מדי שנה בסוף מאי תחילת יוני המתח עולה. המועד של חידוש חוזה השכירות בדירה (דרום תל אביב, 70 מטרים רבועים, 4,550 שקלים בחודש) מתקרב, והחשש מפני התייקרות מנקר. אמנם עד כה ההעלאות אצלנו היו בסכומים קטנים – 100 עד 200 שקלים, אבל השנה, כשמכל עבר נשמעים סיפורים על הקפצת מחירים, גם של 1,000 שקלים בחודש, נראה שהגיע הרגע לבדוק אפשרויות אחרות, אולי אפילו מחוץ לתל אביב. אבל איפה?
החיפוש הוגבל לטווח נסיעה של 30 עד 40 דקות בתחבורה ציבורית או באופניים עד למקום העבודה (גם הוא בדרום תל אביב). התחנה הראשונה הייתה, כמובן, יד2. והיעד הראשון: חולון.
חולון: קומה שנייה, 50 מ"ר, 4,500 שקל בחודש
עם ניסיון של החלפת שבע דירות בעשר שנים, נמצאה די מהר מועמדת חולונית במיקום רלוונטי: רחוב שמואל הנגיד, האזור הוותיק של העיר, סמוך לרחובות מרכזיים – שדרות קוגל ודב הוז. שלושה חדרים, 50 מטרים רבועים, 4,500 שקל בחודש. שניות לאחר פרסום המודעה, כתבתי לבעליה "אני רוצה לבוא היום". והוא, שעדיין לא הספיק כנראה לקום מהשולחן, השיב מיד. קבענו.
הרחוב מרכזי אך צדדי, שקט ונראה נעים. ערבוב של בניינים ישנים וחדשים, כולם נמוכי קומה. הדירה המדוברת נמצאת בקומה שנייה בבניין משנות ה-90-80, שנראה טוב יחסית: דלת כניסה עם קודן; יש מעלית; ואפילו גינה ירוקה. חניה, אם הייתה מכונית, צריך לחפש ברחוב.
את הפלדלת בדירה פתח צחי, שהתגלה כאיש נחמד מאוד. הוא התעניין בשוכרים הפוטנציאליים ואמר שישמח לדיירים כמונו. (לא שכוונתו ברורה). הדירה, הוא מספר, הייתה שייכת לאביה של אשתו שנפטר לאחרונה, וזו הפעם הראשונה שהיא מושכרת.
הדירה ישנה אך מוארת, מרוצפת בפרקט חדש יחסית ומרוהטת. מאוד מרוהטת: מזגן וארון בכל חדר, ספה וכורסה בסלון, שולחנות וכיסאות בפינת האוכל, מקרר, שתי טלוויזיות, מיטה זוגית נפתחת בחדר השינה ומיטת אורחים בממ"ד, שיכול לשמש כחדר עבודה; ויש גם הרבה ויטרינות – ויטרינות מלאות בחרסינות. וגם שעונים ישנים, תמונות וגובלנים, ספרייה ישנה, כולל ספרים של המנוח, וטלפון קווי. צחי הבהיר שכל מה שלא רצוי לשוכרים יפונה.
המטבח צר ומותיר מרחב מועט לתמרון, והארונות עדיין עמוסים בכלי אוכל. בחדר השינה הקטן יש בקושי מקום לזוז. בחדר הרחצה הצמוד יש מקלחון ואסלה, רק שהתקרה מונמכת ולא תאפשר לבחור 1.90 מ' לעמוד זקוף. שירותי האורחים הנוספים קטנטנים. גם המרפסת הדרומית קטנה, מספיקה אולי לשניים, אבל מכניסה הרבה ירוק לעיניים.
השכונה ותיקה ומוזנחת, מספר צחי בכנות מרשימה, רבים מתושביה מבוגרים, אך הקרבה לתל אביב הביאה גם לא מעט סטודנטים ומשפחות צעירות עם ילדים. והנה הבאג: הארנונה גבוהה (470 שקלים לחודשיים). נפרדנו בלחיצת יד.
באמריקה, מתברר, זה יותר גרוע
בבית, בערב, נפלתי על תוכנית טרייה של ג'ון אוליבר. גובה שכר הדירה הוא נושא לוהט גם באמריקה. והמצב שם, כך נראה, עוד יותר גרוע.
בת ים: קומה רביעית, 3 חדרים, 80 מ"ר, 3,700 שקל בחודש
יום החיפושים השני נפתח בקבוצת הפייסבוק "דירות מפה לאוזן חולון בת ים". מודעה חדשה יחסית סיפרה על דירה במיקום אטרקטיבי, מרחק הליכה מתחנת הרכבת, 3 חדרים, 80 מטר, 3,700 שקל בחודש, "מראים היום ב-16:15". ברכבת ההגנה התברר שהרכבת הבאה רק בעוד חצי שעה. בעל הדירה, אלי, השיב בווטסאפ שהוא שם רק עד 16:30, ולא יכול להתעכב.
