בתיה אורני זוכרת היטב את הטיסה הראשונה שלה לסיני. היא היתה בת 23, נפעמת מנופי המדבר ומהרפתקאות הדרך. אבל בניגוד לרוב המבקרים בחצי האי, בתיה לא הגיעה לסיני כתיירת, אלא כנווטת בחיל האוויר של צה"ל. זה קרה לפני שישים שנים בדיוק, בהטסת הצנחנים למעבר ה"מיתלה" במבצע קדש, ובטיסות שנמשכו במהלך המלחמה. ההגעה לתפקיד הנווטת הראשונה בצה"ל לא היתה קלה, וגם יציאתה לקרב היתה מוטלת בספק כמעט עד הרגע האחרון – אבל היא עשתה זאת, למרות הכל, ושבה בשלום. "לא הרגשתי שום פחד, לא יודעת איך להסביר את זה", היא מספרת היום, שישים שנה אחרי, בדירתה ברחובות.

מחוג תעופה לקורס טיס

הכול התחיל כמה שנים קודם לכן, במועדון ("קלוב") תעופה קטן שפעל כחלק מסניף "הפועל" בתל אביב בשנות הארבעים. יחד עם חברים מבית הספר השתתפה בתיה בפעילויות המועדון, שכללו בניית טיסנים מעץ בלזה ולימודי אווירודינמיקה. כשפרצה מלחמת העצמאות, חניכי המועדון הביטו בהתרגשות במתנדבים מחוץ לארץ שבאו להטיס את המטוסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי. "ראינו אותם עושים דברים שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם", היא מספרת, "קינאנו בהם".

כשסיימה את הלימודים בתיכון והגיע הרגע להתגייס לצבא, חיל האוויר לא היה על הפרק מבחינתה: יחד עם חבריה מתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" התגייסה בתיה לנח"ל, לגרעין שנשלח להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. אבל אז הוצבה בפני חברי וחברות הגרעין דרישת ה"אחוזים" – לשלוח עשרה אחוז מחברי הגרעין לפיקוד ולקורסים. "היתה אסיפת גרעין להחליט מי יילך", מספרת בתיה, "אהוד אולינסקי וזוריק לב, בוגרי בית הספר החקלאי "כדורי", הצביעו אמרו שהם הולכים לקורס טיס. זה הזכיר לי את החלומות שהיו לי בחוג התעופה. הצבעתי ואמרתי – 'גם אני מתנדבת לקורס טיס', והגרעין אישר את ההחלטה. עליתי על מדים, לא היו לי נעלי עבודה אז לקחתי את נעלי השבת שלי, ונסעתי איתם למחנה סרפנד (צריפין)".

השלושה צורפו למיונים מפרכים לקורס. "מה לא עשו לי שם", אומרת בתיה, "פסיכוטכני, מתמטיקה, פיסיקה… וזה לא שהייתי מוכשרת במיוחד. היה קשה מאוד להתקבל לקורס הזה, והודיעו לי שלא התקבלתי". בתיה נשלחה לקורס מטארולוגיה, ולמדה לצייר מפות סינופטיות ולשלוח מברקי עדכון מוצפנים לטייסים על מצב הרוחות בשמיים. אבל לפתע, אחרי שכבר השלימה עם הקביעה שלא תטיס מטוסים, הועבר אליה באופן אנונימי מידע שגרם לה לחשב מסלול מחדש: "נשלחתי לבסיס באילת לחודש כדי להחליף שם את החזאי", היא מספרת, "איך שבאתי לעלות על האוטובוס מתל אביב, מישהו שאני לא מכירה העביר לי פתק. בפתק היה כתוב 'את עברת את כל המבחנים לקורס טיס. אם תגישי ערעור, את תתקבלי'. זה היה כנראה מישהו מהוועדה הרפואית, שידע שהסיבה האמיתית לכך שלא קיבלו אותי לקורס היא שאני אישה.

"בפתק היה כתוב - 'אם תגישי ערעור - את תתקבלי". בתיה אורני (צילום: דבר ראשון).

"בפתק היה כתוב – 'אם תגישי ערעור – את תתקבלי". בתיה אורני (צילום: דבר ראשון).

"ברגע שהגעתי לאילת שלחתי מכתב לוועדה, וכתבתי שאני מבקשת לדעת למה לא התקבלתי. בתשובה הם כתבו לי שנדחיתי בגלל הגובה שלי, והוסיפו שאני יכולה להיות בכל מקצועות צוות האוויר חוץ מטיס. חשבו שאולי ככה הם יצליחו להוריד אותי מזה, כי לא נתנו לי להיות טייסת. אבל אני אמרתי שאני הולכת לקורס. אגב, עניין הגובה היה כמובן רק תירוץ. איתי בבסיס היה טייס מאוד נמוך בשם בוסטי. הטכנאים שמו לו נעל מעץ כדי שיצליח להגיע לפדלים של המטוס. בסוף הוא נהרג בתאונת טיסה, לא בגלל הגובה שלו אלא בגלל טעות של פרח טיס שטס איתו."

