פסיכולוגים ראשיים במוסדות הממשלתיים לבריאות הנפש מתריעים על קריסת המערכת בעקבות קשיים בגיוס פסיכולוגים לשירות ועזיבת כוח אדם מיומן. במכתב שיישלח בימים הקרובים לשר הבריאות ניצן הורביץ ולשר האוצר אביגדור ליברמן, כתבו שהדבר נובע מאי יכולתם של הפסיכולוגים בשירות הציבורי להתפרנס בכבוד.

"מערכת השירותים הפסיכולוגיים הממשלתיים נמצאת בתהליך מתמשך וארוך של הזנחה, צמצום והתדלדלות", נכתב. "אחרי 10 שנות לימוד והכשרה, השכר המוצע למומחה צעיר בחצי משרה הוא כ-4,300 שקלים ברוטו. במציאות שבה יש מגפה נפשית שמתחוללת ותישאר איתנו לזמן רב, וקיים ביקוש רב למענה פרטי, היכולת לגייס כוח אדם איכותי מוגבלת ביותר עד לא קיימת".

"לוותר על יום קליניקה או יום הוראה זו התאבדות כלכלית"

ד"ר אבישי זאבי (46), אב לשניים מתל אביב, עזב לפני שלוש שנים את עבודתו כפסיכולוג בשירות הציבורי לאחר שנולדו לו ולבן זוגו, שעובד כגנן בגן ילדים, תאומים, והוא יצא לתקופת הורות. אבל כשחשב לחזור, הבין שפשוט אין לו יכולת, ובחר לחשוף את תלוש השכר מהעבודה האחרונה שלו, שבה השתכר 8,253 שקלים נטו עבור 90% משרה כפסיכולוג עם 20 שנות ותק ודוקטורט.

ד"ר אבישי זאבי. "אני מאמין גדול בפסיכולוגיה ציבורית, אבל נאלצתי לוותר כי אני מחזיק משפחה" (צילום: אלבום פרטי)

"אחרי שסיימתי את בחינת ההתמחות שלי, רציתי להמשיך לעבוד בשירות הציבורי", מספר זאבי ל'דבר'. "את כל ההתמחות עשיתי בשירות הציבורי, ואני מאוד אוהב את העבודה הזו. זו עבודה מגוונת, אתה מרגיש שאתה באמת עוזר לאנשים, שאתה ממשיך להתפתח ולומד המון".

כעבור חצי שנה, התחיל לעבוד במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה, ולאחר מכן במרפאה בלוד. "עבדתי בהיקף של 90% משרה, שזה דבר מאוד חריג. פשוט מאוד אהבתי את העבודה שלי, אף שהשכר היה 56 שקלים לשעה, עם דוקטורט, גמול השתלמות וותק של מעל 20 שנה".

אחרי שסיים את תקופת ההורות, הבין שהוא לא יכול לפרנס משפחה עם השכר הזה. "המשכתי את העבודה שלי בהוראה אקדמית ובקליניקה הפרטית. בשנה הבאה הילדים שלי ייכנסו לגן עירייה, ואמרתי לעצמי: 'אז אוכל להרשות לעצמי לחזור'. בדקתי אפשרות של חצי משרה בשירות הציבורי בבית חולים גדול במרכז הארץ, והכה בי שלוותר על יום קליניקה או יום הוראה, אפילו עבור משרה חלקית בציבורי, זו פשוט התאבדות כלכלית.

"אני מאמין שאם השכר במגזר הציבורי יהיה הוגן, ואני לא אומר אטרקטיבי, רק הוגן, חלק גדול מהפסיכולוגים שעובדים היום בפרטי יצמצמו שעות ואפילו יסגרו קליניקות ויחזרו לשירות הציבורי". הוא מוסיף שאמירתו של אוהד אלקבץ מאגף השכר במשרד האוצר בדיון בוועדת הבריאות במאי האחרון, שלפיה "פסיכולוגים לא רוצים את השירות הציבורי וזה בגלל שיש שוק פרטי טוב ומשגשג", פגעה בו במיוחד.

"זה פשוט לא נכון. הנה אני, פסיכולוג שמאוד רוצה לעבוד בשירות הציבורי. אני הראשון שיחזור לשירות הציבורי אם אקבל שכר מכבד. אני מאמין גדול בפסיכולוגיה ציבורית, אבל נאלצתי לוותר כי אני מחזיק משפחה. הייתי שמח לעבוד במשרה מלאה בשירות הציבורי, ואני לא מצפה להרוויח כמו בהייטק, אבל שכר מכבד. אני לא מפונק או משהו, ואני מוכן גם לנסוע הרבה בשביל מקום עבודה שטוב לי בו, אבל יש פה מצב אבסורדי שהדלק אוכל את כל השכר".

