דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ח בסיון תשפ"ב 27.06.22
27°תל אביב
  • 22°ירושלים
  • 27°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 27°באר שבע
  • 36°אילת
  • 29°טבריה
  • 23°צפת
  • 26°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
הזכות לקורת גג

לילה ראשון של מחאה: האוהלים חזרו לרוטשילד, התקווה לא ממש

  • צעירים שוב מוחים בשדרות רוטשילד בתל אביב. אלעד עמוסי: "זה לא צריך להיות 2011, המציאות כיום אחרת, המצב הרבה יותר גרוע" (צילום: הדס יום טוב)
  • צעירים שוב מוחים בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: הדס יום טוב)
  • צעירים שוב מוחים בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: הדס יום טוב)

״אני לא מרוויח כמו שמתארים בתקשורת״, אומר עידו בן נון (23) מתכנת מתחיל. הוא גר בדירה מיועדת להריסה ב-6,000 ש״ח בחודש | אלעד עמוסי (29) ומירב גולן (29) רצו להיות מורה ודיאטנית אבל משלמים 6,500 ש״ח על דירה עם עובש, ומחפשים עבודה בהייטק | הדר מוכתר (20) הקימה קבוצה בטיקטוק עם עשרות אלפי עוקבים: ״רק צעירים ישנו את המדינה הזאת״

הדס יום טוב

החושך ירד, המצלמות כבו וההמולה החלה להתפזר בקצה רחוב רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה בתל אביב, במקום שבו הוצתה הלילה מה שאולי תהיה מחאת האוהלים של 2022. ואולי לא. כבר קרוב לחצות, ועל הדשא הסינטטי נותרו שמונה אוהלים וכמה שקי שינה, טושים פזורים, מחצלות. כ-20 צעירים, אפילו מאוד, עדיין יושבים במעגלים, חלקם עומדים עם שלטים, או מכינים חדשים, קוראים במגפון לעבר בתי הקפה הגדושים בסביבה, מזמינים אנשים להצטרף ולמחות איתם. מעטים ישנו כאן הלילה, חולמים להצית מחדש את המאבק, בדומה, אבל גם בשונה, למה שהחל כאן לפני 11 שנים.

עדו בן נון, בן 23. "התחלתי לעבוד בסטארטאפ של חברים, אבל הייתי חייב לעזוב ולחפש משהו אחר, כי המשכורת פשוט לא הספיקה לי" (צילום: הדס יום טוב)

אחד מהם הוא עידו בן נון (23). מתכנת מתחיל, "אבל ממש לא מרוויח כמו שמתארים בתקשורת. הם מראים את הקצוות, הרוב רחוקים מזה". כרגע הוא בין עבודות. "התחלתי לעבוד בסטארטאפ של חברים, חברה שמאוד האמנתי בה ואהבתי, אבל הייתי חייב לעזוב ולחפש משהו אחר, כי המשכורת פשוט לא הספיקה לי".

הוא גר עם שני שותפים בדירת שלושה חדרים בפלורנטין, בשכר דירה "די סבבה" של 6,000 שקלים בחודש, "וגם זה רק כי הדירה מיועדת להריסה בספטמבר הקרוב, ובבניין ממול יש פינוי בינוי. בדירה הקודמת שילמנו 5,500 שקל בחודש על שלושה חדרים, גם בפלורנטין, דירה מתפוררת לגמרי, מחולקת, ובעל דירה שלא נדע. היה סיוט. את הדירה הזו מצאנו ממש במקרה".

ואחרי שתפנו?
"אין לי מושג מה אעשה".

הרעיון לצאת למחות מתבשל אצל בן נון כבר זמן רב, כמעט מאז שהגיע עם חבר טוב לגור בתל אביב. "הגענו שנינו מהצפון עם חלומות גדולים לעיר הגדולה. ידענו כמובן שהמחירים בתל אביב גבוהים מאשר בצפון, לא ציפינו שזה יהיה פי 3. בשנה שאנחנו כאן המחירים רק עולים. זה מצב שאי אפשר להתקיים בו. הרבה זמן הרגשנו לבד, ולאחרונה התחלתי לראות בפייסבוק המון אנשים שמתחילים לדבר על זה. פתאום התבהר לי שזו בעיה של כולם, שיש עוד אנשים איתנו בסירה".

