הכנסת ה-24, שצפויה להתפזר היום (רביעי), סימנה אפשרות לשינוי כיוון מרענן ביחסים בין הרשויות בישראל. בחסות תנאים פוליטיים ייחודיים, מוסד הכנסת זכה לעוצמה רבה מבדרך כלל, והפך מחותמת גומי, לגוף שהממשלה צריכה להתחשב בו.
רוב הזמן חברי הכנסת בחרו שלא להשתמש בכוח זה. אבל כשעשו זאת, הצליחו חלקם לפעול למען הציבור ששלח אותם למשכן.
חברי הכנסת שבחרו להשתמש בכוח שבידם
תחת רוב הממשלות קודמות, היחסים היו ברורים. הממשלה נשענת על קואליציה, בדרך כלל של יותר מ-61 חברי כנסת; חברי הכנסת של הקואליציה מחויבים להצבעה לפי המשמעת הקואליציונית; וההחלטה באילו חוקים הקואליציה תתמוך מתקבלת בוועדת השרים לחקיקה של הממשלה. במצב כזה, חבר כנסת מהקואליציה שמצביע נגד עמדת הממשלה יכול בעיקר לזכות בכותרות בתקשורת, ולעיתים גם בסנקציות, אך עמדת הממשלה עדיין הייתה מתקבלת.
בכנסת הנוכחית, המצב היה שונה. השילוב בין קואליציה של 61 חברי כנסת בלבד, וקשת מגוונת מאוד של מפלגות ועמדות, העצים מאוד את הכוח של כל אחד מחברי אותה קואליציה. כל אחד מהם היה יכול לאיים בהצבעה נגד עמדת הממשלה ואף לממש זאת. הממשלה, בתגובה, נאלצה להתגמש, להתרכך, ולהגיע להסכמות.
אופן הפעולה הזה חזר על עצמו מספר פעמים בכנסת הנוכחית, במקרים רבים מול מהלכים אנטי-חברתיים שהובילה הממשלה, או כמנוף לקידום נושאים אחרים שהיו חשובים לחברי הכנסת.
כך, כשחבר הכנסת ניר אורבך מימינה איים לפני כשלושה חודשים בפרישה מהממשלה, הוא הגיע ל'חבילת הסכמות' עם ראש הממשלה נפתלי בנט ושר האוצר אביגדור ליברמן בתמורה להישארותו בקואליציה, שכללה בין היתר את ביטול הגזירה של האוצר שמנעה סבסוד למעון יום במשפחות בהן האב הוא תלמיד ישיבה והאם עובדת.
גם הרפורמה בחקלאות שהוביל השר עודד פורר, מהלך שקודם בניגוד לעמדת אנשי המקצוע של המשרד וללא הסכמה עם החקלאים, נתקלה בהתנגדות. הרפורמה כללה בין היתר פתיחה מוחלטת של הברז לייבוא חקלאי, ללא תמיכה מספיקה לחקלאות המקומית, וכפייה על מגדלי עופות לעבור ללולים מתקדמים בלי סיוע כספי, מה שהיה מוביל לקריסתם הכלכלית הוודאית.
מול הרפורמה התייצבה קבוצת חברי כנסת, בהם רם שפע (העבודה), מיכאל ביטון ואלון שוסטר (כחול לבן), רם בן ברק וענבר בזק (יש עתיד), ויאיר גולן (מרצ), הודיעו שלא יתמכו ברפורמה ודרשו לקיים הידברות איתם ועם החקלאים. השר פורר המשיך במהלכים החד צדדיים, אך ברגע האמת, כשהצווים הגיעו להצבעה בכנסת והיה ברור שהם לא יזכו לרוב, הוא ניאות להתפשר ולהגיע למודל חדש שהיה מוסכם על חברי הכנסת ונציגי החקלאים.