כ-62% מהפסיכולוגים שקלו לפרוש מהמקצוע 

על פי הערכות, כ-15 אלף פסיכולוגים פועלים ברחבי הארץ, מהם רק 5,000 עובדים בשירות הציבורי, לרוב במשרה חלקית. רק כ-38% מהפסיכולוגים בשירות הציבורי מעוניינים להמשיך לעבוד בשירות הציבורי בעתיד, לפי סקר של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. לעומתם, כ-31% מהפסיכולוגים לא בטוחים בנוגע להישארותם במגזר הציבורי, וכ-35% מהפסיכולוגים שקלו לפרוש מהשירות הציבורי בשנה האחרונה. כ-62% מהפסיכולוגים שקלו לפרוש מהמקצוע בחצי השנה האחרונה.

על פי הסקר, הסיבה העיקרית לחוסר הרצון להמשיך בשירות הציבורי היא שכר נמוך (96%). אחריה מגיעים שחיקה (58%), עומס עבודה גבוה מדי (70%) ומחירים משפחתיים ונפשיים גבוהים (38%).

ההכשרה למקצוע מפרכת. מדובר במרבית המקרים ב-6 שנות לימוד אקדמיות לתואר ראשון ושני, ובתקופת התואר השני הסטודנטים לפסיכולוגיה מבצעים התנסות מעשית, אבל לא מקבלים שכר כלל. הם משלמים על ההתמחות שכר לימוד, אף שהם עובדים בפועל, מקבלים מטופלים ומכניסים כסף למוסדות.

לאחר סיום התואר, כדי לקבל את תואר המומחה ממשרד הבריאות, יש צורך בהתמחות (בתחום הקליני, החינוכי, השיקומי ועוד) בהיקף של משרה מלאה למשך שנתיים או בחצי משרה למשך ארבע שנים. מאחר שמדובר בשכר מאוד נמוך, רוב המתמחים בוחרים במסלול הארבע שנתי, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ואת משפחתם. רק לאחר ההתמחות ישנה אפשרות לגשת למבחן הסמכה ולקבל את התואר פסיכולוג. גם זה לא תהליך רציף, ופעמים רבות בוגרי התואר השני יכולים להמתין זמן רב לקבלת תקן להתמחות. כך, פסיכולוג ממוצע עובר הכשרה של 10 שנים לפחות.

"בשעה בקליניקה מרוויחים שכר של יום וחצי בבית החולים"

גם ע', פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בטיפול יום פסיכיאטרי לנוער בבית חולים בצפון, עוזבת בלב כבד בקיץ הקרוב את המשרה שלה לאחר 12 שנה, ומתכוונת להשקיע את כל זמנה בקליניקה הפרטית, שבה עבדה באופן חלקי מההתחלה.

"שנות ההדרכה שצריך כדי להיות פסיכולוגית קלינית מדריכה הן מינימום 14. כולל תואר ראשון, תואר שני, התמחות, 3 שנים לפחות של ניסיון ממבחן ההסמכה, ועוד שנתיים מינימום של הסמכה להדרכה", היא מספרת. למרות זאת, שכרה מבזה בעיניה.

"על חצי משרה שהיא 21 שעות שבהן אני מעבירה כרטיס, אבל שעה נסיעה לכיוון ועוד הרבה מאוד עבודה מעבר, אני מקבלת פחות מ-5,000 שקלים, וזה כולל את החזר הנסיעות ותוספת בית חולים. אני מקבלת השלמה לשכר מינימום. שכר הבסיס שלי, שממנו מופרש לפנסיה, הוא קצת יותר מ-2,000 שקלים, אחרי 12 שנות ותק בבית חולים ו-17 שנות ותק באופן כללי".

למה בחרת לעזוב?
"אני עוזבת באמת בלב כבד, ואחרי הרבה לילות בלי שינה, בידיעה שאני עוזבת מערך חשוב, שנותן מענה קריטי שאין לו תחליף, ובידיעה שאין מספיק אנשים, שאין לי מחליפה, שחסרים לנו המון אנשי צוות בכל היחידות, והעומס כמובן עלה. אבל נאלצתי לבחור בין זה לבין הילדים שלי.

