דרורה פנסטר נולדה באוהל, לפני מאה שנים, בכפר יחזקאל. "אז עוד קראו למקום הזה עין טבעון", היא אומרת, ומסבירה שבית חולים העמק טרם נבנה ולכן נולדה באוהל. "עין טבעון הייתה באותם הימים מחנה קטן של אוהלים, חרוטים לבנים כאלה כמו שרואים בתמונות הישנות מראשית ההתיישבות בעמק. אמי ילדה אותי באחד האוהלים, כשהיא שוכבת מתחת לשולחן. המיילדת פנינה זרחי באה ברגל מגבע. אני מניחה שהייתה שמחה רבה במחנה, כי הייתי הבת הראשונה שנולדה כאן".

משפחת ברקין בכפר יחזקאל, 1930. דרורה, בת 8, קיצונית משמאל (צילום: אלבום פרטי)

רחל לבית אוברמן, אמה של פנסטר, עלתה ארצה מרוסיה, על סיפון האוניה רוסלן, שפתחה את העלייה השלישית. אביה, מנחם ברקין, עלה ב-1914 עם הוריו ושבעת אחיו מחרסון שבאוקראינה. בארץ נדדו בני הזוג ברקין כמיטב המסורת של בני העלייה השנייה. מנחם רכש עגלה ושתי פרדות, והסיע אנשים וציוד בין פתח תקווה לחיפה. "כמו מונית רק באמצעים של אז", מספרת פנסטר, "הוא העביר בין היתר את חומרי הבניין הראשונים לבנייתו של בית חרושת 'שמן' בחיפה ולימים התגאה בכך".

שמואל ברקין, דודה של פנסטר, היה מאנשי 'השומר' שישבו בתל עדשים. הוא שמע שחנקין עומד לרכוש את אדמות העמק, וביקש להיות בין ראשוני המתיישבים. הוא הזמין את אחיו להצטרף אליו להתיישבות. "אבי וציפורה דודתי נענו להזמנתו ובאו עם משפחותיהם הצעירות להקים מושב בלב השממה. אני לא יודעת אם הם חלמו אפילו, שכמה מצאצאיהם יחיו פה בעוד מאה שנים, הרי הם כל הזמן נדדו, גם ברוסיה וגם בארץ. אבל הנה, כאן הם ישבו ונשארו ואפילו בני הנינים שלהם חיים כאן היום".

"פתאום נשקפה לנו גבעה בעמק המוקף הרים והספקות נמוגו"

ב-1920 חתם יהושוע חנקין, בשם קרן קיימת לישראל, על חוזה לרכישה של כ-50 אלף דונם מאדמות העמק ממשפחת אצולה לבנונית. זו הייתה רכישת הקרקעות הגדולה הראשונה בעמק יזרעאל. הרכישה אושרה בדירקטוריון הקרן הקיימת ובקונגרס הציוני ה-12, שנערך בקיץ 1921, בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה, והיה דחוף ליישב את האדמות כדי לקבוע עובדות בשטח.

בחזונם של מנהיגי הציונות יועד עמק יזרעאל לגדולות. שטח פורה, רחב ידיים ובלתי מעובד, בו התרחשו כמה מעלילות התנ"ך. הרצל ראה את העמק הזה כאסם ראשי לכל ישראל, אלא שבעת רכישתו היה העמק פראי ומוזנח. הנציב העליון של המנדט הבריטי, הרברט סמואל, ביקר בעמק בקיץ 1921, ותיאר אותו כמדבר, כאדמה שוממה: "ארבעה או חמישה כפרים ערביים פעוטים ודלים נראו פה ושם על פסגות ההרים אך לבד מזאת הייתה הארץ שוממה מאדם […] הביטחון הציבורי כל כך גרוע בימי השלטון הקודם, עד שחקלאות מסודרת הייתה בלתי-אפשרית".