מיכאל ביטון, יו"ר ועדת הכלכלה, יצא למאבק ברפורמה בתחבורה הציבורית של השרה מיכאלי שמייקרת את המחיר בפריפריה, והודיע שלא יצביע עם הקואליציה עד שהנושא ייפתר. במקרה הזה, הוא הגיע בינתיים לשיחה עם ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו ולפגישה עם מיכאלי. חברת הכנסת ג'ידא רינאווי זועבי ממרצ הציבה רשימת דרישות להמשך חברותה בקואליציה, שעיקרן הזרמת כספים שהממשלה כבר תקצבה לרשויות מקומיות ערביות.
גם בתחילת ימי הכנסת ה-24, במהלך דיוני התקציב, דרשו קבוצת חברות כנסת בהן נעמה לזימי מהעבודה לצעדים שיאזנו את השפעת העלאת גיל הפרישה של נשים. את עצם העלאת הגיל הן לא עצרו, וגם לא יצרו הגדרה למקצועות שוחקים, אבל הוסיפו לחוק שורת צעדים שיפצו במידת מה את הנשים שייפגעו מהמהלך, כמו מענק עבודה מוגדל, זכאות להכשרה מקצועית עם מלגה והעלאת קצבת הבטחת הכנסה.
ולבסוף, גם מהלך של סיעת האופוזיציה הגדולה, הליכוד, הצליח להביא תועלת לציבור. כששר הביטחון בני גנץ הבין שהרכב הקואליציה לא מאפשר לו להעביר את חוק 'ממדים ללימודים' למתן מלגות לחיילים משוחררים, הוא נעתר לדרישת הליכוד להגדלת אחוז המימון של המלגה, והיא עלתה מ-66% ל-75%.
המצב בו 'כל ח"כ (בקואליציה) מלך', שהתעצם כשלקואליציה כבר לא היה רוב בכנסת, אתגר את הממשלה. תמיכת הכנסת בממשלה כבר לא הייתה אוטומטית, ושרי הממשלה נאלצו להתחשב בעמדת נציגי הציבור. מצבים כאלה כבר קרו בעבר: גם החוק להעלאת קצבאות הנכות, שיזם חבר הכנסת אילן גילאון, עבר בקריאה טרומית בניגוד לעמדת הממשלה; וגם יו"ר ועדת הקורונה בכנסת הקודמת, יפעת שאשא ביטון, עצרה הגבלות קורונה של הממשלה כשחברי הוועדה בראשותה סברו שאין הצדקה לכך. אך בכנסת הנוכחית לא היה מדובר ביוצאים מהכלל, אלא במצב שגרתי.
לעליית כוחו של הח"כ הבודד יש גם חסרונות. אין ספק שהיא תרמה לחוסר היציבות הפוליטי המתמשך, ולמצב אנומלי של מערכת בחירות חמישית בתוך ארבע שנים. יש גם מי שטוען שהיא מעניקה לחברי הכנסת כוח לא פרופורציונלי על פני המפלגות שמכוחן הן מכהנים בכנסת, למשל במקרים שחבר הכנסת פועל בניגוד לעמדת מפלגתו.
אבל התחזקות מעמדם של חברי הכנסת חשפה שמה שנהוג לקרוא לו 'יציבות פוליטית' מבטא בדרך כלל שימוש כמעט בלתי מוגבל בכוחה של הממשלה, ללא הידברות עם נציגי הציבור שמכהנים בכנסת. בפועל, החוכמה לא נמצאת רק בצד אחד, וחברי הכנסת, שנמצאים בקשר מתמיד עם הציבור ששלח אותם, הצליחו לבלום מהלכים שפגעו באזרחים.
האם גם חברי הכנסת הבאה יוכלו להשתמש בכוחם כדי להתנגד למהלכים אנטי-חברתיים? קשה מאוד לדעת, וסביר להניח שיהיה מי שינסה לדאוג שהם לא יוכלו לעשות זאת, למשל בחתירה לקואליציה עם יותר מ-61 חברי כנסת, אך כלל לא בטוח שזה יצליח. אפשר רק לקוות שחברי הכנסת בהווה ובעתיד הפנימו את השיעור בדמוקרטיה של הכנסת ה-24: יש להם כוח לפעול למען הציבור ששלח אותם, וזו לא רק זכותם, אלא גם חובתם.