"אני עוזבת בקיץ, הודעתי כבר בנובמבר, ואין לי מחליפה. לא מוצאים. אף שזו משרה נהדרת, בגלל השכר והתנאים לא מוצאים. יש פער מאוד גדול בין תחושת ההערכה על העבודה הקשה לבין השכר, שהוא מבזה. אני בשעה בקליניקה מרוויחה שכר של יום וחצי עבודה בבית החולים.

לדבריה, הייתה נשארת במשרה אילו שכרה היה עולה. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לרדת במשכורת, ואני חייבת להוריד שעות כדי להתפנות לילדים שלי. בסכום שאני מרוויחה ומספר השעות שאני משקיעה, כל זמן פנוי שלי אני צריכה להיות בקליניקה כדי להתפרנס. אני הולכת עכשיו לתת טיפול רק בפרטי, ואני בכלל לא צריכה להוסיף הרבה שעות כדי להגיע למשכורת שאני מרוויחה היום. זה עצוב נורא".

את המערך הפסיכולוגי במקום העבודה שלה היא מגדירה כמופלא. "אלה אנשים שבאים לעשות טוב לאוכלוסיות שלא יכולות להרשות לעצמן טיפול, בטח שלא טיפול כזה מקצועי ומקיף. ואנחנו נותנים כאן מענה שלם ומשמעותי שממש מציל חיים. סביבת העבודה מקצועית ומשמעותית, ורובנו באמת נשארים בגלל תחושת שליחות ומחויבות מאוד גדולה. אבל המון אנשים עזבו בשנים האחרונות.

כשהתחילה את ההתמחות, הייתה המתנה של מעל שנה למטופלים, ואילו עכשיו זה יותר עלה לשנה וחצי. גם חומרת המקרים עלתה מאוד, הדחיפות נהייתה מאוד גדולה, ואין מענים. "אנחנו עובדים סביב השעון. אנחנו עובדים מהבית בחינם כדי להחזיק את המטופלים. אם היינו מחלקים את השכר על שעות העבודה האמיתיות שלנו, היינו מגיעים אולי לכמה שקלים לשעה".

מה ההשלכות של המחסור בעובדים על בית החולים שבו את עובדת?
"היה שלב שלא יכולנו לקבל את מכסת המטופלים שאנחנו אמורים לקבל. עכשיו הגיעה מתמחה, וחזרנו לקבל את המכסה. ברור שאי אפשר להוסיף עוד, ויש צורך, והמון. אנחנו לא יודעים כמה נוכל להחזיק מתמחים לאורך זמן, כי אין מספיק מדריכים, ואם לא נוכל, פשוט לא יהיו מספיק מענים".

"אני תוהה כמה זמן נישאר כפרופסיה בתוך השירות הציבורי"

ד"ר חמוטל לנדאו, נציגת ועד פסיכולוגים ראשיים קליניים במוסדות הממשלתיים, שעובדת במשרה ניהולית בשירות הפסיכולוגי הציבורי, מספרת על הקשיים בקיום מהעבודה ובגיוס עובדים נוספים לשורות השירות הציבורי, ומטילה ספק ביכולת של המערכת להחזיק.

ד"ר חמוטל לנדאו. "את גם לא מרוויחה טוב, וגם יכולת ההתמקצעות שלך נפגעת" (צילום: אלבום פרטי)

"המקצוע שלנו לא מתוגמל, וזה לא חדש. על זה נוספים עוד דברים, ובראשם תקופת הקורונה, שהביאה לעלייה מאוד משמעותית במצוקות הנפשיות של האוכלוסייה בכלל ושל בני נוער בפרט. דווקא בתקופה הזו, שבה צריך לחזק את המענים שנותן השירות הציבורי, הפסיכולוגיה בשירות הציבורי הולכת ונחלשת, עד כדי כך שאני תוהה כמה זמן עוד נחזיק מעמד בכלל כפרופסיה בתוך השירות הציבורי.

"אם פסיכולוג קליני אחרי תואר שני וארבע שנות התמחות יודע שהוא יכול ללכת לקליניקה, ושאין לו בעיה לקבל מטופלים, למה שהוא יילך לשירות הציבורי בשכר נמוך כל כך? מדובר על משהו כמו 40 שקל לשעה בממוצע, ומעבר לזה, אין אופק. גם אחרי ההתמחות אתה לא עולה משמעותית במשכורת, וכך גם אם אתה מדריך, אתה נשאר במצב מאוד מגוחך מבחינת שכר, בחוסר הלימה גמור לצרכים".

לדבריה, בעבר היו תקופות שבהן אף שהשירות הציבורי היה לא מתגמל, אנשים עדיין הלכו לשירות הציבורי באחוז משרה מסוים, כי זה נותן מענה לצרכים אחרים, כמו התמקצעות, עבודה בצוות ועוד. אך לא היה שום שינוי בשכר הפסיכולוגים עשרות שנים, בעוד הקשיים והצרכים גדלו.