במיוחד מקוממת אותו "ההשתוללות של המתווכים בעיר. אנשים לוקחים חודש שכירות מאנשים על כלום, מתוך ניצול, כי הם יכולים. זה אחד הדברים שהכי מסמנים לי כמה באמת המצב מקולקל. מצב אבסורדי, הזוי שזה חוקי. אי אפשר למצוא שום מקום אחר שבו מישהו מזמין שירות ומישהו אחר משלם עליו. זה פשוט עיוות בחסות העלמת עין של הממשלה".

"החלום זה להרוויח מספיק כסף בהייטק כדי שנוכל לחזור להיות מי שאנחנו"

את השלט הגדול והלא מעודן, "וואלה כוסאמק", מניף אלעד עמוסי (29). הוא גר ממש קרוב יחד עם בת זוגו מירב גולן (29). הם עברו לתל אביב מירושלים, שם גדלו, לפני שנה וחצי. "אני עובד בסטארטאפ, ועדיין בקושי סוגר את החודש", הוא אומר ופורץ בצחוק מבולבל. "אנחנו משלמים 6,500 שקל בחודש על דירה מעופשת. אני גר עם עובש. לבעל הדירה שלי לא איכפת, ולמה שיהיה לו איכפת?". למרות זאת, לאחרונה העלו להם את שכר הדירה ב-500 שקל בחודש, כשהם עדיין משלמים את דמי התיווך בתשלומים.

אלעד עמוסי ומירב גולן, בני 29. "יש למדינה כסף, יש פה את כל התנאים לכלכלה ולחיים משגשגים. למה המדינה שלי נראית ככה? למה אנחנו על סף תהום?" (צילום: הדס יום טוב)

עמוסי, מורה במקצועו, עבד באחד התיכונים בירושלים במשך 3 שנים. גולן בדיוק סיימה לימודי תזונה, וחלמה להיות דיאטנית קלינית. אך שניהם הבינו שהם לא יכולים להמשיך עם התוכניות שלהם. "חיינו מאוד מצומצם וקטן בדירה קטנה, בקושי הסתדרנו", מספר עמוסי. "באיזשהו שלב אמרתי – טוב, אעשה הסבה לאיפה שיש כסף, נחסוך קצת לעתיד. נשים את החלום בהולד".

"הבנתי שאני לא יכולה להיות דיאטנית", אומרת גולן. "אני רואה את החיים של הדיאטניות, את השכר, אני מבינה שזה לא אפשרי. התחלתי עכשיו ללמוד בניית אתרים, ואני מחפשת עבודה בהייטק. אנחנו ביחד כבר 5 שנים, ועברנו הרבה תלאות. אבל בגדול, התחלנו עם חלומות והמשכנו עם כסף. גם אני וגם אלעד יודעים שעוד 20 שנה אנחנו רוצים לחזור להיות מורה ודיאטנית, אבל דיאטנית ומורה עם בית, עם אופק, עם משהו. החלום שלנו עכשיו זה להרוויח מספיק כסף בהייטק כדי שנוכל לחזור להיות מי שאנחנו".

לאחרונה, עמוסי אובחן כסובל מדיכאון. "הלכתי רחוק בשביל ההישרדות הזו", הוא אומר, "ויתרתי על עצמי, על האידאלים שלי, זנחתי את החלום שלי בשביל כסף. אני לא רוצה לוותר על החלומות שלי, על מי שאני רוצה להיות. ואני לא חושב שאני צריך. יש למדינה כסף, יש לנו פה את כל התנאים לכלכלה ולחיים משגשגים. למה המדינה שלי נראית ככה? למה אנחנו על סף תהום? למה אני בגיל 30 לא רוצה לחיות במקום שבו נולדתי וגדלתי? זה הזוי, זה לא פייר".