בתיה התחילה את הקורס, שנמשך שנה וארבעה חודשים. דוד עברי, לימים מפקד חיל האוויר, היה חניך במחזור שלה. מתוך שבעה חניכים במגמת הנווטים, סיימו שלושה את הקורס – והיא ביניהם. "היה לנו מסע חוליות בנגב, היינו צריכים להיענות להזמנה של הבדואים שפגשנו שם לעשן סיגריות מחרא של גמלים. פחדנו מהם", מספרת בתיה. "בקורס היינו טסים על מטוס בשם אנסון, שכדי להרים את הגלגלים שלו היה צריך למשוך שרשרת כבדה מאוד של כבלים. כל הבסיס עצר את הנשימה כדי לראות אם בתיה תצליח להרים את הגלגלים. הצלחתי."

איך היו הלימודים בקורס?
"להיות נווט זה לא דבר פשוט כל כך. זה מקצוע מאוד מעניין, בעיניי הרבה יותר מטיס, למרות שטיס נחשב הרבה יותר רומנטי. למדנו לצייר מפה של כל המדינות בעולם עם קוסינוס וסינוס. היו ספרים עם מפות כוכבים, ודרך הצלבה שלהם היית מבין איפה אתה נמצא. לא היה ג'י.פי.אס", היא צוחקת.

איך ההורים התייחסו לתפקידך הצבאי?
"ההורים שלי מאוד התרגשו. אמא שלי סיפרה לי שבלילה היא תמיד היתה בוכה מרוב פחד, ומחכה לבוקר לשמוע שהכל בסדר, שהכל עבר בשלום. אני הייתי מורידה את המדים כשהייתי יוצאת הביתה, לא עשיתי מזה סיפור גדול. אמא שלי היתה שואלת 'למה את לא שמה את המדים עם כנפי הטיס?' אבל זה לא התאים לי. לאבא היה דוכן למכירת ירקות, ביציאות מהצבא הייתי עוזרת לו אם הייתי מגיעה בזמן."

בסוף הקורס עלתה בתיה על המטוס למבחן המסכם יחד עם פול קידר, שהיה מפקד טייסת התובלה "הפילים". "טסנו מעל הים במשך שלוש שעות, ואז קיבלתי הוראה לחזור לבסיס חיל האוויר בסירקין. עשיתי את כל החישובים והגשתי לפול פתק עם הכיוון וזמן ההגעה. הגענו בדיוק על הדקה שאמרתי, ופול כל כך התלהב ואמר מיד 'אני רוצה אותך בטייסת שלי!', וכך היה". בתיה הצטרפה לטייסת בתל נוף, שם פגשה את בעלה הראשון, יעקב ורונסקי, שאותו הכירה מבית הספר בתל אביב. "הוא היה שנה מעלי בתיכון, לימד אותנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים). החבר'ה שלו התגייסו לצה"ל, אבל בגלל שהם היו עדיין תיכוניסטים, שלחו אותם לארה"ב ללמוד תעופה. הם חזרו אחרי שנה, התגייסו ונפגשנו מחדש בצבא". לאחר השלמת השירות הסדיר ותקופה נוספת של שירות קבע, בתיה השתחררה ועברה לחיות עם יעקב בחיפה.

"לא פחדתי, ידעתי שבשביל זה הכשירו אותנו כל השנים"

רק כמה חודשים חלפו מאז השחרור, המתח בין מצרים לישראל עלה והחל חשש מהידרדרות בטחונית. בתיה ויעקב לא חיכו שיגייסו אותם למילואים – הם פשוט באו. "אנחנו הרחנו שהולך לקרות משהו", נזכרת בתיה, "אספנו את כל מה שהיה במקרר שלנו לתוך סלים, נסענו מחיפה לבית של אמא שלי ושמנו אצלה את הדברים, והמשכנו לבסיס חיל האוויר בתל נוף. יומיים אחרי זה פרצה המלחמה והתחילו לגייס את כל אנשי המילואים."