"יש פה מצב של אי ספיקה. פסיכולוגים נמצאים במערכת שלא יכולה לתת להם צורכי השתכרות, שיש בה הרבה לחץ ואין בה תנאים ראויים וגם חסרים עוד בעלי מקצוע, כמו פסיכיאטרים במערכת, מה שפוגע ביכולת שלנו לתת מענה מקצועי למטופלים. כך שאת גם בשירות הציבורי, את גם לא מרוויחה טוב, ובגלל התנאים הללו, גם יכולת ההתמקצעות שלך נפגעת".

למה את נשארת בשירות הציבורי?
"עבורי זו איזושהי חלוציות מודרנית. אני כן מרגישה שאני מתפתחת, ושאני מתמקצעת בכל מיני תחומים בתוך השירות הציבורי, יש שליחות ויש רצון ויש מוטיבציה. אבל אני אשקר אם אגיד שלא עוברות מחשבות על עד מתי וכמה אפשר יהיה להחזיק בתנאים האלו. אני חושבת שכל מי שנשאר במערכת הציבורית שואל את עצמו את הדבר הזה. בסוף, בתלוש, הפער בין מה שאני מקבלת בעבודה שלי בשירות הציבורי לבין העבודה בפרטי הופך להיות יותר ויותר בלתי נסבל".

כמי שבעצמה מגייסת פסיכולוגיים במסגרת עבודתה במשרת ניהול, היא מספרת שהקושי והמחסור עצומים. "אם המון זמן נלחמנו על תקינה, היום זו ממש כבר לא המלחמה. יש תקינה, והתקנים עומדים ריקים. מדובר על משהו כמו 50% של תקנים ריקים. אפילו מתמחים שמסיימים לא נשארים במערכת ופותחים קליניקה פרטית ישר אחרי סיום ההתמחות, כי הם לא מצליחים להגיע לתגמול מינימלי. זה כמו מגדל קלפים. גם במקומות שמצליחים להחזיק אנשי צוות, מספיק שאחד ייצא, ואחריו יש שובל.

"מצאתי ששליש משרה זה הדרך הכי טובה להחזיק כוח אדם איכותי בתוך השירות הציבורי, כמה שאני מצליחה לשכנע אנשים ואת המערכות להסכים לזה. כי גם אלה שמסכימים להישאר, חייבים לעבוד גם בפרטי כדי להצליח להתפרנס".

מה לדעתך צריך להשתנות מיד כדי למנוע קריסה?
"קודם כל השכר. חייבים לתת על זה את הדעת לפני שהמערכת תקרוס לגמרי, עוד ועוד פסיכולוגים יעזבו את המערכת ובמקומם ייכנסו אנשי טיפול אחרים, שהם מוערכים מאוד, אבל אין אף גוף טיפולי שיש לו את ההכשרה המעמיקה שיש לפסיכולוג קליני. זה אומר ששירות הטיפול הציבורי יהיה ברמה אחרת.

"הדבר השני הוא עניין הדרגות. אין כמעט שום הבדל בין אם אתה מתמחה, אם אתה מומחה, אם אתה מדריך מתמחים או אם אתה מנהל. אין שום שינוי משמעותי בשכר, מה שלא נותן תמריץ להישאר לאורך זמן ולהתפתח במקום ציבורי".

"לאנשים אין כסף לאוטובוס למרפאה, אז יהיה להם לטיפול פרטי?"

"יש היום עזיבה מאוד גדולה של מומחים, של מדריכים ושל מתמחים, שיוצאים החוצה כדי להרוויח שכר הוגן בפרטי", אומר ד"ר יובל הירש, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר ומראשי פורום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית. לדבריו, הסיבה המרכזית היא השכר, שלא התעדכן 40 שנה והוא נמוך בכל קנה מידה.

ד"ר יובל הירש. "הנטל הכלכלי של אי טיפול בבריאות הנפש נע בין 50 ל-60 מיליארד שקלים בשנה"

"יש ייאוש אצל הפסיכולוגים. אם פעם עוד איכשהו הצלחנו להחזיק על תחושת שליחות, היום השכר כל כך נמוך שאתה לא באמת יכול לפרנס משפחה. חברים שלי מההייטק או מהנדסים התחילו לחסוך לפנסיה בגיל 26 אחרי שסיימו אוניברסיטה. אני רק בגיל 34 הגעתי למצב שבו אני בפרטי מצליח להפריש לפנסיה. מה-3,500 שקלים שאתה מכניס בנטו, אתה לא יכול כלכלית לבנות עתיד.

