ד"ר יובל מזר (44), חוקר בכיר בחטיבת המחקר של בנק ישראל ויו"ר ועד העובדים בבנק, מבין שהוא והוועד שהוא עומד בראשו קצת חריגים בנוף. "אנחנו באמת ועד קצת שונה. חבריי בוועד עובדים מקצועיים, שעוסקים בשוטף בליבת העשייה של בנק ישראל, אחד המוסדות הכלכליים המרכזיים ביותר. החטיבה שלי מורכבת מכמעט 60 כלכלנים, רובם דוקטורים או או דוקטורנטים שעוסקים יום יום, שעה שעה, במחקר על כלכלת ישראל. אין בארץ גוף כזה, אולי גם בעולם".

זה לא פוגע ביכולת לנהל משא ומתן? יו"ר ועד צריך להשיג כמה שיותר לעובדים שלו, הוא לא צריך לחשוב על טובת המשק.
"להפך. קודם כל בגלל שאנחנו מבינים, אותנו יהיה קשה לערבב. אבל מעבר לזה אין פה סתירה. מגזר ציבורי חזק טוב למשק. אם לא נעמוד בתחרות מול ההייטק, העובדים פשוט לא יבואו. כבר עכשיו מרגישים את זה. תנאים טובים יותר שווה עובדים איכותיים יותר".

הרבה פעמים יש תחושה שמנסים לעשות השוואת צורה, להפוך את המגזר הציבורי לכמה שיותר דומה לפרטי, מתוך תפיסה שזה יהפוך אותו ליעיל יותר.
"זה לא נכון", עונה בכעס ד"ר מזר, כלכלן שחוקר את שוק העבודה והדוקטורט שכתב עסק במגזר הציבורי. "זה ממש לא נכון, מכל הבחינות".

"הקביעות מגנה משחיתות"

"אני חסיד גדול של הקביעות", מעיד ד"ר מזר על עצמו. "אני לא מתכחש לבעיות. יש מקומות שזה יוצר קשיים, ויש לעיתים גם 'מסמרים בלי ראש', עובדים שחוקים שנשארים במערכת, איני מתכחש לכך. אבל גם כשזה קורה, המערכת צריכה לבדוק את עצמה. לא תמיד זה באשמת העובד, אולי צריך לשלוח אותו להכשרה, אולי לשנות קצת תפקיד, לצאת לרענון".

"ברגע שיש קביעות, המערכת מחויבת לעובד, והיא צריכה למצוא פתרון. הקביעות חשובה במיוחד במגזר הציבורי ובמשרדי הממשלה. הקביעות מחייבת גם את העובד וגם את המעסיק לקשר ארוך טווח, ומוסיפה לתחושת השייכות של העובד, כמו ברית הנישואין".

למה היא חשובה ספציפית שם?
"כי אנחנו לא רוצים שחיתות שלטונית. אם פקיד ציבורי יפחד להביע את דעתו בגלל השר שממונה עליו והמנכ"ל שתחתיו, המערכת תושחת. הקביעות מאפשרת לעובד להשמיע את עמדתו המקצועית, את הגב להגיד את מה שהוא מבין כאינטרס של המדינה, ללא מורא ופחד מפני פיטורין.

"הסכנה של שחיתות וניהול שרירותי במגזר הציבורי היא גדולה. אין כאן שורת רווח. במגזר העסקי, אם יש לך את מסי ואתה מפטר אותו, שורת הרווח של הקבוצה תרד וגם ההישגים. במגזר הציבורי אין את הבלם הזה. לכן פוטנציאלית, קל יותר לפגוע בעובד מוכשר שלא בא לך טוב בעין או שחושב אחרת ממך. זה נכון בכל דרגות הניהול, לא רק ברמות הבכירות".

יש שיגידו שזה בלתי אפשרי לנהל ככה, שאתה לא יכול לפטר.
"לנהל במגזר הציבורי דורש מיומנויות אחרת, וזו משימה קשה יותר מאשר לנהל במגזר הפרטי. אתה צריך לדעת להניע עובדים, אתה צריך לדעת לעבוד איתם, וזאת לאורך זמן. אבל זה דבר שאני רוצה במגזר הציבורי".

מה יכול מנהל לעשות בלי שוט הפיטורים או הקידומים?
"יש מכרזים, ויש ראיונות, ויש לפחות שנתיים ניסיון לפני הענקת קביעות. יש מיון אמיתי, והמנהל יכול להחליט אם הוא מעוניין בעובד. אף מנהל לא רוצה עובדים לא איכותיים ולא חרוצים. אבל אם הוא מעוניין – אז נוצרת מחויבות הדדית לפתור בעיות.

"מבחינת הקידומים, יש ותק אבל יש גם דרגה, וזה בסמכות של המנהל."

