״אל תתקשר אלי יותר״, אמרה לי האחראית על החינוך המיוחד בעיר, ״אני לא חייבת לענות לך. מעכשיו תכתוב רק מכתבים רשמיים״. כך הסתיימה שיחת הטלפון עם בעלת תפקיד במתי״א, מרכז תמיכה יישובי, בחיפה. זה הסוף. אחזור להתחלה.
בני לומד בגן חינוך מיוחד, ״גן התפתחותי״, לילדים שמתקשים בהתפתחות הדיבור. אשת המקצוע הראשונה והחשובה ביותר שהילדים הללו זקוקים לה היא קלינאית תקשורת, שתסייע להם לבטא אותיות ולחברן להברות; להגות מילים ולחברן למשפטים.
12 ילדים זקוקים לעזרה, ולמרות זאת בשנת הלימודים הקרובה הגן ייפתח בלי קלינאית תקשורת. בשנה שעברה, רק לאחר מאבק של חודשים, כולל פרסומים בתקשורת, קיבלו הילדים קלינאית בחצי משרה. לכל ילד הייתה בממוצע רבע שעה בשבוע. רבע שעה (!) לילדים שזקוקים לעזרה בהתפתחות הדיבור. בשנה הקרובה, גם זה יילקח מ-12 החמודים חסרי הישע הללו. קלינאית התקשורת עוזבת, ואף אחת לא תחליף אותה.
***
בישראל יש מחסור חמור, משברי, באנשי מקצוע, ובהם קלינאיות תקשורת לגני החינוך המיוחד. חסרים גם מנהלים, מורים, גננות, סייעות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגים ציבוריים, נהגי אוטובוס, שוטרים, עובדי רפואה, והרשימה נמשכת ונמשכת. הסיבה: השכר נמוך ומעליב. קלינאיות תקשורת מספרות שהן מעדיפות לא לעבוד מאשר לנסוע במהלך השבוע בין 5-4 גנים, ולהרוויח קרוב לשכר מינימום. רבות עובדות בקליניקות פרטיות. אפשר להבין אותן.
אך אי אפשר להבין, בשום פנים ואופן, את ממשלת ישראל והעומדים בראשה. ראש הממשלה יאיר לפיד, שר האוצר אביגדור ליברמן, שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, מפקירים את ילדי ישראל. וכשמפקירים את החלשים ביותר, ילדים צעירים שזקוקים לסיוע, למסגרת תומכת, למערכת, למדינה, זה מרתיח במיוחד.
אי אפשר להבין את קריסת המערכות הזו, בייחוד לנוכח עודפי תקציב של עשרות מיליארדי שקלים. הקופה הציבורית מתפוצצת ממזומנים. נכון לחודש שעבר, הגרעון עמד על אפס; והחודש יש למדינה יותר הכנסות ממיסים מאשר הוצאות. המדינה בפלוס. איפה הכסף? נשאר בקופה. והמשמעות היא שהמדינה לא משקיעה במערכות הציבוריות – בחינוך, בבריאות, בתשתיות – לא משקיעה בדור העתיד שלה. מדינה בפלוס זה לא נתון להתגאות בו כשיש ילדי גן בלי קלינאית תקשורת, זו בושה.
כל יום שילדי החינוך המיוחד לא מקבלים ליווי של קלינאית הוא יום שבו נפתח פער בינם לבין בני גילם. הפער הלשוני הופך לבעיה רגשית, חברתית, לבעיות התנהגות. במקום שהילדים הללו ישתלבו בהמשך בכיתה א׳ רגילה, הם יסחבו את הפער הזה הלאה, לבית הספר. והכסף ממלא את הקופה, והאוצר לא משחרר אותו כי הוא ״שומר אותו ליום סגריר״. הגיע הזמן להתעורר, היום הסגריר כבר כאן. המערכות הציבוריות המרוסקות בישראל הן לא רק יום סגריר, זה מבול בממדים תנ״כיים.
***
בחזרה לשיחת הטלפון. ״שמעתי שבשנה הבאה שוב לא תהיה קלינאית תקשורת״, אמרתי לאחראית מטעם מתי״א. ״שמעת נכון היא אמרה״. ״אבל איך זה יכול להיות״, התחננתי, ״הילדים האלה כבר ספגו שנה בלי קלינאית״. ״לא תהיה קלינאית גם בשנה הבאה״, ענתה האחראית, ״אין מה לעשות, יש מחסור בקלינאיות״. ״אז למה שילדי הגן הזה יישאו שוב בעול?", שאלתי, "הפעם, שבגן אחר לא תהיה קלינאית, והילדים האלו יזכו לטיפול״.
השיחה המאוד לא נעימה זרקה אותי לשדה ההישרדות של החברה הישראלית. בהרעבת המערכות, הממשלה והאוצר זורקים את האזרחים להיאבק על משאבים, על גישה למקורות.
״אי אפשר״, ענתה האחראית, ״לא אוציא מישהי מגן אחר״. ״אז מה עושים?״ שאלתי.
״אני ישנה טוב בלילה״, היא אמרה.
״את ישנה טוב בלילה״, עניתי לה, ״כי הילד שלך מדבר״.
