להט"ב בחברה הערבית נתקלים פעמים רבות בדחייה מצד המשפחה והסביבה הקרובה. המקרה של פ', צעיר בשנות ה-20 לחייו, מלמד שגם כשנדמה שבחלקים גדלים של החברה הישראלית ההומופוביה וההסתרה הן נחלת העבר, יש עדיין דרך ארוכה עד שכל הלהט"ב בישראל יוכלו לחיות בשלום ובביטחון.

"לאורך כל הילדות הרגשתי שמשהו בתוכי שונה ולא תקין", מספר פ' ל'דבר' בקול שקט ומדוד, כשהוא יושב על ספה פשוטה בחדר לצד המלווה שלו. "לקראת גיל 16 הבנתי שאני נמשך לגברים. גדלתי באווירה שזה אסור. אני זוכר כילד שביקרנו בתל אביב, וכשאבא שלי היה רואה הומואים, הוא היה יורק מהחלון".

לפ' לקח זמן רב לקבל את עצמו. "זה היה תהליך קשה. בהתחלה היו תחושות לא טובות, כעס על עצמי, שנאה כלפי עצמי. כעסתי על אלוהים שברא אותי כזה. הייתי מדחיק ומשקר לעצמי. ניסיתי לצאת עם בנות מהכיתה, וזה לא עבד. לא סיפרתי לאף אחד. ניסיתי להתאבד, בלעתי כדורים. למזלי, זה לא עבד. בלילה הקאתי. אף אחד לא ידע מזה. ההורים לא שמו לב. בחרתי להמשיך בשגרה ולהתארס לקרובת משפחה".

מתי התחלת לקבל את עצמך?
"עברתי לסניף חדש במקום העבודה שלי. מנהלת הסניף החדש הייתה לסבית. התחברנו ולמדתי על צורת חיים אחרת, שאפשר לחיות כזוג חד-מיני. יש לי קרוב משפחה בחו"ל שחי עם גבר, אבל אף אחד לא מדבר איתו.

"בכל התקופה הזו גרתי אצל ההורים. פחדתי להיפגש עם גברים. הקשרים היו טלפוניים ונקטעו, כי לא היה לי אומץ להיפגש. בגיל 19 וחצי באמת ניהלתי מערכת יחסים, כי היה לי כבר רישיון נהיגה. הייתי יוצא בסתר ומחליף בגדים במכונית. ממש חשדו בי בגלל הלבוש. אבא שלי לחץ ושאל אם אני הומו. כל פעם ששאלו אותי הייתי נלחם וצועק שאני לא כזה. הכרתי מישהי לסבית שהייתה חברה טובה שלי. היא העמידה פנים שהיא בת הזוג שלי והגיעה אלי כל ערב.

"כשיצאתי מהארון בפני אמא שלי, היא אמרה שתמיד ידעה וחיכתה לי שאספר לה", הוא מספר ודמעה חומקת מעיניו. "אחותי הקטנה אמרה לאמא שלי כי ראתה את ההודעות בטלפון שלי. היא קיבלה אותי, והן שמרו את זה בסוד 5-4 שנים".

למה בחרת לצאת מהארון?
"אהבתי מישהו, ונפרדנו. הייתי בדיכאון, והחלטתי לספר לאמא שלי. נזקקתי לתמיכה שלה. לקחתי חופשה מהעבודה ולא הצלחתי לספר לה, לא היו לי המילים או הרגע המתאים. למחרת הלכתי לעבודה מאוכזב מעצמי, ופשוט שלחתי לה הודעה. חזרתי הביתה ודיברנו בערב.

"היא פשוט קיבלה אותי. סיכמנו שזה יישאר בסוד והיא תחפה עליי. ככל שהזמן נמשך, המריבות עם אבא התגברו. הוא רצה שאני אעבוד איתו כדי להשגיח עליי. הייתי משקר המון כדי לצאת מהבית. אחרי לחץ של כמה חודשים הוא התפוצץ. היה ריב גדול והוא הרביץ לי. דחפתי אותו, ארזתי את הדברים ויצאתי מהבית. הסתובבתי בחוץ בלילה, ברחוב. בבוקר חברה קיבלה אותי לביתה.

