תלמידי כיתה י"ב-2 בבית הספר עמל ב' בפתח תקווה מסיימים היום (שני) את הלימודים בתיכון. חוויית התיכון שלהם ושל בני גילם היתה שונה לחלוטין מהמקובל, וממה שציפו לה: חודשים ארוכים של סגרים, ולימודים בזום או בקפסולות, מלווים בבדידות, חרדות וחוסר ודאות. ההתמודדות עם הקשיים שהביאו הגבלות הקורונה, ההצלחות והכישלונות, עיצבה חלק גדול מהאישיות של מי שצפויים להתגייס בחודשים הקרובים לצה"ל ולהתחיל את המסע של חייהם הבוגרים.

י"ב-2 מונה 34 תלמידים, רובם בנים. הם למדו במסלול מצוינות מיוחד בשם מופ"ת, שמתחיל בכיתה ז', ומתמקד במקצועות טכנולוגיים כמו מחשבים, רובוטיקה וסייבר, לצד שיעורי העשרה. רוב תלמידי הכיתה לומדים בה יחד כבר מכיתה ז', וחלקם הצטרף בכיתה י'. לצד הלימודים האינטנסיביים, קבוצה גדולה מהכיתה התנדבו כמדריכים בתכנית מש"צים (מדריכי של"ח צעירים), ולימדו תלמידים צעירים מהם מחנאות, מורשת וידיעת הארץ.

תלמידי י"ב-2 בפעילות אתגרית. "בי"ב היינו באקסטזה שניפגש סוף סוף כל הכיתה" (צילום: כדיה לוי)

הסגר הראשון תפס אותם באמצע כיתה י'. בגלל שרוב החברים כבר הכירו מחטיבת הביניים, למי שהצטרף בכיתה י' היה קשה יותר. השיחות בהפסקה הוחלפו בערוץ דיסקורד, תוכנה מקבילה לסקייפ, שאפשר להיכנס אליה ולצאת ממנה מתי שרוצים ולתקשר. "חווינו חוויה חברתית משונה מעט", מספר אלון צדקני, "אבל אני חושב שכן הצלחנו להתגבש ככיתה."

כל אחת משלוש השנים בתיכון היתה שונה. "בתחילת י' היינו חבורות חבורות, ואז התחלנו למידה מרחוק", מספר ניצן אלגזה, "הערוץ של הכיתה והמשחקים ששיחקנו אפשרו להכיר חברים חדשים מהכיתה באופן אחר. בי"א היינו בקפסולות, וכל קפסולה נעשתה מעיין חבורה. ובי"ב היינו באקסטזה שניפגש סוף סוף כל הכיתה."

המחנכת, הילה רוזנטל: "כל אחד היה עם עצמו, והם לא הבינו שכולם במשבר"

המחנכת שלהם, הילה רוזנטל, ליוותה אותם בשלוש השנים האלו, שדרשו הרבה תמיכה, תשומת לב יומיומית ועידוד. "כל אחד היה עם עצמו, והם לא הבינו שכולם במשבר. תרמה לכך העובדה שהתהליך ההכנה שלהם לצה"ל, בניגוד לשנים קודמות, היה בודד."

הילה רוזנטל, מחנכת כיתה י"ב-2. "דרך השיחות האישיות איתם הרמנו מחדש את הערך העצמי של כל אחד מהם, ועבדנו בהתאמת הציפיות שלהם מעצמם למציאות" (צילום: כדיה לוי)

לדבריה, העבודה העיקרית בתחילת השנה הנוכחית היתה שיקום הערך העצמי של התלמידים, שהתנפץ במהלך הסגרים. "הציפיה שלהם ושל הסביבה היא שהם ישרתו ב-8200 או כל מסלול טכנולוגי יוקרתי אחר. כשהציפייה הזאת לא מתממשת, הם מאוכזבים מאוד מעצמם. דרך השיחות האישיות איתם הרמנו מחדש את הערך העצמי של כל אחד מהם, ועבדנו בהתאמת הציפיות שלהם מעצמם למציאות".

חמישה תלמידים מכיתה אחת מספרים על חוויית התיכון של דור הקורונה, ועל הדילמות והחלומות לעתיד.

אלון צדקני: "הקורונה לימדה אותי להבדיל בין עיקר לטפל"

"הקורונה לימדה אותי כל הזמן לחפש את השלווה שבתוכי. להבדיל בין עיקר לטפל. בסגר הראשון, אחרי ההבנה שלא מדובר בחופשה ושאנחנו עוברים ללמידה מרחוק, חשבתי לעצמי שזה כמו ללמוד בבית ספר. ואז הגיע המבחן הראשון בפיזיקה, שהציון שלו הוכיח לי אחרת. הייתי הרוס מזה. היום לא הייתי נותן לזה לגעת בי ככה.