כשהאוטובוס בקו 240 לכיוון בת ים יוצא מגבולות תל אביב הוא מתרוקן מעט. מולי יושבת נערה צעירה, נטליה, סיימה י"ב אתמול, ובדיוק חוזרת ממיונים לצה"ל. גרה בבת ים. "אני נוסעת לראות דירה בעיר", סיפרתי לה, והיא צוחקת: "אם הייתי יכולה, מחר הייתי עוברת מכאן, מלא עבריינים, הכול מכוער, הכול סגור בשבת, אין מה לעשות, אין לאן לזוז".
לא מעודד במיוחד, אבל האוטובוס מתקדם ולמרות הפקקים של תחילת שעת העומס, מגיע תוך 20 דקות לתחנה שנמצאת מטר מהדירה ברחוב מצדה. אלי עדיין כאן.
הרחוב הוא אחד מהרחובות הקטנים שיוצאים מרחוב אלי כהן בשכונה שליד הרכבת. אלי מכוון אותי בטלפון לכניסה השנייה בבניין רכבת ישן. "הדירה בקומה רביעית", הוא אומר. אין מעלית. יש מדרגות וחתולות. אני מתלוננת ואלי צוחק: "את צעירה, אני שנים עליתי לפה עם שתי בנות על הידיים וקניות".
הדלת החומה נפתחת והנה הפתעה: דירה ענקית, מרווחת, מוארת, המון חלונות, מטבח גדול בנוי נוח, שני חדרים גדולים, אמבטיה. חלום.
גם אלי מתגלה כאיש נחמד מאוד. עובד בחלוקת עיתונים. מאז שהתגרש לפני כמה שנים הדירה מושכרת ואת הכסף הוא חוסך עבור הבנות. לכן הדירה יקרה לליבו, והוא מחפש דיירים שישמרו עליה ויגורו בה לטווח ארוך. על פניו מושלם.
אבל אז הוא מטיל פצצה: הרחוב מיועד לפינוי-בינוי. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. אולי בעוד שנה, אולי בעוד שנתיים, בכל מקרה ניתן התראה של 90 יום. "אם זה מתאים", הוא אומר, "כל מה שצריך זה בדיקה ב-wecheck (פלטפורמה לבדיקת רקע של דיירים), ומעבר לזה, לא צריך ערבות או שום דבר כזה". תל אביבים לא רגילים לשמוע מילים משמחות כאלה, אבל מי רוצה לעוף תוך 90 יום בעוד שנה או אולי שנתיים?
אזור: 2.5 חדרים, 58 מ"ר, 3,500 שקל בחודש
אחר הצהריים הגיעה הודעה מחבר: "הסתכלת על אזור?" אזור, ניסיתי להיזכר, אה, מסעדת אלברט המיתולוגית, אכלתי שם כילדה. קרוב מאוד לדרום תל אביב. יאללה, נחפש באזור, מה יש להפסיד?
ביד2 היו כמה דירות באזור, יחסית בזול, וממש סמוכות לציר האוטובוסים בקו ראשון-חולון-תל אביב. יכול בהחלט להתאים. את העין תפסה מודעה על דירת 2.5 חדרים שהוגדרה "ליחיד שאוהב הרבה מקום, או לזוג". 3,500 שקלים בחודש, כולל ארנונה ומים. חלום. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נראה מחיר כזה. איפה הקאץ'? התמונות המצורפות והסרטון נראו ממש בסדר.
בעל הדירה, יוסי, פנסיונר חביב, ביקש לדבר בטלפון, שאל בחביבות למי הדירה? במה אנחנו עובדים? והאם יש לנו משכורת מסודרת? קבענו ב-19:30. טסתי לתחנת האוטובוס. באוזניות עולה, צחוק הגורל, בוב דילן עם "Dear Landlord" – "בעל בית יקר, בבקשה אל תיתן מחיר לנשמה שלי. הנטל עלי כבד, איבדתי שליטה על החלומות שלי. אני אתן לך את כל מה שיש לי, ואני מקווה שתקבל את זה בטוב".
הגעתי בזמן. 15 דקות מדלת לדלת, דקה הליכה מתחנת האוטובוס. יוסי חיכה בקיוסק של בן דודו סמוך לדירה. רחוב הרצל, בניין עורפי ישן בסגנון "רכבת", סופרמרקט קטן, מכבסה וסניף דואר צמודים. יתרון.
קומה שנייה. סתיו, הדיירת היוצאת, פוגשת אותנו, פותחת דלת ואז עוד דלת. הלם. דירה מחולקת. אמנם משופצת, אבל קטנטנה, עם שכן צמוד כמו עלוקה בחצי השני שלה. ממש לא דירה "ליחיד שאוהב הרבה מקום", ובטח לא לזוג. גם לא 2.5 חדרים. שניים בקושי. סלון ומטבח בחלל אחד, חדר שינה ושירוקלחת מיניאטוריים. זהו. תם המסע.
חזרתי הביתה מתוסכלת. חיפשתי ולא מצאתי. מצד שני, מתברר שמחוץ לתל אביב מייצרים בעלי דירות נחמדים יותר. אז אולי עוד יש תקווה.