תוך שנה מהיום בו נרכשו הקרקעות התיישבו בעמק כמה קבוצות של חלוצים, שהיו לא רק ראשונים ליישב את העמק, אלא גם הקימו את התנועות המיישבות. גדוד העבודה התיישב ליד מעין חרוד, שם ייסדו אנשיו את היישוב הגדול ביותר שהוקם בארץ מאז ימי העלייה הראשונה – עין חרוד, שבמהרה הוקם לו מחנה נוסף בשם תל יוסף, כדי להקל על מאות החברים של 'הקיבוץ הגדול' לחרוש את השדות שנפרשו מאופק לאופק. כמה שנים מאוחר יותר יתפלגו שני המשקים – עין חרוד תהפוך לקיבוץ הארצי הראשון (שיקרא בהמשך הקיבוץ המאוחד) ותל יוסף ייעשה למרכזו של גדוד העבודה, ולקיבוץ 'החשאי', שהתחרה בארגון ההגנה ואף עלה עליו בכמות הנשק שהחזיק.

על גבעה שמול המעיין התיישבה קבוצה נוספת של אנשי העליה השנייה, מרוסיה ומפולין, והקימה את קבוצת גבע. קיבוץ א' של השומר הצעיר הקים את בית אלפא, וקבוצה נוספת של עולים טריים (עלייה שלישית) מתנועת הנוער 'בלאו וייס' בצ'כוסלובקיה ובגרמניה הקימו את חפציבה. כל קיבוץ והאידאולוגיה שלו. כל קיבוץ והזהות התנועתית שלו. ולא רק קיבוצים. באותה השנה, על אותן אדמות עמק, הוקמו גם שני מושבי העובדים הראשונים: נהלל וכפר יחזקאל.

כל אלה חוגגים השנה 100 שנים, ודרורה פנסטר היא האחרונה שנותרה מאז לספר. "לצערי נותרתי היחידה מהדור השני של כפר יחזקאל, וגם ביתר היישובים באזור לא נותר אף אחד מכל החברים שגדלו איתי. עברנו כל כך הרבה במאה השנים האלה, זה המון זמן".

"קבענו את זמן העלייה ליום שישי, ט"ו בכסלו, שנת תרפ"ב (16.12.1921)", העיד לימים יואל הייבוש, אחד ממייסדי כפר יחזקאל, שהשתתף שנה לפני כן בקרב המפורסם על תל-חי, וסיים את חייו באורח טרגי כשטבע בכנרת ב'אסון הרפתנים' באוקטובר 1943. "העמסנו את העגלות במטלטלים ויצאנו לדרך מתל עדשים לטבעון (שמה הערבי של כפר יחזקאל). השמיים קדרו והיורה החל לרדת. השמיים מכוסים עננים, הרפש נדבק לאופני העגלות ומקשה על הנסיעה… ופתאום נשקפה לנו גבעה בעמק המוקף הרים והספקות נמוגו. הגענו ותיכף לפירוק העגלות ולעבודה. במשך שעות הקימונו את האוהלים. הגשם יורד, ירד לו. אנו כבר חוסים באוהלים. הוצאנו לחם וגם קומקום רתח. מישהו התנדב ובישל חמיצה (חומוס). מצב הרוח מרומם למרות העייפות הרבה. מאליה מתפרצת שירה ומאירה התקווה להתגבר על הכול".

מושב כפר יחזקאל הוקם ברוח העלייה השנייה. רב היה המשותף על הפרטי. כמה ממייסדיו היו מאנשי השומר וממגני תל חי, פועלים חקלאים שכבר היה להם ניסיון של כמה שנים בארץ. הוויכוח על רמת השיתוף בה יתנהל המושב הוביל כמה ממייסדיו לעבור לקבוצת גבע הסמוכה.

"אני מתגעגעת לטעם הלחם של אמא"

דרורה נולדה תשעה חודשים לאחר העלייה לקרקע. "אחותה הקטנה של אמי באה להיות איתה ולעזור לה בלידה. זרובבל, אחי הגדול, שנולד בחיפה, בקושי היה בן שנתיים. זמן קצר לאחר שנולדתי הובאו למושב צריפונים ראשונים, שהגיעו בנויים על עגלות. בצריפון כזה, בן שני חדרים של 5-4 מטרים רבועים כל אחד, התגוררנו כמה שנים עד שנבנה ביתנו הראשון".

