"אני מרוויחה 7,200 שקלים בחודש, ולא מצליחה לסגור את החודש עם המשכורת שלי", אומרת עדי קוזלוב הררי, גננת בגן טרום חובה בהוד השרון ואם לשניים. קוזלוב הררי נמצאת בימים אלו בחופשת לידה, ומקווה שמאבק המורים והשביתה הכללית בימים אלו תוביל להעלאת שכר שתאפשר לה להתפרנס בכבוד כשתחזור לעבוד בגן.

"מאז ומתמיד תמיד הייתי סביב ילדים", היא מספרת, "החיבור עם ילדים הוא מספק מלמד ומלא אהבה, ואני מרגישה את זה מבטן ומלב. אין את זה בשום מקום עבודה אחר."

אבל סיפוק לחוד, ופרנסה לחוד. קוזלוב הררי עובדת שבע שנים כגננת, שלאורכן נאלצה לעבוד גם בעבודות נוספות. כעת היא מבינה שלא תוכל להמשיך בכך. "ידעתי על השכר הנמוך כשנכנסתי, ותמיד השלמתי הכנסה בין אם זה בצהרונים, שיעורים פרטיים, או לעבוד במשרד של דוד שלי. אבל עם שני ילדים ובעל שוטר שלא נמצא הרבה בבית, אני כבר לא יכולה לעבוד אחר הצהריים. אין ערובה שאני אוכל להמשיך במקצוע".

השכר הנמוך מבטא לדבריה את ההערכה הנמוכה למקצוע. "לפני כמה שבועות גיסתי, שעובדת בפיצרייה, סיפרה על קידום בעבודה שבעקבותיו היא תקבל 10,000 שקלים בחודש. בלי להוריד גרם מהמאמץ שלה, מתסכל אותי שאותנו לא מעריכים ככה. וכן, הערכה היא מעבר למילים, היא גם בחומר".

למרות האהבה לילדים ולמקצוע, תנאי העבודה שוחקים מאוד. "בגן שלי אנחנו שתי נשות צוות על 24 ילדים, בגלל שאנחנו לא זכאיות לסייעת שנייה. השילוב הזה מקשה עד מאוד להסתכל על כל ילד ולחשוב אותו ואת עולמו."

העומס עליה גובר גם בגלל מחסור בכוח אדם למעטפת המקצועית של הגן. "במקביל לתוכניות חינוכיות שמשרד החינוך מצפה ממני להפעיל, אותו משרד מקצץ במשאבים של הגן בדמות פסיכולוגית או מדריכת הורים, וההורים והמערכת מצפים ממני למלא את כל התפקידים האלו. אין לי יכולת למלא תפקידים שלא הוכשרתי אליהם, והניסיון לבצע אותם פוגע בתפקידי כגננת."

אין לה ספק שבלי מאבק רחב של המורות והגננות, שום דבר לא ישתנה. "במדינה הזאת שום דבר לא זז בלי שדופקים על השולחן. השביתות האלו הן קריאות השכמה".