בתוך ההכנות למבצע, לבתיה חיכה מכשול נוסף בשל היותה אישה. "חילקו אותנו לצוותים, עלינו על ציוד, ופתאום עוצרים את המטוס שלי ואומרים לי שאני ויעל רום (הטייסת הראשונה בצה"ל) לא יכולות לטוס כי מחכים לאישור מיוחד של הרמטכ"ל שנשים ייצאו למלחמה. אמרתי להם 'אנחנו כבר מאורגנים בצוותים, עברנו תדריכים, הכל מוכן, מה פתאום לחכות לאישור?' זו היתה הרגשה זיפתית. אני כבר הייתי על המטוס, מתכננת את הדרך עם מפות, מד מעלות ומחוגה. הצנחנים ישבו בשורות ליד המטוס. בסוף האישור הגיע והמראנו לסיני."

זה קרה בצהרי יום שני, ה-29 באוקטובר 1956. שישה עשר מטוסי "דקוטה" המריאו מבסיס חיל האוויר בתל נוף, ועליהם 395 צנחנים, כשהם נעים לכיוון סיני. לקראת השקיעה של אותו יום קפצו הצנחנים מהמטוס בסמוך למעבר המיתלה – מעבר יבשתי במערב חצי האי סיני שדרכו ניתן להגיע לתעלת סואץ. הדרך עברה על בתיה במיקוד מוחלט במשימה: "לא הרגשתי שום פחד, לא יודעת איך להסביר את זה. חשבתי רק שבשביל זה היתה כל ההכשרה הארוכה שעברנו", היא אומרת. הקרב הקשה במעבר המיתלה היה תחילתו של מבצע מתוכנן של צה"ל לכיבוש סיני, שהסתיים תוך מספר ימים.

מטוס "דקוטה", שעליו טסה בתיה לסיני במבצע קדש (צילום: משה מילנר \ אוסף התצלומים הלאומי).

מטוס "דקוטה", שעליו טסה בתיה לסיני במבצע קדש (צילום: משה מילנר \ אוסף התצלומים הלאומי).

במהלך המבצע, לילה אחרי לילה, יצאו בתיה וצוותי האוויר למשימות. "טסנו בחושך, כל כיוון שעה וחצי, והבאנו לכוחות ציוד, אוכל, דואר. לפעמים היו גם שתי טיסות לילה. ואז במהלך היום אמורים לנוח ולהתארגן לטיסה של הלילה הבא. באחת הטיסות היינו צריכים להצניח ציוד, אמרו לנו לנחות ולהעלות על המטוס חיילים פצועים מהקרבות במיתלה, חלקם פצועים קשה, ולפנות אותם. היתה התראה על מטוס בלתי מזוהה ונאלצנו לכבות את כל האורות. היית צריך לראות אותי מסתובבת עם הפנס בין האצבעות, מסתכלת על האינפוזיות, שאף אחד לא ימות בדרך."

נווטת קפדנית וקשוחה

בתיה נודעה בקרב הטייסים כנווטת קפדנית וקשוחה, שלא מהססת להעיר להם על חוסר שמירת מרחק או סטייה מהכיוון, אך כזו שניתן לסמוך עליה בעיניים עצומות. מסתבר שבחיל האוויר של אז, זה לא היה דבר מובן מאליו: "לילה אחד אחרי ארבעה לילות, הביאו נווט מחליף, מישהו שכנראה לא עבר הרבה אימונים לפני. הוא לא קרא נכון את השעון, החבר'ה שלו המשיכו להתקדם דרומה, עברו את מיצרי טיראן, המטוס הגיע כמעט עד מכה. הטייס, שגם הוא היה טייס מחליף, ישן תוך כדי הטיסה, ופתאום הוא מתעורר, מסתכל על השעונים, שואל 'מה קורה פה?' וכשהוא מבין שזה מה שקרה הוא מיד נותן פקודה להסתובב ולחזור. הם הגיעו לבסיס עם טיפת הדלק האחרונה. אני באותו לילה ישנתי, אבל ברגע שהם חזרו הם ישר העירו אותי בצעקות 'בתיה'לה בואי הנה!', הם אמרו, 'אל תשאלי מה קרה…'"

"כמה חודשים לפני המלחמה היו כמה טייסים שהיו צריכים לעשות טיסת אימון בלילה, ובמקום לקחת איתם נווטים, הם לקחו חברות שלהם ועשו אהבה על המטוס. הם פשוט טסו, הלוך וחזור, בלי לבדוק את הניווט. וכמובן שהם טעו בדרך, ומצאו את עצמם נוחתים במצרים, באזור תעלת סואץ. הבריטים שהיו שם הבינו מיד שלא מדובר בפעולה אווירית נועזת וסודית, ואמרו להם – 'תחזרו מיד לישראל, לפני שהמצרים יבינו מה קרה פה בכלל'. בינתיים, כל חיל האוויר הרים מטוסים כדי לחפש אותם. לאחר מכן אחד מהחבר'ה שהיו שם נהרג כשחצה את הכביש ביציאה מבסיס תל נוף. אם הוא לא היה נהרג, הוא היה נאשם בכל מה שקרה בטיסה ההיא"