לפני שבנו בתים לחברי המושב, מספרת פנסטר, בנו לכל משפחה רפת קטנה עבור הפרות. "קודם כל דאגו לפרות", היא אומרת ומחייכת כמי שסיפרה בדיחה. את הפרות רכשו בדמשק והביאו אותן בקו הרכבת הפעיל מדמשק לצמח, ומצמח ברכבת העמק עד לתחנת עין טבעון.

משק ברקין בכפר יחזקאל, 1934, הרפת ברקע. משמאל: האם רחל, דרורה, ושתי אחיותיה הצעירות, ריבה ואראלה (צילום: אלבום פרטי)

הזיכרונות הראשונים שלה הם מהבית שנבנה סמוך לצריפון באמצע שנות העשרים, גם בו היו שני חדרונים קטנים: "אמא הייתה קמה כל יום בארבע בבוקר, לוקחת שק של חמישה קילו קמח שהיה מגיע ברכבת מחיפה, מכינה בצק ואופה לחם. הטאבון היה עשוי מחצאי חביות שמן ריקות שצופו בבוץ. כל יום היינו מקוששות עצים וזרדים כדי שאמא תוכל לאפות לנו לחם בבוקר. זה היה כל כך טעים! אני מתגעגעת לטעם של הלחם הזה".

בביתם הראשון לא היו מים זורמים, ובטח שלא חשמל. "את הצרכים היינו עושים בבור בחצר. כל פעם שהבור התמלא היינו מכסים אותו וחופרים בור במקום אחר". את הצריפון הישן הסבו למטבח, שם היו מבשלים על פתיליה, "הפרימוס היה המכשיר החשוב ביותר בכל בית".

למשפחת ברקין היה משק זעיר בו גידלו ירקות, תרנגולות, כמה פרות ופרד. דרורה עבדה במשק מאז שהיא זוכרת את עצמה. "הייתי אוספת את הביצים שהתרנגולות היו מטילות בכל מקום, עוזרת לאמא לעבוד בגינה, בבישולים או בניקיונות". בימי שישי היו מתרחצים, ומסתבנים בסבון מבית החרושת 'שמן' בחיפה, "באותו הסבון בו היינו מכבסות את הבגדים".

"לא הסכמנו ללמוד אנגלית, זו הייתה שפת הכובשים"

משפחת ברקין התפרנסה בקושי מהמשק הביתי וההורים חיפשו מקורות הכנסה נוספים: אימה הייתה מבשלת ומכבסת לחיילים, נוטרים או עוברי אורח שעבדו בסביבה; אביה מצא עבודה כמחסנאי בתנובה תל יוסף. "העבודות האלה הצילו אותנו מרעב, אבל לא הספיקו כדי לקנות לי מתנות או צעצועים. אני זוכרת שפעם אחת לקחתי מהבית גרוש אחד וקניתי לי סוכריה, איזה מכות חטפתי על כך שבזבזתי כסף בלי לשאול. פעם אחרת היה טיול של הכיתה, ולאמא לא היה את הגרושים לשלם עבור המזון. המורה באה הביתה לשכנע אותה ובסוף סיכמו שהמורה תשלם עלי בתמורה לתרנגולת שאמא נתנה לה".

דרורה ברקין (משמאל) בקורס איתות. מושב מרחביה, אוקטובר 1938 (צילום: אלבום פרטי)

בית הספר בכפר יחזקאל היה כיתה אחת, רב גילית, בצריפון קטן. "המורה לימדה אותנו את כל המקצועות: ספרות, היסטוריה, ציונות, תנ"ך, גוף האדם. בשיעורי אנגלית עשינו מרד ולא הסכמנו ללמוד, זו הייתה שפתם של הכובשים. המורה עשתה לנו הצגות ולימדה אותנו לשיר ולנגן, ויחד יצאנו לטיולים. עד סוף כיתה ח' למדתי בבית הספר, יותר מאחי שנאלץ בגיל 12 לעזוב את הכול ולנהל את המשק מפני שאבי היה חולה".