אבל, לדעתו, אפשר אחרת. "הסתובבתי קצת בעולם, וראיתי שאפשר לעשות דברים אחרת. אנשים חיים בעולם. אנשים לא מתעסקים רק באיפה אני משיג עוד עבודה, באיך אני מקדם את עצמי כל הזמן. אנשים לא מתעסקים רק בלהישאר עם הראש מעל המים. אנשים פה רודפים אחר הישרדות בלי לחיות, מאבדים את עצמם בשביל לממן את הממשלה והטייקונים".

לשתוק נהיה, לדבריו, אקט לא פטריוטי. "על השלט שלי, מהצד השני, יש דגל ישראל, כי אני בא לפה מאהבה למדינה. זה הבית שלי, אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. אני רוצה לחיות פה, אני רוצה להיות יכול.

"אני רוצה שאנשים יגיעו לפה כועסים. אנחנו דור אדיש, וזה באמת לא מגיע לנו. אנחנו בבית, בוכים מול הטלוויזיה במקום שישמעו אותנו. אני פה כדי להרים דגל אדום ולהגיד: 'חברים, עד כאן. עברתם את הגבול'".

"מה זאת אומרת מגרילים דירות? החיים שלי זה לא קזינו"

חבורה של צעירים יושבים על מחצלת במרכז המאהל הקטן, פורשים שקי שינה. "הבאנו שק"ש, אין לנו כסף לאוהל", צוחקת הדר מוכתר, וקוראת שוב במגפון לעבר בתי הקפה: "בואו למען העתיד שלכם. חייבים לעצור את חזירות הדיור".

מוכתר, רק בת 20, עדיין גרה עם הוריה בקרית אונו, אך חוששת מאוד מהעתיד. "אני היום עתודאית, סיימתי את התואר, ואני רוצה לצאת מהבית של ההורים, אבל אין לי ממש איך. אני בכלל לא רואה את האופק של הדבר הזה קורה.

הדר מוכתר, בת 20. "אני רוצה להיכנס לכנסת ולשנות. אני מאמינה שרק צעירים ידאגו לעתיד של המדינה הזו" (צילום: הדס יום טוב)

"אני רואה חברים שלי עובדים משמונה בבוקר עד שמונה בערב ובקושי סוגרים את החודש. משכורת ממוצעת בישראל זה 10,500 שקל בחודש, נטו נשאר 8. כשמורידים את השכירות, האוכל, החשבונות,  התקשורת וכו', נשאר אולי 300 שקל ללכת למסעדה או חלילה לקנות לעצמך חולצה. זה לא אמור להיות ככה".

במהלך הלימודים, חיה מוכתר בגרמניה במשך 7 חודשים במסגרת חילופי סטודנטים: "קיבלתי קצבה של 2,000 שקל בחודש וזה הספיק להכול, כולל שכירות, מזון, חשבונות, הכול, ועוד טיילתי כל שבוע בכל אירופה עם הכסף הזה. ככה זה צריך להיות, שגם עם משכורת ממוצעת, או אפילו מינימום, אפשר לחיות חיים נורמליים, לא של איזה עשיר, אבל חיים טובים ונוחים. בית צנוע, ילדים, בית ספר, אוכל, אולי לנסוע לחו"ל פעם בשנה".

מוכתר מנהלת בטיקטוק חשבון עם עשרות אלפי עוקבים, ועוסקת בתוכן פוליטי. "בשנה האחרונה אני מדברת המון על דיור ועל מחירי המזון. זו לדעתי הקטסטרופה הכלכלית הכי נוראית שקורית היום במדינת ישראל. אנשים לא יכולים לחיות פה, אנשים מגיעים לפת לחם. אני לא מסכימה שהמדינה שלי תיראה ככה.

עדו בן נון: "זה לא יעבוד סתם כי באנו לפה עם אוהל. כדי שזה יעבוד צריך תמיכה ציבורית מאוד חזקה" (צילום: הדס יום טוב)

"אני רוצה להיכנס לכנסת ולשנות. אני מאמינה שרק צעירים ידאגו לעתיד של המדינה הזו. כשהגיל הממוצע בכנסת זה 55 קשה לי להאמין שמישהו ידאג לי ולחברים שלי. אני חושבת שאני מייצגת פה דור ששכחו אותו, שמגיע לו מעבר".