"אחר כך עברתי לקרובי משפחה באזור אחר. הם ידעו וקיבלו אותי. זה לא מובן מאליו. אבא התקשר ולא עניתי לו בכלל. אחר כך דיברנו בהודעות. לא הסכמתי לחזור הביתה. הוא התקשר למשפחה. פחדתי ועזבתי למקום אחר בקצה השני של הארץ. לא הרגשתי בטוח יותר. לא סמכתי על אף אחד. פחדתי שמישהו ימצא אותי, שמישהו יראה אותי. גם כשחיפשתי עבודה, פחדתי לתת תעודת זהות שלי, שלא יגלו פרטים. חששתי שהמשפחה תגלה ותבוא. נכנסתי לדיכאון וסבלתי מחרדות. במשך שנתיים כל הזמן בדקתי שאף אחד לא עוקב אחריי.

"התחלתי לישון ברחוב, בחוף הים, במרכז קניות. היו הטרדות. היו הצעות למין תמורת כסף, והתחיל עניין של זנות", הוא מספר בקול שקט. "היה לי חבר ממש טוב במצב שלי, אבל הוא היה מסודר בדירה. חייתי אצלו עד הקורונה. אז עזבנו את הדירה וחזרנו צפונה. הייתי בלי כסף ובלי מקום לישון. האופציה של זנות הייתה ריאלית. זו הייתה תקופה שכל בוקר התעוררתי לתוך סיוט. אבל זה עבר".

מה החזיק אותך במשך בתקופה מחוץ לבית?
"כל התקופה הזאת האמנתי בעצמי. האמנתי שזו תהיה תקופה והיא תעבור. קיבלתי טלפון של עלם. שאלתי חברים על עלם, וכל החברים סיפרו דברים טובים. כל חיי הייתי יציב, עובד. היה לי קשה לבקש עזרה. אבל הבנתי שאני הולך לאיבוד ואני לא יודע מה הסוף שלי. בעלם פשוט קיבלו אותי בלי לשפוט ובלי ללחוץ לקבל פרטים. אמרו לי: 'מה שבא לך להגיד, תגיד'. זה נתן לי ביטחון לספר ולהתחיל תהליך שיקום". פ' הזדקף מעט.

"המרחב פתוח 24/7", מספרת המלווה של פ', "יש מקלחת, מיטה, ארוחה חמה. יש שיחה ראשונית. לא מכריחים לשום דבר. התהליך בנוי על אמון".

פ' ממשיך: "פחדתי להיפתח לצעירים. פחדתי לתת אמון. היא שאלה אותי מה החלום שלי. אף פעם לא שאלו אותי את זה. קראתי כתבות על מפורסמים הומואים. השאלה דחפה אותי להתעורר ולומר לעצמי: 'אתה רוצה להיות אבא. אתה לא במסלול הנכון'. קיבלתי קצבת נכות מביטוח לאומי, ושכרתי דירה, בהתחלה עם שותפים. היום כבר לבד".

"המשפחה שלי היא מי שקיבל אותי מההתחלה"

"כיום אני בתהליך שיקום, כבר לא סובל מחרדות", מספר פ'. "הבנתי שכל הדרך שעברתי היא לא רק שלי. הרבה צעירים לא מצליחים לעבור אותה. בגלל זה החלטתי לעזור לצעירים אחרים. אני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית.

"כיום אין בי פחד. חלק מהמשפחה יודע ומקבל אותי, וחלק מתכחש ולא מקבל אותי. המשפחה פשוט השלימה, וכבר לא מאיימים לפגוע. אני לא נוסע לבקר, כי רע לי שם. זה מעלה זיכרונות שאני לא אוהב. אני בורח מזה. אני לא מרגיש שזו משפחה. המשפחה שלי היא מי שקיבל אותי מההתחלה. כל מה שעברתי זה בגלל מי שלא קיבל אותי ולא נתן לי ביטחון. אני שמח, כי מה שעברתי חיזק אותי".

במה אתה גאה?
"אני גאה בעצמי, בחברים שלי. אני גאה שהצלחתי לקבל את עצמי. מי שבחיים שלי מקבל אותי".

***

עמותת עלם מסייעת לבני נוער, צעירים וצעירות המתמודדים עם מצוקות ומצבי סיכון.
ניתן לפנות לעלם בוואטצאפ 054-942-40-62
ובצ'ט אנונימי באתר עלם