"למדתי איך ללמוד מרחוק. הבנתי שבזמן שיעור בזום יש הרבה הסחות דעת, ואם אני רוצה להוציא ציונים טובים אז צריך לגשת לזה באופן אחר. להקשיב בשיעור ולרשום לעצמך נקודות חשובות, וגם לתרגל המון בעצמך, הרבה יותר משיעור פרונטלי.

"בחצי השנה הזו שהיינו ממש בבית, אני לא יכול להגיד כמה פעמים הלכתי לישון בלילה בתחושה של חוסר ולבד. אני אדם חרדתי, והיה לי חסר לתת אהבה ולקבל אהבה. כל כך שמחתי לחזור לשגרה, לראות את החוץ ולפגוש אנשים. כל פעם חשבתי כמה זה לא מובן מאליו.

אלון צדקני. "כל כך שמחתי לחזור לשגרה, לראות את החוץ ולפגוש אנשים. כל פעם חשבתי כמה זה לא מובן מאליו" (צילום: כדיה לוי)

"כתבתי לעצמי כל יום. הכתיבה עזרה לי להבין מי אני, מה אני רוצה ומה עושה לי טוב. כשיש לך את ההבנה הזאת אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. ליצור מוצר, להדריך קורס. אני כרגע אוחז בהבנה הזאת, בשלווה הזאת. ולכן אני יכול להגיד שסוף י"א עד עכשיו זו השנה הכי טובה של חיי.

"החלטתי להדריך במש"צים, ואני שמח מסגירת המעגל הזאת. אני רואה את החניכים בט' כמו שאני הייתי, חסר ביטחון בעולם, וזה מחזק להעביר להם את מה שהעבירו לי.

"בנובמבר אתגייס לצה"ל כתוכניתן, שירות של שש שנים בפיתוח תוכנה. לשם כיוונתי ואני מצפה לזה מאוד. עד אז אני אמשיך לעבוד כברמן במסעדה, ואטוס לחו"ל עם חברים וגם לבד. אני מאחל לעצמי לשמור תמיד על השלווה הפנימית ולא לאבד אותה."

ניצן אלגזה: "אני רוצה להיות חלק מחבורה אנושית שמשפיעה על החברה"

"מאז שאני בכתה ט' אני אוהב את המשצ"ים. אני מדריך שלוש שנים את הקורס הזה ולא נמאס לי, כי תמיד חשוב להעביר את הערכים. חשוב לי בקורס ליצור קשר עם החניכים, גם אם זה מול המסך כמו שהיה בסגר הראשון, או בקורס מקוצר של ארבעה ימים כמו שהיה בשנה שעברה. אני עדיין בקשר עם חלק מהחניכים.

"בכיתה י' הקורס שהיינו אמורים להדריך התנגש עם תחרות חשובה ברובוטיקה והחלטנו אלון, עמית ואני שאנחנו מדריכים את הקורס. בסוף שניהם לא קרו כי נכנסנו לסגר, אבל זו דוגמא לכמה המשצ"ים חשוב לנו.

"היה לי קשה מאוד ללמוד לבד, מצאתי את עצמי קורא את אותה פסקה שוב ושוב, כי הכל הולך לאיבוד בראש שלי. אני בן אדם של אנשים, וזה בא לידי ביטוי בכל היבט בחיים שלי. גם כשאני לומד אני בקשר עין עם המורה, ומעוניין שהוא יסביר לי את החומר.

ניצן אלגזה. "כשחזרנו לבית הספר, חברים אמרו שקשה לשבת איתי, כי אני מוסח כל דקה ממשהו אחר" (צילום: כדיה לוי)

"הלמידה מרחוק רק החריפה לי את בעיית הקשב והריכוז. כשחזרנו לבית הספר, חברים אמרו שקשה לשבת איתי, כי אני מוסח כל דקה ממשהו אחר. נעשה לי קשה לשבת כל היום בכיתה. זה הגיע למצב שאני עושה מבחן, ולא יכול להישאר לשבת בלי שאני קם כל כמה דקות.

"בסוף אוגוסט אני נכנס למכינה הקדם צבאית 'כנרת' שנמשכת חצי שנה. רציתי להמשיך להיות חלק מחבורה אנושית שמשפיעה על החברה. העדפתי את המכינה על פני שנת שירות, כי הרגשתי שזה ארוך מידי. מלבד זאת אני מעוניין שיעזרו לי במכינה להתגייס למסלול מחשבים, לא אכפת לי איזה כבר. כבר חצי שנה צה"ל מסרב לתת לי מיונים למסלולים האלה ומכוון אותי לשירות קרבי.

"אני רוצה לשרת בתחום המחשבים, כדי להבטיח לעצמי כניסה לעולם ההיי טק בהמשך, וזה גם אמור להיות שירות משמעותי. גם ההורים לא רוצים שאני אלך לקרבי. אבל יש בי גם חלק שחושב שאולי אני אעשה דווקא.