הקידום בדרגות הוא לא אוטומטי בפועל?
"לא, זה מקום שהמנהל בהחלט מפעיל בו שיקול דעת. זה נכון שגם אני כוועד מצפה שהעובד יתקדם בדרגות עם הזמן. אם העובד לא מתקדם, יש בעיה".

"תחושת שליחות זה דבר אמיתי"

עבודת הדוקטורט של ד"ר מזר עוסקת גם בהשוואת מידת ההשפעה של כישורי העובדים על השכר בין המגזר הפרטי לציבורי. לפי המחקר, עובדים מיומנים יותר מרוויחים יותר גם במגזר הציבורי, אבל במידה רגישה פחות מזה שבמגזר הפרטי.

"הטאלנטים הגדולים ביותר נמצאים הרבה פעמים במגזר הפרטי. אבל זו לא אמת המידה היחידה. אני רוצה במגזר הציבורי גם אנשים ערכיים, אנשים שבאים לשרת את הציבור.

"קח לדוגמא בן אדם שהוא מבריק, אבל סוציומט. איפה הוא מתאים יותר לעבודה? המגזר הציבורי הוא לא סביבת עבודה מתאימה לו. פה צריך לדעת לעבוד בתוך מערכת, לאורך זמן, צריך לדעת עבודת צוות מהי. ואלו לא דברים מדידים בסקרים הרגילים, זה מה שנקרא 'סופט סקילס'".

אז מה בכל זאת מושך אנשים למגזר הציבורי?
"ברור שגם לקביעות יש השפעה, יציבות תעסוקתית זה דבר חשוב לעובדים. המגזר הציבורי לא יכול להתחרות על השכר מול המגזר הפרטי, אבל אנחנו כן יכולים להעניק יציבות תעסוקתית ששווה בסביבות 30% מהשכר. זה טרייד מסוים ששווה כסף. ויש כמובן מוטיביציה ותחושת שליחות. אם שכיר במגזר העסקי עושה לטובת בעל המניות, אני עושה למען הציבור".

זה אמיתי? אנשים באים לעבוד בשביל הציבור?
"כן. ממש כן. קראתי מחקר שבמגזר הציבורי אנשים תורמים פחות. למה? כי הם מרגישים שהם תורמים כבר".

איפה אתה רואה את המוטיבציה הזאת?
"אני רואה שמי נשאר לעבוד בבנק ישראל זה אנשים ערכיים. אני דואג שיהיו להם התנאים שלא ירגישו ממש פראיירים. כי ככל שהפערים יהיו יותר גדולים, אז המרכיב של המוטיבציה הופך ליחיד, ובסוף נישאר עם שלושה אנשים מאד ערכיים. אז צריך לרדוף אחרי הסקטור העסקי, ומה שמאפשר לנו את זה הסכמי השכר. כך הראיתי במחקר שיוצא כעת כחלק מספר חגיגי של חטיבת המחקר".

אנחנו בתקופה של לחצי שכר, ויש טענה שעליית שכר תקפיץ את האינפלציה. איך אתה רואה את זה כיו"ר ועד וככלכלן?
"אין ספק שהשכר במגזר הציבורי נשחק בשנים האחרונות בהשוואה למגזר העסקי. עכשיו אומרים שאם יהיה הסכם שכר זה מה שילבה את האינפלציה. להגיד את זה, זה פשוט ספין. ברור שאם ניתן 20% תוספת שכר במכה זה ילבה את האינפלציה, אבל זה לא על הפרק.

"בינתיים אנשים עם משכורות של 5 ו-6 אלפים שקל הכי נפגעים מעליית המחירים, מהחשמל, מהדלק, מהמזון. אז להם לא להעלות את השכר? להשית דווקא על העובדים עם השכר הנמוך? תוספת מידתית שתמנע את השחיקה, ותפצה על השחיקה שהייתה, זה לא מה שייצור את האינפלציה. אנחנו לא בשנות השמונים, ומקורה של מרבית האינפלציה הוא בצד ההיצע".

המבחן של ההנהלה יהיה בתוצאה

מזר הגיע לחטיבת המחקר של בנק ישראל בגיל 23 בתור סטודנט, ולא יצא משם מאז. על חטיבת המחקר הוא מדבר בגאווה גלויה. "הייחודיות שלנו זה המחקר על ישראל. אין עוד גוף בישראל שמחזיק 60 כלכלנים, רובם דוקטורים ודוקטורנטים, שמקדישים את עצמם למחקר של הכלכלה הישראלית.

"מחקר זה יצירה של יש מאין. לזרוק סתם נתונים זה קל, אבל לנסות למצוא תובנה, לספר דרכם סיפור זה האתגר" הוא מתאר את שגרת עבודתו.