בטייסת איתך שירתה גם יעל רום, הטייסת הראשונה בצה"ל. איך נראה הקשר ביניכן?
"יעל היתה בוגרת ממני בשנתיים. היינו שתינו באותה טייסת, והיתה איתנו גם אלחוטנית אוויר. טסנו הרבה ביחד. באחת הטיסות הגענו לשארם א-שייח, החיילים שם רצו לעשות לנו גוד-טיים, שחטו לנו כבש והביאו לנו בגדי ים שנתרחץ. זה באמת היה כיף, חוץ מזה שהתיישבתי על סרפד ונצרבתי. שנה וחצי אחר כך זה לא עבר לי".

"גם גברים עם ילדים אתם משחררים?"

בסיום המלחמה בתיה ובעלה יעקב חזרו לחיפה. לאחר שנתיים חלה יעקב בסרטן ונפטר. בתיה נישאה מחדש לראובן אורני, וכשלזוג נולדו ילדים – היא לא דיווחה על כך לצבא ("לא ידעתי שאני צריכה לדווח, זה לא עסק של אף אחד"). לאחר שהשמועה התפשטה, הגיע קצין השלישות לביתה ודרש שתשתחרר מהשירות. "זה מאוד הכעיס אותי. רציתי להמשיך לעשות מילואים כמו כולם. אמרתי לו 'גם גברים שיש להם שני ילדים אתם משחררים מהצבא?". השירות במילואים נפסק, ובתיה הפכה להיות מי שמסייעת לאנשים אחרים לטוס – היא החלה לעבוד כסוכנת נסיעות.

שנים ארוכות חלפו ושערי קורס הטיס בצה"ל נסגרו לחלוטין בפני נשים. החברה הישראלית שכחה את יעל רום ובתיה אורני, שהוכיחו שנשים יכולות להצטיין במקצוע שנחשב ל"פסגת" הגבריות. ב-1994, ארבעים שנים אחרי שבתיה סיימה את קורס הטיס, הצעירה אליס מילר נזקקה להתערבותו של בית הדין הגבוה לצדק כדי לאלץ את צה"ל לפתוח בפניה את המיונים לקורס. מילר עצמה לא עברה את המיונים, אך סללה מחדש את הדרך לשירותן של נשים כנווטות וכטייסות, ביניהן שרי רהט – הראשונה שהוסמכה כנווטת מאז פסק הדין, ורוני צוקרמן, שהוסמכה כטייסת קרב. אחריהן סיימו את הקורס מעל 30 בנות ששירתו כנווטות וכטייסות.

"חושבים שזה מובן מאליו שיש לנו מדינה"

בתיה היא קרובת משפחה שלי, ואנחנו נפגשים כבר שנים באירועים משפחתיים. השיחה איתה מהירה ואסוציאטיבית. יש לה דעה חדה כתער כמעט על כל נושא, לפתע היא נזכרת בשיר מתקופת הפלמ"ח, מספרת סיפור על אחד הנכדים וחוזרת לזיכרון מהעבר. "זו היתה תקופה מיוחדת במינה", היא מספרת על תקופת נעוריה, "אני אומרת שלבני הגיל שלי יש מזל מאוד גדול. אנחנו חווינו חוויות מיוחדות. המדינה הזו היתה כל כך חשובה לנו, והדור שלנו זכה לראות אותה קמה. אתה מבין מה שזה אומר? אני אומרת לכל הילדים והנכדים שלי, עד היום – תדעו לכם שזה נס שיש לנו מדינה. הם לא מבינים את זה, חושבים שזה מובן מאליו, וזה לא."

גם לילדיה ולנכדיה היא מעבירה את המסר שהמדינה לא תתקיים מאליה. "הבן שלי חזר בתשובה והוא היום חרדי. במסיבת יום ההולדת השמונים שלי לקחתי אלי את הבן שלו, הנכד שלי, ואמרתי לו 'תקשיב. זה לא תפקידי לחנך אותך. אבל חשוב לי שתדע שאם אנחנו לא נשמור על המדינה הזו, אף אחד לא ישמור עליה. דבר עם החבר'ה שלך בישיבות, אתם צריכים לקחת אחריות'. בסופו של דבר הוא באמת התגייס לצבא ומשרת היום ביחידת סייבר, במסלול מיוחד לחרדים".

האם היית צריכה להוכיח את עצמך יותר בגלל שהיית אישה, אני שואל. "ממש לא", היא אומרת, "אני עשיתי את שלי וצפצפתי על כולם. מה אכפת לי מה כולם חושבים? עשיתי את הטוב ביותר שאני יכולה."