"אני לא יודע במה אעסוק בעתיד. בסופו של דבר אני רוצה עבודה טובה שאני אתפרנס ממנה. מלבד זאת, הדבר היחיד שאני יודע בוודאות שאני רוצה לעשות זה הדרכה. אבל אני לא יודע איך ובאיזה אופן עדיין".

נועה שחר: "אנחנו מכיתה ז' עושים ביחד את אותם הדברים. פתאום היה זמן לתהות מי אני בתוך זה"

"תוך שבוע בערך מאז שהתחלנו את הלימודים בזום, אני הבנתי שזה לא בשבילי. אין לי את המשמעת לשבת וללמוד עם עצמי. אז בסדר, היה לי שיא הנוח לקום בבוקר, להכין חביתה ולעבור שיעור בזום במיטה, אבל בדיעבד זו הייתה תקופה שהייתי אבודה לגמרי.

"בבית הייתי יכולה להתעלם מהקשיים. אני ממש זוכרת שיעור סייבר שלא הבנתי מה לימדו, אבל גם לא היה לי אכפת במיוחד. אבל פה, בבית הספר, זה היה מול הפרצוף שלי.

"אני זוכרת שהילה המחנכת ביקרה אותי בבית, והחלטנו בשיחה שאני מצמצמת את כמות יחידות הבגרות שלי, עוזבת חלק מהמקצועות ומפסיקה להדריך במש"צים. ההחלטה נבעה מהצורך שיהיה לי טוב, ושאצליח להוציא תעודת בגרות.

נועה שחר. "אני לא יודעת במה אני טובה, ולכל החברים שלי יש משהו ביד. אני רק יודעת ומקווה שאמצא משהו שאני אוהבת ואשקיע בו" (צילום: כדיה לוי)

"זו לא הייתה החלטה קלה, וברור שהרגשתי שאני מאכזבת את עצמי. אבל אני חושבת שמה שהבנתי במהלך הקורונה זה שלחברים שלי יש תשוקה למקצועות האלו, והם ממש היו יושבים ולומדים מעבר לחומר, ולי לא.

"אחרי ההחלטה לצמצם מקצועות ולעזוב את המש"צים, נוצר ריחוק ביני לבין החבורה שלי, ומצאתי לי חברות חדשות מהשכבה. זה קשור לעובדה שהקשרים שלנו מבוססים על התחומים המשותפים שלנו, הלימודים והמש"צים. ברגע שאני פחות חלק מזה, אז אני גם פחות חלק מהחבורה.

"ההתרחקות גרמה לי לשאול שאלות. אנחנו מכיתה ז' עושים ביחד הכול, ואת אותם הדברים. הקורונה רגע נתנה זמן כזה לתהות מי אני בתוך זה, ולא רק להיטמע בסביבה. אין לך ברירה, אתה מאוד עם עצמך, ואתה צריך ללמוד להעסיק את עצמך ולהבין מה עושה לך טוב.

"אני עוד לא יודעת אם בשנה הבאה אתגייס למסלול ייעודי לקצונה, או שאדחה את הגיוס בשביל להשלים או לשפר בגרויות. יש לי חשש מהעתיד, כי אני לא יודעת במה אני טובה, ולכל החברים שלי יש משהו ביד. אני רק יודעת ומקווה שאמצא משהו שאני אוהבת ואשקיע בו."

עמית וינברג: "החלום שלי זה להקים סטארט-אפ, ואולי אחרי שאתבסס כלכלית אהיה מורה"

"בכיתה י' הייתי בהכנות אינטנסיביות לקורס מש"צים הראשון שהדרכתי, ואז בום, סגר. אין קורס בשטח, יהיה קורס בזום. בהתחלה התבאסתי, ואז הבנתי שצריך לצאת מהקופסה.

"כתחליף להדרכה בשטח, צילמנו סרטונים שמדגימים קשירות והם חיקו אותנו עם שרוכים ומקלות. עשינו נגיד מאסטר שף שבישלנו ביחד בו זמני דרך הזום. השתמשתי בזה גם יחד עם ניצן אלגזה כשהיינו קפטנים ברובוטיקה, כלומר אחראים על צוותי העבודה של שאר התלמידים.

עמית וינברג. "הבנתי שאני לא בהכרח אהיה בהכול, ושאני יכול לבחור במה אני רוצה להצליח" (צילום: כדיה לוי)

"במקביל לתיכון למדתי לתואר ראשון במתמטיקה בתכנית מיוחדת של אוניברסיטת בר אילן. גם בתיכון וגם באוניברסיטה הבנתי די מהר איך לומדים מרחוק, ואפילו גיליתי שהאופן הזה מתאים לי, כי אתה יכול תוך כדי שיעור לסכם לך בנקודות ולעבור עליהן אחר כך, ולהעמיק במה שתפס אותך. אבל התקשיתי בלימודי התואר מרחוק. הייתי חייב להבין מה אני יכול לעשות בנוגע לזה. הבנתי שאני לא יכול לשנן, אלא שאני חייב להבין באמת את החומר.

