מאות אנשים הספיקו לעבור דרך מאהל המחאה נגד יוקר הדיור שהוקם לפני שבוע ברחבת המשכן לאומנויות בבאר שבע. סטודנטים, תושבים מבוגרים, צעירים שזו מחאתם הראשונה וחתול שעונה לשם "מחאה" מתיישבים באוהלים כדי לנסות להתחיל את מחאת הדיור החדשה, שהם מקווים שתצליח להאפיל, אם לא בגודלה לפחות בהישגיה, על מחאת 2011.
"אני רואה את מה שקורה פה וזה מעצבן אותי", אומרת ל'דבר' שרית לייזרוביץ (45), תושבת באר שבע מאז ילדותה. היא גרה בדירה שאותה רכשה בעזרת משפחתה, אבל כיום היא לא מבינה כיצד ניתן לרכוש דירה, גם עם עזרת ההורים. היא לקחה חלק פעיל במחאת 2011, אבל מרגישה ששום דבר לא משתנה. "יש איך לשנות", היא אומרת, "אבל אף אחד לא רוצה".
זה התחיל ממאהל קטן במקום אחר במרכז העיר בשבת שעברה. ההשראה להתכנסות הייתה האוהלים בפרדס חנה. באותם מוצאי שבת, הגיעו להפגנה יותר מ-50 איש, ומאז מצטרפים על בסיס יומי אוהלים ואנשים חדשים. שכנות מכל רחבי הבלוק מביאות אוכל לכל המשתתפים. מדי יום נערכות בו סדנאות אומנותיות ומוזיקה מתנגנת.
"אני שמעתי שכנים שלי, בעלי דירות, שאומרים לעצמם: מעלים מחירים, אז למה שאני לא אעלה?", אומרת לייזרוביץ. "צריך לשאול למה בעלי בתים עושים את זה. אני מכירה כאלו שמעלים כי הם צריכים, אבל הרוב עושים את זה פשוט כי הם יכולים, כי הם עומדים מול צעירים שאין להם ברירה אחרת חוץ מלחזור לחיות אצל ההורים".
לדבריה, אחת המסקנות מ-2011 היא הדגש על הפיקוח: "במרכזי הערים באירופה המחירים סבירים כי יש פיקוח". היא לא מוכנה לקבל עוד טיעון כלכלי על כך שזה לא יעבוד. "לפחות שינסו. אם המדינה תבנה מספיק דירות להשכרה, בבעלות המדינה, זה יעבוד בסוף".
"אני גרה במקום מאוד זול ולקח לי הרבה זמן למצוא אותו", אומרת דינה לייבמן (25) סטודנטית לכלכלה שעברה לעיר מעפולה לפני שנתיים וחצי. "ועדיין אחרי הכול, קשה לגמור את החודש. הגעתי לבאר שבע כי ידעתי שפה אוכל לעמוד כלכלית. בתור מישהי שאין לה תמיכה מטורפת מההורים, ירושלים ותל אביב לא היו אופציה עבורי. אני רוצה לחיות פה, בישראל, לא במקום אחר. לכן אני חייבת לפעול לשינוי.
"המחירים עולים כל הזמן ואני מרגישה את זה היטב בשנתיים האחרונות". לייבמן הצטרפה למחאה מיומה הראשון, ומאז היא ישנה כאן כל לילה. "זה לא רק אצלי. זה נוגע לסטודנטים, צעירים, משפחות צעירות שצריכות להוציא אלפי שקלים על ילדים".
בוויכוחים שעולים בין החברים והאורחים במאהל יש חוסר הסכמה על הדרך. יש שטוענים שהפיקוח יזיק וצריך לבנות עוד ובזול. אחרים אומרים שהדרך היחידה היא בנייה מאסיבית של דיור ציבורי איכותי, שימשוך אנשים ממעמד הביניים. "יש זיהוי משותף של בעיה", אומרת לייבמן. "יש הסכמה שזה הופך להיות בלתי אפשרי לרבים להתקיים במדינה הזו".
"ב-6:00 בבוקר הגיעה לפה פנסיונרית, עצרה ושאלה מה אנחנו עושים", אומר עידו אטיאס (27), סטודנט למדעי המדינה שישן במאהל יותר משבוע, פרט לגיחות קטנות לדירה שלו למקלחת. "סיפרתי לה על המחאה, והיא התחילה לספר בדמעות שהיא ניסתה במשך שנים לעזור לבן שלה עם השכירות, ולאחרונה הוא החליט לעזוב את הארץ. היא אמרה שמבחינתה המחאה הזו היא בשביל הבן שלה".
בקיץ 2011, כשהיה תלמיד כיתה י', הוא ישן באוהלים יותר מאשר בבית. "אחד הדברים שדחפו אותי החוצה היום זה לראות דירות 2.5 חדרים ב-3,400 שקלים. כאן, עם המשכורות של באר שבע. איך זה הגיוני?
"אומרים לנו לצאת מתל אביב לפריפריה. אבל גם אם הקפיצה היא ב-500, 800 שקלים, זה המון מול המשכורות פה, ובקלות ההוצאה על דירה מגיעה ל-50% מההכנסה. לפני הדלק והפסטה – הדיור הוא ההוצאה המרכזית. כיום גם בשכונות הצעירים פה לא תמצא דירה יותר זולה מ-2 מיליון שקלים".
זה המצב כבר הרבה זמן. למה דווקא עכשיו מחאה?
"בקורונה אנשים הבינו את הכוח של המדינה. קיבלנו חיסונים בחינם, וזה ישב אצל כולם כדבר ברור, בעוד על דיור מוזל עושים הגרלה. איזה רעש ציבורי היה אם הייתה הגרלה על חיסונים? מי שנהנה מהמצב כיום זה קומץ מאוד מסוים בחברה, ואת זה צריך לסיים. למחאת 2011 היו הישגים: חינוך חינם מגיל 3, הקפאת מחירים בחלק מהמוצרים. כיום אנחנו מנסים להיות ממוקדים יותר, אבל עכשיו המטרה היא לצבור ציבור".