה הבדלים בין שפיריות לשפריריות. הבולט ביניהם הוא בעיניים: עיני השפריריות הם שני כדורים קטנים ונפרדים, בעוד עיני השפיריות נראים כמו פאנלים שטוחים שמחוברים זה לזה בחלק העליון.

בארץ חיים יותר מ-30 מינים של שפיריות, ועוד יותר מ-20 מינים של שפריריות, ומי שיביט בהן מקרוב יבחין מיד במגוון הרחב ובהבדלים הרבים ביניהן: צבעים שונים, צורות שונות, התנהגות שונה, ואפילו אופן תעופה שונה.

ריחופית כחולה (צילום: אוריאל לוי)

עפיפונית משוטטת (צילום: אוריאל לוי)

נחתנית דרכים (צילום: אוריאל לוי)

נוצנית שטוחת-רגל (צילום: אוריאל לוי)

ד"ר מיכאל בלכר, חוקר במו"פ מדבר וים המלח ובעבר אקולוג ברשות הטבע והגנים, עוסק בשפיריות כמקצוע. בין היתר, הוא ערך סקר מקיף בעמק החולה ב-2020-2010 במטרה לאתר מינים נדירים של שפיראים. בסקר תועדו אוכלוסיות יציבות של חמישה מינים שנמצאים בדרגות סיכון גבוהות בכל אזור הים התיכון, אבל לא התגלו מחדש שני מינים שנכחדו בארץ עם ייבוש האגם: זנקנית טלואה ונפנפנית ססגונית.

מיכאל בלכר בתצפית על שפיריות במצפור נחל שניר. "בקרוב יוקמו בארץ מצפורים לשפיריות" (צילום: אלבום פרטי)

בלכר המליץ להשיב את שני המינים הנכחדים לטבע הישראלי, כפי שנעשה עם הפרא והראם הלבן בנגב, ועם היחמור הפרסי בגליל. "אם ייעשה הדבר", מסביר בלכר, "יהיה זה תקדים עולמי. הפעם הראשונה שנערכת העתקה של שפיראים מבית גידול אחד לאחר במרחק של יותר מ-100 ק"מ, והשבה ראשונה לטבע של מין שפיראים שנכחד במדינה מסוימת. יש לנו הזדמנות להעשיר עוד יותר את פנינת עמק החולה, וזה שווה את המאמץ. מלבד זאת, השפיראים הם חיות אטרקטיביות לתיירים, ומושכות קהל – לא רק בישראל, בכל העולם גוברת ההתעניינות בהן. אני מאמין שבקרוב יוקמו בארץ מצפורים לשפיריות".

"גורם מרכזי להגברת ההתעניינות בשפיראים בישראל", אומר השפר ירון בזר, "הוא הענקת השמות העבריים לכל המינים. ברגע שיש לאנשים איך לקרוא בשם למה שהם רואים, נוצרת שפה משותפת, וזה יוצר דיון וקהילה". השינוי המדובר הגיע ב-2015, כשהוועדה לקביעת שמות לבעלי חיים של האקדמיה ללשון העברית העניקה, ביוזמתו של בלכר, שמות לכל הסוגים, המשפחות והמינים של השפיראים בישראל. "לפני כן קראו לחלק קטן מהם פשוט שפירית כחולה, שפירית אדומה, לא היה שם לכל מין. וגם מה זה שפירית אדומה או כחולה? יש כעשרה מינים גם כאלה וגם כאלה מבחינת הצבע".

ירון בזר. "ברגע שיש לאנשים איך לקרוא בשם למה שהם רואים, נוצרת שפה משותפת, וזה יוצר דיון וקהילה" (צילום: אוריאל לוי)

בלכר המציא את השמות העבריים, בסדר מופתי ובשיטתיות של מדענים. "במצב של השפה העברית המתחדשת ונבנית, היה יתרון עצום לישראל", הוא אומר. "עבדתי על דף לבן, וזה חסר תקדים בעולם, להעניק את כל השמות לסדרה שלמה של בעלי חיים, על כל משפחותיה, סוגיה ומיניה".

האקדמיה ללשון קיבלה את תוכנית שיום השפיראים של בלכר אחרי דיונים ארוכים ומעמיקים. לכל אחת משלוש המשפחות שמרכיבות את תת-סדרת השפיריות, וחמש המשפחות שמרכיבות את תת-סדרת השפריריות, הוענק שם שנובע ממאפיין של המשפחה.

