השחיינית הפראלימפית ורוניקה גירנקו זכתה בחודש שעבר במדליית הכסף באליפות העולם שנערכה בפורטוגל. "זה היה מדהים, באותה בריכה בדיוק הייתה אליפות אירופה האחרונה, שבה פספסתי את מדליית הארד ויצאתי בוכה", היא מספרת בראיון ל'דבר'. "להיות על הפודיום ולראות שבזכותי הונף דגל ישראל. זה היה מאוד מרגש".

גירנקו בת ה-24 השיגה את המדליה במשחה ל-50 מטר חזה (קלאס 2), כאשר עצרה את השעון על 1:25.74 דקות. זאת הייתה המדליה הראשונה שלה בתחרות גדולה, אחרי שכבר הופיעה פעמיים במשחקים הפראלימפיים (ריו וטוקיו). "הגעתי לאליפות בכושר מעולה. עשינו מחנה אימונים של חודש בהרים בארמניה ואחרי זה היינו שבועיים במחנה בכרתים ביחד עם נבחרת יוון", היא מספרת.

ורוניקה גירנקו ונבחרת השחייה הפראלימפית, עם המדליה מאליפות העולם (צילום: קרן איזקסון)

איך התכוננת למשחה? 
"הייתי מאוד מתוחה, כי זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלי באליפות העולם, אבל ידעתי למה אני מסוגלת, אז הגעתי עם ביטחון. גם יעקב (ביננסון) המאמן היה לידי והוא יודע איך להרגיע אותי לפני המקצה". 

איך חגגת את הזכייה?
"זה היה מדהים, אבל לא באמת יכולתי לחגוג. זה היה המשחה הראשון שלי והיו לי עוד שלושה בהמשך, אז הייתי צריכה להישאר מאוד מרוכזת בתחרות. כשחזרתי הביתה אז כבר חגגתי".

"וואו, אני באמת שוחה לבד"

גירנקו עברה בגיל 5 תאונת דרכים קשה ברוסיה, בעקבותיה הפכה למשותקת מבית החזה ומטה. "היה מצב ביטחוני די מתוח בארץ, אז ההורים שלי שלחו אותי לסבתא. עברנו מעיר לעיר והמכונית שלנו התנגשה במכונית אחרת. ישנתי ולא הייתי חגורה מאחורה ופשוט טסתי קדימה. הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ ברוסיה ואז החזירו אותי לשיקום בארץ".

לענף השחייה היא הגיעה בגיל 11. במהלך השיקום בהידרותרפיה שמע עליה מאמן הנבחרת יעקב ביננסון שחיפש שחיינים פוטנציאליים. "לא הייתי קשורה לספורט בכלל", היא מספרת. "שחיתי עם מצופים, לא היה סיכוי לעזוב אותי במים בכלל, היה לי פחד מטורף. באותו הזמן יעקב המאמן חיפש שחיינים שאפשר להשקיע בהם. סיפרו עליי והוא התקשר לאבא שלי".

ורוניקה גירנקו. "הורידו לי את המצופים בכוח" (צילום: קרן איזקסון)

"בהתחלה אבא שלי בכלל לא הבין מה הוא רוצה ממנו", מספרת גירנקו. "אבל יעקב לא ויתר, הוא התקשר עוד פעם ועוד פעם עד שאבא שלי הבטיח לו שנבוא פעם אחת ונראה במה מדובר".

"הגעתי לבריכה ופגשתי לראשונה את ענבל פיזרו. דברתי איתה והיא נתנה לי את הרצון לראות אם אני יכולה בכלל לשחות בלי מצופים. משם הכל התחיל, הורידו לי את המצופים בכוח", היא מספרת על האימון הראשון שלה.

"נצמדתי לדניאל המאמנת ולא הסכמתי לשחרר. זה היה מאוד מפחיד. השכיבו אותי על הגב, הייתי בטוחה שהיא מחזיקה אותי, לא חשבתי שאני שוחה בעצמי. עד שאבא שלי אמר לי 'וואו את שוחה לבד ממש יפה' ואז היה לי קליק במוח, אני באמת שוחה לבד". 

איך הייתה ההתחלה שלך בתחרויות?
התחרות הראשונה הייתה בגיל 14 ועשיתי קריטריון לאליפות העולם. בגיל 15 הגעתי לאליפות העולם שנערכה בקנדה. האליפות עצמה הייתה ממש לא משהו, לא הייתי מוכנה, זאת הייתה רק התחרות השנייה שלי וזאת ישר אליפות עולם. עשיתי תוצאה לא טובה".

ההתקדמות המהירה של גירנקו הביאה אותה להופעה פראלימפית ראשונה כבר בגיל 18, בריו 2016. "כמה חודשים לפני ריו, היינו צריכים לקבוע קריטריונים. שחייתי ולא הצלחתי לקבוע קריטריון. הלכתי לעשות צילום בגב ואז ראו שנשבר לי החוט ברזל שמחזיק את הגב", היא מספרת. "נשארה רק תחרות אחת שהיה אפשר לעשות בה קריטריון ושבועיים אחרי זה הלכתי לעשות שני ניתוחים, כל אחד עשר שעות בערך. למרות שעשיתי את הקריטריון, לא יכולתי להשיג את הכרטיס כי הייתי אחרי ניתוח והיו מועמדות יותר טובות".

אז איך הגעת בסוף לריו?
"כל הנבחרת נסעה למחנה אימונים בברזיל ואני נשארתי בארץ. התחלתי את השיקום, לא ויתרתי הגעתי פעמיים ביום לאימונים. שבועיים לפני תחילת התחרות בריו, קיבלתי כרטיס חופשי. שמחתי לקבל את הכרטיס, אבל כשהגעתי לתחרות עצמה, לא הייתי בשיא הכושר ושחיתי נורא. אבל זאת הייתה חוויה שעיצבה אותי כספורטאית". מאז גירנקו הפכה לשחיינית קבועה בנבחרת ישראל, הגיעה גם למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 ומתחרה בגמרים באליפויות אירופה ועולם.