בימי מאורעות תרפ"ט דרורה זוכרת את העשן שעלה מהגורן בבית אלפא, אך היא כבר לא יודעת אם זה זיכרון אותנטי או שזה רק בגלל השורה מהשיר שכתב עמנואל הרוסי, "שכב בני" – בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…". בוודאות היא זוכרת שילדי בית אלפא הועברו לכפר יחזקאל, וכך פגשה לראשונה ילדים קיבוצניקים.

בכפר יחזקאל. מביאים ירק לפרות. ראשונים מימין: דרורה ויעקב פנסטר (צילום: אלבום פרטי)

היא זוכרת גם את טקס ההצטרפות לתנועת הנוער העובד, שנערך בגיל מצווה. את החולצות הכחולות עם השרוך האדום, ואת הפעילות. "היינו עוברים פעולות במועדון, שהיה גם הוא בצריף קטן, ובאחד במאי היינו צועדים עם דגלים אדומים. אין דבר בעולם שעושה אותי מאושרת יותר מלראות את הנינים שלי היום לובשים את החולצה הכחולה".

בימי המרד הגדול, כשכבר הייתה נערה מתבגרת, זכתה להכיר קיבוצניקים רבים מהסביבה שהגיעו "בטנדר של הנוטרים" לאבטח את כפר יחזקאל. באותם הימים ננשכה פעמיים על ידי בעלי חיים שאולי היו נגועים בכלבת. "פעם אחת נשך אותי תן, ובפעם השנייה איזה עכבר או חולדה. בכל פעם נאלצתי לקבל סידרה של זריקות במרפאה בעין חרוד".

"היה ליל ירח משגע, מאיפה צץ הבחור הזה?"

את בן זוגה לעתיד, יעקב פנסטר, פגשה לראשונה בנשף שנערך לציון יום העלייה ה-17 לקרקע. "רקדנו, שרנו והשתוללנו עד השעות הקטנות. בארבע לפנות בוקר יצאתי יחפה מבית העם, והתחלתי ללכת הביתה. פתאום נדבק אלי מישהו והלך לידי. זה היה ליל ירח משגע. הוא הציע לי שייקח את סנדלי, וליווה אותי הביתה. מאיפה צץ הבחור הזה? מה פתאום? מאותו היום יותר לא עזב אותי".

כעבור ארבע שנים נישאו בחצר הבית שבמושב. "השוחט של המושב חיתן אותנו. דודים שלי הגיעו ממקומות שונים בארץ, ועשינו ארוחה גדולה. לבשתי חצאית כחולה וחולצה לבנה ויעקב לבש חליפה שהייתה אחר כך מקור להרבה בדיחות".

דרורה ויעקב פנסטר, 1939. בגב התמונה כתוב: יהיה זה זיכרון לטיולנו הראשון יחד. דרורה. תל אביב 19.6.1939. כפר יחזקאל 20.6.1939 (צילום: אלבום פרטי)

שנתיים לאחר חתונתם יעקב התגייס לבריגדה היהודית בצבא בריטניה. הוא שירת מחנה סרפנד (צריפין) ובוואדי סרר (מחנה נחל שורק), והועבר לאזור הקריות שם התכוננו לנסוע לחזית במצרים. "אני זוכרת שנסענו כמה בנות מהמושב להיפרד מהם לפני שיצאו לחזית. יעקב היה אפסנאי. הוא העמיס את המשאיות וישב על איזה משאית למעלה על כל המטען. באיזה סיבוב בדרך לירושלים הוא נפל מהמשאית ושבר את הידיים. במקום לחזית הוא הגיע לבית חולים צבאי בבאר יעקב. אני כבר הייתי בהריון באותם הימים, והייתי נוסעת אליו, מטלטלת את כל הדרך הארוכה בכמה אוטובוסים עד לבאר יעקב".