"יצרנו נוסח עממי למיון, התואם בהקפדה את הטקסונומיה המדעית מצד אחד, ומבוסס תַסְמִיכים (אסוציאציות) מצד שני, ובתוספת מידע שימושי על התכונות של כל מין". למשל משפחת הרָמְחִיתִיִּים – שפריריות שצורתן מזכירה כלי סייף, מחלקת לסוגים: שִׁלְחִית, חַרְבִּית, רָמְחִית, דִּקְרִית, חִצִּית וחֲנִיתִית, כשבכל סוג יש בין מין אחד ל-5 מינים שחיים בארץ. מה שקראו לו פעם שפרירית הדורה, הפך לחיצית הדורה. דוגמה אחרת היא משפחת השׁוֹמְרָנִיִּים – שפיריות שזכריהן נוהגים לשמור באדיקות במעוף של פטרולים על הטריטוריה שלהן. הסוגים במשפחה זו נקראו: שׁוֹמְרָן, סַיָּרָן ומַשְׁקִיפַן. משפחת השְׁבִיבִיתִיִּים היא נוצצת, וסוגיה נקראים גִּצִּית, רִשְׁפִּית, ושְׁבִיבִית. משפחת הטִיסָנִיתִיִּים מתאפיינת באופן התעופה ייחודי, וסוגיה נקראים נַחְתָנִית, דַּלְגָנִית, מַצְנְחִית, טִיסָנִית, רִחוּפִית, גִּלְשׁוֹנִית, נַפְנְפָנִית, נַסְקָנִית, עֲפִיפוֹנִית, גִּיחָנִית, זַנְקָנִית ודְּאוֹנִית.

חרבית סמוקה (צילום: ירון בזר)

רשפית פלגים (צילום: אוריאל לוי)

תכשיטית זוהרת (צילום: אוריאל לוי)

דלגנית אדומה (צילום: אוריאל לוי)

דלגנית אדומה (צילום: אוריאל לוי)

ד"ר בלכר תרם את השמות, ואשתו תרמה את הציורים. אירנה בלכר, ביולוגית במקצועה, איירה את דמותן של שתי השפיריות שנכחדו עם ייבוש אגם החולה. היא השתתפה בכמה מהמחקרים היחידים שנערכו על השפיראים בארץ, והיא אוספת נשלים של שפיראים, איסוף שלא פוגע בחי, אבל מהווה מקור מידע חשוב ביותר על המגוון הביולוגי של שפיראים שמתרבים באתר מסוים.

זנקנית טלואה (משמאל) ונפנפנית ססגונית, בהסתמך על הפריטים השמורים באוספים בארץ ועל פי התיאורים בספרות המקצועית (ציור: אירנה בלכר, מתוך כתב העת המדעי "מחקרי הנגב, ים המלח והערבה", 2020)

מי שמספקת לה נשלים היא שלומית קוטר, אשתו של דוד. "אנחנו הגברים צדים", אומר קוטר ומצביע על מצלמתו ככלי הצייד, "והנשים שלנו מלקטות. אשתי תיכנס לכל מקור מים רק כדי להוציא איזה נשל ולהעביר אותו לאירנה".

"השפיריות כבשו את ליבי"

נתנאל ירקוני נהיה שפר לאחר התכתבות לילית עם אלמונית שהסתתרה מאחורי פרופיל מזויף בפייסבוק. "היא היתה ידענית גדולה בעולם החרקים", הוא מספר, ובאחת ההתכתבויות בינינו היא כתבה לי שכמעט אין מידע על השפיראים בישראל, ואתגרה אותי לצאת ולחקור אותם בשטח. מאז נכנסתי לטירוף הזה – יצאתי לשטח לחפש אותן, קראתי עשרות מאמרים ברשת (רובם באנגלית אבל גם בשפות אחרות), ויצרתי קשר עם מומחים מחו"ל. השפיריות כבשו את ליבי. אני אוהב לראות את ההתנהגות שלהן: לפני ההזדווגות הזכרים שומרים על הטריטוריה שלהם בקנאות, לעתים הם אפילו טורפים שפיראים אחרים, מה שיוצר אקשן בכל אתר פעילות. מספיק כמה רגעים בשטח כדי להיחשף למלחמות ביניהם".

נתנאל ירקוני בעמק יזרעאל. "כמו שלבני אדם יש צבעים שונים של עיניים או שיער, אצל החיצית ההדורה הגוף בצבע שונה" (צילום: אלבום פרטי)

יצאתי עם ירקוני לתצפת על שפיראים. הוא מתקרב לקנים שצומחים ליד בריכות דגים בעמק יזרעאל, ומראה יצורים קטנים וצבעוניים. "זוהי חיצית הדורה. הנקבה והזכר בצבעים שונים. לנקבות יש חמישה מופעים שונים – זה כמו שלבני אדם יש צבעים שונים של עיניים או שיער, אז אצלן הגוף בצבע שונה".