לאחרונה הקימה, באמצעות חשבון הטיקטוק, מפלגה של ממש בשם "צעירים בוערים", שכבר כוללת, לדבריה, סניפים פיזיים בכל הארץ. חבריה מאמינים בשילוב של שוק חופשי עם רגולציה מצד המדינה המיטיבה עם הציבור, בדמוקרטיה ישירה ובשיתוף בין האוכלוסיות השונות.

"המדינה כן צריכה להתערב, היא אומרת, "לעודד בנייה, להציע תוכניות לשכירות ארוכת טווח, לעשות פינוי בינוי, לתת תקציבים. מה זאת אומרת מגרילים דירות? החיים שלי זה לא קזינו והמיסים שלי זה לא הלוטו. לכל אחד צריך להיות פה אופציה שיהיה לו בית, בין אם בקנייה ובין אם בשכירות לטווח ארוך".

"צעירים מבינים שהם לא מצליחים לראות פה עתיד"

על השאלה הקשה האם המחאה תעבוד? כל אחד משיב אחרת. לעמוסי וגולן, המבוגרים יותר, שהיו במחאת 2011, המחאה הטרייה מציפה את תחושות התסכול של אז, לצעירים יותר נראה שהדור שלהם אדיש יותר. אבל כולם, בכל זאת, משתדלים להיאחז בתקווה.

לדעתה של מוכתר, זה חייב לעבוד. "אם זה לא יעבוד מה אעשה? מה אנחנו נעשה? מה נשאר לנו? זה העתיד שלנו, אין ברירה אחרת. לאנשים נמאס. יש פה דור של צעירים שלא מאמינים – לא בשופטים, לא בפוליטיקאים, לא במערכת, לא במשטרה. צעירים מבינים שהם לא מצליחים לראות פה עתיד".

"המחאה הזו לא תעבוד מאליו", אומר בן נון. "זה לא יעבוד סתם כי באנו לפה עם אוהל, זה לא יעשה כלום. זה אולי יעיר קצת את האנשים ויעלה מודעות. כדי שזה יעבוד צריך תמיכה ציבורית מאוד חזקה, אחרת אין לנו כוח".

לדעתו, רבים מזדהים אתו, אבל קשה כיום לצאת לרחוב. "כולנו עובדים כל כך קשה כל היום כדי להצליח לחיות כאן, ואנשים כבר מותשים, ובעיקר איבדו תקווה. צריך להחזיר לאנשים את התקווה, לגרום להם להפסיק להרגיש כל כך לבד".

גולן: "אני חושבת שניסיון העבר קצת מלמד שזה לא יעבוד. אני תוהה לעצמי אם לפנות לבעיה עם אותו פתרון שהצענו לפני 10 שנים באמת יעזור. מישהו עכשיו אמר לי: 'תסתכלי מסביב, מפוצץ פה. אין מקום לשבת בבתי הקפה'. אבל אני יודעת שהחברים שלי מוציאים את הכסף על בתי קפה וטיסות לחו"ל כי הם יודעים שהם בחיים לא יגיעו לבית. אז מה הם יעשו עם הכסף שלהם? כמה הם יחסכו ב-20 שנה, כמה? חצי מיליון? 700 אלף שקל? הם יקנו דירה? איפה? אז הם מוציאים את הכסף שלהם על בית קפה".

עמוסי: "מחאות משנות מציאות, ואנחנו נהיה פה כדי לעצור את הטירוף הזה. לא יקום המנהיג שימכור אותנו. זה לא צריך להיות 2011, המציאות כיום אחרת, המצב הרבה יותר גרוע. זה צריך להיות משהו אמיתי, שמביא איזשהו סדר חדש של דברים, שמשנה את כללי המשחק, שגם אני אוכל לחלום לחיות, שבית לא יהיה רק בשביל עשירים".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!