"הדרישה היא לא להשוות את התנאים לשוק הפרטי. אנחנו מבינים שזה לא יהיה קרוב אפילו. אבל העלייה חייבת להיות דרמטית, כדי להביא את השכר למשהו שהוא לפחות סביר. אם אנשים היו מרוויחים לחצי משרה 7,000-6,000 שקלים, אולי היו עושים את החשבון".

הפסיכולוגים נושאים את עיניהם למדינה ולהסתדרות, שפותחות את הסכם השכר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי לאחר 40 שנה, בזכות מאבק שהתמקד בעיקר בפסיכולוגים החינוכיים, שבסופו גם האוצר הסכים שצריך להעלות את השכר בשירות הציבורי.

"סיכמנו עם משרד האוצר, חוץ מגמול לפסיכולוגים החינוכיים, שתהיה תוספת, כי אי אפשר לפתור עומסים רק בתגמול, חייבים להביא כוח אדם. חייבים לשפר את השכר כדי לעשות את זה, כי פסיכולוגים לא מוכנים לבוא לעבוד בסכומים האלה.

"אני חושב שבמערכת הבחירות הקרובה הציבור צריך לראות מי אלה שמוכנים להתחייב לשפר את השכר בשירות הציבורי, ובפרט בבריאות הנפש. בסוף, התרגום של הדבר הזה לאזרחים זה תורי המתנה של מעל שנה לטיפול. היום, הורים שהילד שלהם בן 7-6 חודשים וזקוק לשירות מהמכון להתפתחות הילד, יכול למצוא את עצמו ממתין יותר משנה וחצי כדי להגיע לטיפול".

הוא מוסיף שאם מערכת בריאות הנפש תקרוס, אזרחי ישראל הם אלה שיישארו תקועים. "ילד שמטפלים בבעיות שלו בגיל שנה זה לא אותו ילד שמגיע עם בעיות לא מטופלות בגיל שנתיים וחצי, וילד שמטופל בגיל שנתיים וחצי זה לא אותו ילד שמגיע עם הבעיות עד לחטיבה. ועל כל זה נוסיף עוד שנתיים-שלוש של קורונה שיצרה קטסטרופה אדירה בנפש של מבוגרים וילדים. במקום שבו אני עובד, לפעמים השיקול של אנשים לבוא לטיפול או לא זה אם יש להם כסף לתחבורה ציבורית למרפאה. אז יהיה להם 400 שקלים לשעה לטיפול פרטי? אלה אנשים שאין להם סיכוי לקבל טיפול פסיכולוגי במקום אחר".

לדעתו, במקרה של קריסה, החוסן החברתי ייחלש בצורה דרמטית, ויהיה הרבה יותר סבל אנושי, אבל גם יהיו לזה השלכות כלכליות על המדינה. "לפי מחקרים שלנו, הנטל הכלכלי של אי טיפול בבריאות הנפש נע בין 50 ל-60 מיליארד שקלים בשנה. המשמעות היא יותר אשפוזים פסיכיאטריים, כששבוע אשפוז עולה כמו שנה של טיפול פסיכולוגי, פחות אנשים שמסוגלים לחזור למעגל העבודה, יותר מקבלי קצבאות, ואני עוד לא מדבר על המעגלים המשניים.

"כשהורה או קרוב של מי שצריך טיפול לא יכול לצאת לעבודה, וילד שלא מגיע לטיפול בזמן מה שמעמיס עוד הוצאות על המדינה וההורים. יש פה מעגלים אדירים של השלכות". בהסכמי השכר הקרובים, הוא אומר, הפסיכולוגים מצפים לתקציב משמעותי שיהווה עלייה דרמטית בשכר.

"יש פה אג'נדה של מדינה, כמה היא רואה את בריאות הנפש כחלק ממשהו שמגיע לציבור שלה", אומרת לנדאו. "מה שאנחנו רואים זה איזשהו ייבוש הדרגתי, ואולי הכוונה היא להגיד לאזרחים: 'תמצאו פתרונות בפרטי, אנחנו לא אחראים'. גם בלי לסגור את המערכת באופן רשמי, זה מה שקורה. אני חושבת שזו שעת מבחן. אם יש אג'נדה שלפיה המדינה צריכה לדאוג לאזרחיה, ובמיוחד לחלשים שבהם, המדינה צריכה לדאוג לאנשי טיפול איכותיים בשירות הציבורי".