דרורה עובדת במעון לילדי חיילים בצבא הבריטי, כפר יחזקאל 1943 (צילום: אלבום פרטי)

דרורה ויעקב כששרת בבריגדה. מבקרים בגן מאיר בתל אביב, 1945 (צילום: אלבום פרטי)

את בתם הבכורה היא ילדה בפברואר 1945 בבית חולים העמק בעפולה. "קראתי לה אורה כדי שתמלא את ביתנו באור. לקח איזה שבוע עד שהצלחנו לתפוס את יעקב ולהודיע לו שנולדה לו בת. הוא קיבל חופשה מהצבא ובא הביתה כשאורה כבר הייתה בת שבוע".

יעקב ודרורה עם הבת אורה, 1946 (צילום: אלבום פרטי)

לאחר שהשתחרר מהשירות בצבא הבריטי יעקב בנה את הבית שבו היא מתגוררת עד היום. "הוא בנה את הכול לבד, במו ידיו. מהיסודות ועד הרהיטים", היא מספרת ומצביעה על יצירותיו השונות של בן זוגה המנוח שנפטר לפני 13 שנים. "אתה רואה? את הארונות, והמדפים, והשולחנות, את הגג ואת הכסאות. את הכול הוא בנה בשתי ידיו".

"ראינו מהחלון את קרבות מלחמת השחרור"

בכ"ט בנובמבר 1947 התאספו כל החברים בבית העם להאזין ברדיו לדיון שנערך בעצרת האו"ם. "היה שם מישהו אחד שידע אנגלית ותרגם לכולנו. אחרי שההצבעה עברה התרגשנו מאוד וחגגנו. ואז החלו היריות".

כפר יחזקאל עמד בחזית, מוקף בכפרים עוינים. "המלחמה החלה וזו הייתה מלחמה על הבית. ראינו את הקרבות מהחלון. אפילו לא היית צריך לצאת מהבית כדי לראות ולשמוע את המלחמה. זה היה ממש נורא".

היא זוכרת כיצד מיהרו לחפור מקלטים, ולמלא שקי חול. היא זוכרת את הקרבות על הגלבוע, ואת חברי הילדות שלה שחזרו משדה הקרב פצועים או מתים. היא זוכרת גם את המטוס הסורי שהפגיז מהאוויר. "היינו נצורים. תושבי זרעין ירו בכל רכב שנסע בכביש לעפולה. יעקב גויס כמובן, ואת כל המלחמה הזו עברתי לבד עם ילדה בת שלוש בידיים".

את יום הכרזת המדינה היא זוכרת היטב, ולא מסיבות טובות. "באותו היום נהרג יהודה זק, בן אחיו של קופל, גיסי. הוא נפל בקרבות על עכו, וממש כשהודיעו על הקמת המדינה, נודע לנו גם על מותו. השמחה התערבבה בצער".

ביוני 1949, זמן קצר לפני שתמה המלחמה, נולדה לבני הזוג ברקין בתם השנייה. "הלידה הזו עברה כל כך מהר שאפילו לא צעקתי. קראתי לבתי השנייה רינה. אור כבר יש לנו בבית, אז שעכשיו תהיה גם שמחה. הבן שנולד לבחורה מבית אלפא, ששכבה לידי בבית החולים בעפולה, נהרג כעבור 24 שנים במלחמת יום הכיפורים".

עבודה בגינה, גבינות ותשבצים

במשך השנים היא עבדה במקומות שונים – בגן הילדים, בפנימייה ובהנהלת החשבונות של המושב. יעקב, בן זוגה, היה לנגר ובנאי מצליח שידו בכל. "הוא נקרא לדגל לכל עבודה שנערכה באזור, ותמיד זכה לשבחים על עבודותיו. התפרנסנו בכבוד".

היא זוכרת את הפטיפון הראשון שלה, אותו קיבלה ממנחם ורבקה שטורמן, שכניה שהיו נעזרים בה כשמרטפית. "הם היו זוג יפה ואצילי. היו יוצאים לרקוד ואני הייתי שומרת על ילדיהם". היא זוכרת כיצד מקלטי הטלוויזיה הראשונים הכניסו את כולם לבתים. "לפני הטלוויזיה היינו כל הזמן בחוץ, ביחד. הטלוויזיה הרגה את חיי החברה, פשוט כך. עכשיו זה אפילו עוד יותר גרוע עם הטלפונים הניידים".