לבנק ישראל מונתה לפני כשנה וחצי מנכ"לית חדשה, שולמית גרי, שהחליפה את חזי כאלו שניהל את הבנק במשך 12 שנה.

את היחסים עם המנכ"ל הקודם הוא מתאר כחיוביים. "היו גם עימותים, אבל הייתה הידברות. הבאנו את הבנק למקומות טובים. עשינו הסכם שכר, שפצנו בניין שיראה ראוי והקמנו בניין חדש, ידענו להתקדם ביחד. חשוב שההנהלה תבין שהדברים נעשים בשותפות. אך ורק בשותפות"

איך היחסים עם המנכ"לית החדשה?
"את זה נראה במבחן התוצאה. גם אני צריך לעמוד במבחן התוצאה. הייתה לנו אסיפת עובדים השבוע, ואני אמרתי שהתפקיד שלי כיו"ר ועד הוא שתהיה לעובדים גאווה. גאוות יחידה. לא על ידי נאומים חוצבי להבות, אלא על ידי כך שההנהלה תעשה הכול כדי שתהיה לנו גאווה. אנחנו רוצים הנהלה עם אומץ, האומץ שכתב עליו אריסטו. אני חוזר ואומר להנהלה החדשה, לאוניות הכי בטוח בנמל, אבל הן לא נועדו לזה".

בבנק יש סכסוך עבודה פתוח הנוגע למגוון נושאים, ביניהם טענות הוועד לצפיפות גוברת בחדרים, שינויים ארגוניים שנעשו ללא היוועצות, מחסור בכוננויות ועוד.

"אנחנו שמורה, אין גוף עם כל כך הרבה דוקטורים ומומחים בישראל, כמעט כולם פה עובדים מקצועיים, וכולם פה חדורי מוטיבציה ללא יוצא מהכלל. באו לעשות טוב למען הציבור. ואנחנו צריכים לשמור על היתרון שלנו, כי בנק ישראל עצמאי, חזק ומתקדם זה אינטרס חושב ביותר למדינה. כמו הצבא" הוא אומר. אחד הנושאים המורכבים הוא היחסים עם הממונה על השכר.

"לבנק ישראל יש עצמאות ניהולית, זו עקרון בסיסי, עצמאות הבנק המרכזי. הממונה על השכר לא יכול להיכנס לניהול מיקרו של בנק ישראל, מי שקובע את המדיניות המוניטרית. זה יכול ליצור ניגוד עניינים, זוה א ב של התובנות המחקריות. אני קם בבוקר וצריך לדאוג שלא נהיה עוד אגף במשרד האוצר. ואם ההנהלה לא מבינה את זה, אנחנו פה כדי להזכיר לה את זה. אנחנו רואים ארוך טווח.".

זמן לכתוב שירה

אִם חַיַּי הֵם בְּחִירָה – אֶתְמַקֵּד בַּטּוֹב;
אִם חַיַּי הֵם לְמִידָה – אֶלְמַד לֶאֱהֹב;
אִם חַיַּי הֵם סוֹד – רְמָזִים אֲלַקֵּט;
וְאִם חַיַּי הֵם אַשְׁלָיָה – עִם מַשְׁמָעוּתָם אֶתְעַמֵּת.

יָגוֹן מִתְחַלֵּף בְּשִׂמְחָה,
שִׂמְחָה בְּשִׁגָּעוֹן,
בַּסּוֹף אֵדַע –
גַּם אִם אֵין פִּתְרוֹן.

(מתוך השיר תְּמוּנָה שֶׁל יָם – יובל מזר)

מלבד כלכלן ואיש איגוד מקצועי, ד"ר יובל מזר מזר נשוי ואב לחמש בנות ("ארבע בנות ועוד בת"), וגם גם פרסם ארבע ספרי פרוזה ושירה.

איך הגעת ממחקר כלכלי לכתיבה?
"אני מתפרנס מלכתוב, כל הזמן כותב בעיקר מחקרים. לאט לאט התחלתי לכתוב ברשתות החברתיות ועם הזמן ראיתי שאני כותב בסדר, אז המשכתי".

לכתוב שירה זה לא כמו לכתוב מחקר.
"נכון, זה משהו אחר. בספרים אתה מוצא דרור לכתוב מה שאתה רוצה, המחקר מגביל אותך למה שאתה מוצא".

מכירים את זה בסביבתך? מה התגובות?
"היה לנו כנס ידע בבנק בו היה סשן טד שאנשים משתפים בדברים מהחיים שלהם, ונתנו לי את הבמה ועשיתי הרצאה על הדברים שלי. זה גם דבר שחשוב בוועד, ליצור מפגשים כאלה, שיש גם פנאי לעובדים. מחקרים מראים שעובדים שיש להם פנאי לא פחות טובים מוורקוהוליקים שלא משאירים זמן למשפחה, או לכדורגל. או לכתוב שירה."