"הרצח של אמא שלי היה כל כך חריג שחשבתי שאי אפשר לתת למצב להמשיך, אי אפשר להישאר אדישים לזה. אבל מסתבר שאפשר", אומרת ל'דבר' נופר אסלן קררו, בתה של האחות טובה קררו שנרצחה על ידי מטופל במרפאה שלה. בחמש השנים שחלפו מאז הרצח, היא נאלצת לשמוע שוב ושוב על מקרי אלימות קשים במערכת הבריאות, בעוד רוב המלצות הוועדה שהוקמה בעקבות רצח אמה עדיין מחכות ליישום.

הכעס שלה גבר בעקבות פוסט שהעלה השבוע משרד הבריאות בעמוד הפייסבוק שלו, בתגובה על מקרה האלימות הקשה נגד הרופאה בבאר יעקב, שבעקבותיו הוכרזה היום שביתה נרחבת במערכת הבריאות. הפוסט הציג את האלימות נגד צוותי הרפואה כבעיה שהתעצמה בתקופת הקורונה, ומכך יכול להשתמע שלפני הקורונה הבעיה היתה חמורה פחות. "כך בדיוק נראות תוצאותיו של שיח אלים ומשתלח כלפי רופאים, שבמיוחד בשנתיים וחצי האחרונות דמם הותר במרפאות, בבתי החולים וברשתות החברתיות".

נופר אסלן קררו (מימין) עם אמה, טובה קררו ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

לדברי אסלן קררו, ההתנסחות הזו מאפשרת למשרד הבריאות לטשטש שנים ארוכות של חוסר עשייה. "מה שהם כתבו לא נכון", היא אומרת, "אני יודעת שדיברו על תופעת האלימות ואמרו שצריך לטפל בה עוד לפני רצח אמי. אבל בפועל לא עושים כלום. מאוד נוח להגיד שהמגמה חדשה, ולטייח את העובדה שהממשלה מכירה היטב את הבעיה, וגם יודעת מה צריך לעשות, והיא לא עושה."

"אני תוהה מה צריך לקרות כדי שנבין שאי אפשר להמשיך ככה"

היא עצמה הייתה חברה בוועדה ציבורית בראשות פרופ' שלמה מור יוסף, שהוקמה לאחר הרצח במטרה לגבש דרכי פעולה למיגור האלימות במערכת הבריאות. הוועדה המליצה בין היתר על הצבת שוטרים 24/7 בכל חדרי המיון, תגבור האבטחה במרפאות הקהילה, תגבור האבטחה במרכזים לבריאות הנפש, הקלות על הגשת תלונות וזירוז הליכים פליליים נגד אנשי צוותי רפואה, והחמרת ענישה.

רוב המלצות הוועדה לא יושמו. החלטת ממשלה מ-2017 שתקצבה הצבת שוטרים ב-15 בתי חולים יושמה ב-10 בתי חולים בלבד. בשבוע שעבר קיבלה הממשלה החלטה נוספת להצבת שוטרים בכל 27 בתי החולים הכלליים, אך בניגוד להמלצות הוועדה, השוטרים לא יוצבו בהם 24/7. המרכזים לבריאות הנפש עדיין משוועים למאבטחים, ולמרות ההיקף הרחב של מקרי האלימות, מעט תוקפים עומדים לדין.

"אני תוהה מה צריך לקרות כדי שנבין שאי אפשר להמשיך ככה", אומרת אסלן קררו, "כשהשתתפתי בוועדה היו שם הרבה אנשים חכמים עם כוונות טובות, וקיוויתי לשינוי. אבל במדינה שלנו כוונות טובות לשינוי מתמסמסות בקלות".

אסלן קררו מתייחסת בספקנות להצהרות של שר הבריאות, ניצן הורוביץ, על הצבת שוטרים בבתי החולים. "זה היה אמור לקרות כבר לפני חמש שנים. היו כל כך הרבה הבטחות לאורך השנים שאני אאמין רק כשאראה את זה בשטח. בינתיים בפועל לא קורה כלום, לא ברמת אכיפה ולא ברמת ענישה."