היא ממעטת לצפות בטלוויזיה, צופה בעיקר בתוכניות שמראות אתרים בארץ ובעולם. "הייתי עם המשפחה כמעט בכל העולם. אנחנו אוהבים מאוד לטייל. אני גם מכירה את הארץ טוב מאוד כי טיילתי בה המון. עכשיו קשה לי לטייל אז אני אוהבת לראות טיולים לפחות בטלוויזיה".

דרורה ויעקב בטיול במפלי איגואסו בברזיל. "הייתי עם המשפחה כמעט בכל העולם. אנחנו אוהבים מאוד לטייל" (צילום: אלבום פרטי)

היא צמחונית כבר כמה עשרות שנים. אבינועם ברקין, נכדו של דודה, הקים בכפר יחזקאל, לפני יותר מ-40 שנה, את מחלבת "ברקנית", ממחלבות הבוטיק הראשונות בארץ. פנסטר אוהבת מאוד דברי חלב, במיוחד את המוצרים שמכינים במשפחה.

דרורה פנסטר בביתה השבוע. "יעקב בנה את הכול לבד, במו ידיו. מהיסודות ועד הרהיטים" (צילום: אוריאל לוי)

"מאז שהייתי תינוקת הייתי שותה את החלב ישר מהפרה. היינו עושים גבינות לבד בבית. אני יודעת להכין לבד חמאה, גבינות, שמנת, מה שאתה רוצה. תמיד כשהיינו מכינים את הגבינות הייתי טועמת המון כי כל כך אהבתי את זה. אני חושבת שזה המזון שמלווה את חיי יותר מהכול".

היא עובדת כל יום בגינה, פותרת תשבצים, "מחפשת תמיד את הקשים כדי שלא יהיה משעמם". קוראת עכשיו את הספר "שירת הברבור" של טל בר (מותחן ריגול חובק עולם על השב"כ). בפוליטיקה היא מתעדכנת, וחושבת שהמצב רע מאוד. "צר לי, אבל אני עדין חיה את מפא"י וקשה לי לראות את כל מה שקורה למפלגת העבודה".

100 שנה לכפר יחזקאל. דרורה פנסטר במקום שבו היה האוהל שבו נולדה (צילום: אוריאל לוי)

המצב הבטחוני מכביד עליה כל השנים: "כל כך הרבה מלחמות היו לנו, וכשאין מלחמות אז יש מבצעים או פיגועים. מצער אותי שעברתי כל כך הרבה בחיים שלי, וזה דבר שתמיד היה ועדיין נמשך".

מקום מיוחד שמור בליבה לעיתון 'דבר'. "מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לקרוא 'דבר'. התרגשתי כילדה לקרוא ב'דבר לילדים' ושמרתי עד היום את כל הגיליונות. גם הבנות שלי והנכדים קראו ב'דבר לילדים' והיו ממלאים את התשבצים והתפזורות. מאז שהחל לצאת 'דבר השבוע' קראתי הכול, וגם שמרתי על כל המגזינים. הכול אצלי בבית בארון. עבורי 'דבר' זה הרבה יותר מעיתון, זו הייתה הדרך שלנו להיות חלק מתנועת העבודה".

שבט פנסטר ביום הולדת 99 של דרורה (במרכז) בשנה שעברה. שניים מנכדיה וחמישה מניניה מתגוררים לצידה בכפר יחזקאל. "אני אופטימית, ותמיד נמצאת לצד משפחתי ואהובי" (צילום: אלבום פרטי)

לבתה הבכורה, אורה, שלושה ילדים ו-8 נכדים. לבת השנייה, רינה, שלושה ילדים ו-5 נכדים. שניים מנכדיה וחמישה מניניה מתגוררים לצידה בכפר יחזקאל. היא גאה בכך, ושמחה לפגוש אותם מדי יום. וסוד אריכות ימיה? "אני אופטימית, ותמיד נמצאת לצד משפחתי ואהובי".