"בגלל שהכול היה בזום, יכולתי לעשות הרבה דברים. יכולתי להיות קפטן ברובוטיקה, להדריך במש"צים וללמוד לתואר. אבל זה יצר לי עומס גדול. בכיתה י' סיימתי כל יום בעשר, אחת עשרה בלילה. אני לא חושב שהייתי ממשיך בקצב הזה שלוש שנים.

"עברתי תהליך של התמקדות. לפני הקורונה הייתי ילד שחייב להיות בכל דבר, ורוצה להצליח בהכל. במהלך השנתיים האלו הבנתי שאני לא בהכרח אהיה בהכול, ושאני יכול לבחור במה אני רוצה להצליח. וגם, שלא חייבים לתת את כל כולי לכל השיעורים רק בשביל לקבל ציונים טובים.

"החזרה לבית הספר היתה מאתגרת. כבר לא יכולתי לשבת יום שלם בכיתה. אני מבחינתי מגיע לבית הספר בשביל להיות עם חברים, ולסיים את התיכון כמו שצריך.

"מבחינה חברתית, התחדד לי מהי הסביבה שלי. כשנמצאים בכיתה אתה נחמד ומסתובב עם כולם, ובבית אתה לא חייב. כך אתה מגלה מי החברים שלך, ושל מי אתה רוצה להיות חבר.

"בשנה הבאה אני מתכנן לסיים את התואר, ולעבוד במקביל כמתרגל במתמטיקה של משרד החינוך לתלמידים בתיכון. אחרי השנה הזאת אני אתגייס, ככל הנראה למסלול כלשהו של מחשבים. החלום שלי זה להקים סטארט-אפ עם מוצר שאני מאמין בו, ואולי אחרי שאתבסס כלכלית אני אהיה מורה, כדי להשפיע על הנוער."

עידן שומסקי: "לא יודע במה אני אעסוק, אבל אני רוצה להיות מאושר"

"בהתחלה התייחסתי לסגר כחופשה קטנה, אבל במהרה השמחה הפכה לתסכול. יש לי תשעה אימוני שחייה בשבוע, אז הייתי רגיל ללכת לאימון שחייה לפני ואחרי בית ספר, ולהחליף את זה בלקום כל בוקר ולהיות מול מחשב היה מתסכל מאוד. מצד שני, אני חושב שבלי ההפסקה הזאת יכול להיות שהייתי נשחק בשחייה מוקדם יותר, ומפסיק לשחות במהלך התיכון.

"המורות עזרו לנו במעבר משיעור פרונטלי לשיעור בזום. אני זוכר את המצגות והסיכומים הממוקדים של הילה בהיסטוריה. אני שמחתי על הלמידה מרחוק. בשיעורים היו פחות הפרעות, בגלל שכולם על 'השתק' ויכולתי לסכם את כל החומר בנקודות. אין לי זמן ללמוד בגלל האימונים, אז סיכום הנקודות עזרו לי מאוד.

עידן שומסקי. "ייתכן שאם הלמידה הייתה רגילה, הייתי פשוט מתעסק בענייני. אבל בגלל שהיו ילדים שפתאום פתחו את הפה, יכולתי לראות צדדים אחרים שלהם" (צילום: כדיה לוי)

"מצד שני, הלמידה מרחוק גרמה לי להעריך את הלימודים הפרונטליים. הם מאפשרים למורים לשבת איתך ולאפס אותך על החומר, אם הם רואים שאתה לא מאופס.

"הקורונה דחפה אותי לפתח קשרים חברתיים בכיתה. ייתכן שאם הלמידה הייתה רגילה, הייתי פשוט מתעסק בענייני. אבל בגלל שהיו ילדים שפתאום פתחו את הפה, יכולתי לראות צדדים אחרים שלהם. אני בטוח שאשאר חבר שלהם גם אחרי בית הספר.

"כרגע אני בצומת. אני צריך להחליט אם אני רוצה להמשיך בשחייה באופן מקצועי ולהתגייס כספורטאי פעיל או מצטיין, או להיות בקורס טיס, אם בעזרת השם אני אעבור את הגיבוש באוגוסט. הגיוס שלי נדחה לתחילת 2023 בגלל הגיבוש.

"בבסיס שלי אני איש משפחה, ואני רוצה למצוא אהבת אמת ושתהיה לי משפחה מוקדם. אני לא יודע במה אני רוצה לעסוק, אבל אני רוצה להיות מאושר."