"אין לעובדים שום הגנה מערכתית"

מקרי התקיפה שאירעו מאז שאמה נרצחה הם תזכורת קשה לכך שהמציאות לא השתנתה. "כל פעם שאירוע כזה עולה לכותרות זה בוקס בבטן, סערת כותרות מטורפת", היא מספרת, "כמובן שאי אפשר למנוע לגמרי, אבל אפשר לייצר יותר הרתעה, זה לא מצב משמיים שצריך לחיות איתו. אבל גם את מה שאפשר למנוע לא מונעים. אין שום ספק שבהיעדר שינוי מהותי, האלימות תיגמר שוב ברצח, ויש רק שאלה של מתי."

גם פניות שהיא מקבלת באופן אישי ממחישות את חוסר האונים של המטפלים, ובעיקר של המערכת. "קיבלתי לא מזמן טלפון מבת של אחות במרפאה קהילתית. אמה מפחדת ללכת לעבודה כי יש מטופל שכל הזמן מאיים עליה. ההנהלה אמרה לה ללכת להתלונן במשטרה. אין שום הגנה מערכתית. אבל היא מפחדת להגיש תלונה על שמה, כי היא יודעת שבמשטרה לא יעשו כלום. אז הבת התקשרה אליי.

"האבסורד הוא שאני אפילו לא יכולה לעודד אותה להגיש את התלונה, כי אני יודעת שהיא צודקת, שהמשטרה לא יעשו כלום. הכי הרבה שיעשו זה צו הרחקה, ואפילו זה לא תמיד קורה."

במקרה של טובה קררו לא הוגשה תלונה למשטרה על האיומים המתמשכים מצד המטופל שבסופו של דבר רצח אותה. אך נופר מתקשה להאמין שתלונה היתה משנה משהו. "אחרי הרצח זימנו אותי ואת אבא שלי לתת עדות במשטרה. החוקרת אמרה לנו, 'חבל שהיא לא הגישה תלונה'. צחקתי לעצמי, כי מה היה קורה עם התלונה הזאת? הרוצח היה מבוגר, בן 77, ללא רישום פלילי. גם אם היו מזמנים אותו לחקירה – מה היה יוצא מזה?"

"אם משהו היה משתנה בעקבות הרצח, הייתי יכולה להגיד שלפחות האסון הבא אולי נמנע"

הכאב שלה על האובדן מתעצם כשהיא מבינה שהמציאות לא השתנתה. "אמא שלי הייתה הבן אדם הכי שמח שיצא לי להכיר. היא הסתובבה עם חיוך מרוח מפה לאוזן, היא ידעה לשמוח מהדברים הקטנים. היא הייתה אדם של חברה, משפחה, וביחד. היא ידעה לתת מכל הלב ותמיד. לא מזמן היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת, וזה יום כל כך כואב, כי אין לי שום דבר להתנחם בו. אם היה משתנה משהו בעקבות הרצח שלה, הייתי יכולה להגיד לעצמי שלפחות האסון הבא אולי נמנע. אבל גם את מה שאפשר למנוע, לא מונעים".

נופר אסלן קררו עם ילדיה, מאיה ועומר (צילום: אלבום פרטי)

אסלן קררו מדגישה שבלי פעולה רחבה, שום דבר לא ישתנה. "תמוה שלא מבינים שזאת לא בעיה שתיפתר בעצמה. אני רואה את השביתות. ואז מה? גם הצבת שוטרים בחדרי מיון זה פלסטר, ולא יכול לעמוד כצעד בפני עצמו. צריך איתור של אלימות כלפי צוותים רפואיים. ב-2017 המשטרה לא ידעה להגיד לנו כמה תלונות היו, כי הם לא סיווגו תלונות של צוותים רפואיים. צריך גם עונשים יותר חמורים, כאלה שיצרו הרתעה."

"אמא שלי הלכה לעבודה, ולכל מעסיק יש אחריות כלפי העובדים להבטיח שיחזרו הביתה בשלום. האחריות הבסיסית הזאת התערערה, זה שאנחנו כאזרחי ישראל מוכנים לחיות בשלום עם המצב הזה, זה בעיניי בזיון".