זוג חיציות הדורות עליהן הוא מצביע מזדווגות בתנוחה שמזכירה את הקמה-סוטרה, וירקוני מסביר לי שהזכר אוחז בנקבה כדי ששום זכר אחר לא ינסה להזריע אותה עד שהיא תטיל את הביצים. "אצל חלק מהמינים הזכרים לא מרפים עד שמסתיימת ההטלה. הזוג מעופף יחד מעל מקווה מים, ונכנס יחד למים כדי שהנקבה תטיל את הביצים המופרות. זה מאפיין ייחודי בעולם החי".

ירקוני פתח קבוצה ייעודית בפייסבוק כדי שכל חובב הטבע יוכל לשתף בה תצפיות ולהתעדכן בחדשות אודות השפיראים. "אפשר לומר שנוצרה סצנה של שָפָרִים בארץ. כמעט כולנו הגענו לתחום הזה מתוך הצפרות. אנחנו עוד לא ברמה של האירופאים, אבל בהחלט יש פה מהפכה קטנה שמתרחשת בשנים האחרונות, הרבה בזכות העובדה שהוענקו לשפיראים שמות עבריים. מה שהכי מרגש אותי זה למצוא שפירית שטרם ראיתי. לגלות יצור שקראתי עליו, וחיפשתי אותו, והנה הוא מופיע מולי בפעם הראשונה".

"זה תחביב נהדר", אומר בזר, "לא מחייב יציאה בשעות בוקר מוקדמות מדי כמו צפרות, ואפשר להתמקד באתרי תצפית קטנים יחסית, מה שהופך את התחביב הזה להרבה יותר ידידותי למחויבויות שיש לנו למשפחה ולעבודה".

בזר מצר על כך שמגוון המינים לא גדול כמו זה של ציפורים או פרפרים, "אבל תמיד מאתגר ומהנה לזהות אותם ולעקוב אחר ההתנהגות שלהם. בשונה מפרפרים לא צריך לעשות פזצט"א כדי להצליח לצלם מקרוב, ובשונה מציפורים הן ברוב המקרים לא מתעופפות לך אחרי רגע ונעלמות. הן ממש ידידותיות למשתמש".

בזר מספר שבבריטניה כל צפר מחזיק בתחביב נוסף לעונות החלשות של הצפרות. "חלקם חובבים שפיריות, אחרים פרפרים – גם כאן זה מתאים כי העונה הטובה ביותר לשפיריות היא תחילת הקיץ, בזמן שיש יחסית מעט מינים של ציפורים בארץ". הוא מדגיש שמאחר שזה תחום עניין חדש בארץ, יש עוד הרבה מה לגלות, וההנאה למתמידים מובטחת.

מתן בן ארי, מנהל הגן הבוטני במכללת אורנים, צילם לפני כמה חודשים שפרירית באחת הבריכות הבוטניות במכללה, והעלה לקבוצת הפייסבוק הוותיקה 'צילום פרוקי-רגליים חרקים זוחלים ודו-חיים'. "די מהר קיבלתי פניות נרגשות של שפרים", הוא מספר. "מסתבר שהשפרירית שהעליתי – חרבית סמוקה, הוא מין בסכנת הכחדה עולמית". מאז, בזכות צמיחתה של קהילת השפרים, נצפו חרביות סמוקות באתרים נוספים באזור עכו ורמות מנשה. "ככל שיש יותר שפרים, כך מוצאים יותר שפיראים".

מתן בן ארי. "ככל שיש יותר שפרים, כך מוצאים יותר שפיראים" (צילום: אוריאל לוי)

"תוך כמה שנים תיעדנו ומיפינו תצפיות באתרים רבים ברחבי הארץ", אומר קוטר. "מצאנו אתרים חדשים למינים בסכנת הכחדה. ארצנו ברוכה בשפיראים, ורק כשיודעים את זה מבחינים במינים השונים. הבעיה היא שהאתרים שבהם הן חיות הולכים ונהרסים. אני חושש שהנכדים שלי לא יזכו לראות הרבה מהמינים שנפוצים כיום בארץ בגלל הפגיעה באתרי טבע לחים ורטובים. אני מקווה שהגברת הפעילות של קהילת השפרים תביא לגילויים חדשים, שיסייעו בסופו של דבר לשמור על אתרי הטבע".