"הרשויות המקומיות היום במשבר כוח אדם שלא ידענו בעבר", אומרת חגית מגן, ראש מנהל שכר והסכמי עבודה במרכז השלטון המקומי, "אנחנו מתקשים לגייס עובדים גם למשרות ניהול ולמשרות בכירות, ולא פחות חמור, אנחנו מאבדים כוח אדם איכותי שעוזב אותנו, כי אין לנו אמצעים לשמר אותו".

בראיון משותף ל'דבר' עם סנדרה כהן, מנהלת תחום משאבי האנוש בעיריית לוד ויו"ר איגוד מנהלי משאבי האנוש ברשויות המקומיות, ועם גיל בר-טל, יו"ר הסתדרות המעו"ף שמייצג את עובדי הרשויות, נציגות המעסיקים ונציג העובדים מתארים את התוצאות בשטח של שחיקת השכר במגזר הציבורי, ואת דחיפות הצורך בשינוי.

"חסרים לנו מהנדסים, הנדסאים, עובדים סוציאליים, משפטנים, פסיכולוגים, פקחים, עובדי משאבי אנוש, וכמובן סייעות", אומרת כהן, "כמות קורות החיים שאנחנו מקבלים בכל מכרז היא נמוכה מאוד עד אפסית. זה לא היה כך לפני ארבע או חמש שנים".

הדאגה לעתיד השירות הציבורי ותחושת הדחיפות ניכרת היטב בקולם. הם ממתינים להסכם המסגרת הבא של עובדי המגזר הציבורי, שלדבריהם חייב לכלול עליית שכר משמעותית והפיכת תנאי העבודה ברשויות המקומיות לאטרקטיביים יותר.

שכר ממוצע של 10.7 אלף ש"ח ברשויות: "לא מספיק אטרקטיבי מול המגזר הפרטי"

דו"ח הממונה על השכר באוצר ל-2020, שפורסם בשבוע שעבר, מלמד שהשכר הממוצע של כ-191.6 אלף עובדי הרשויות המקומיות בישראל עומד על 10.7 אלף שקלים. שכר עובדי הרשויות נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במגזר הממשלתי, 17.4 אלף שקלים, וגם מהשכר הממוצע בכלל המשק, שעמד על 11.5 אלף שקלים. השכר החציוני בשלטון המקומי נמוך עוד יותר, ועמד על 8,722 שקלים בלבד, כש-63% מעובדי הרשויות השתכרו מתחת לשכר הממוצע במשק. "בסכומים הללו קשה מאוד להביא כוח אדם", אומרת מגן, "ודאי שכוח אדם איכותי".

"בלוד אני מחפשת כבר מעל לשנה מנהל מחלקת אשפה", מספרת כהן, "הוצאתי כבר שישה מכרזים, ואנשים לא מגישים מועמדות. השכר הוא 17-18 אלף שקלים ברוטו לשישה ימי עבודה בשבוע, שכל אחד מהם מתחיל בשעה 5:00 בבוקר. וזה עוד המקרה הטוב, כי זה מה שנקרא בשלטון המקומי 'שכר בכירים'. רוב העובדים אצלנו מקבלים השלמה לשכר מינימום, ש'בולעת' את תוספות השכר שלהם. אלה אבות הבית, הסייעות, פועלי פינוי האשפה. כשהם מקבלים תוספת, ההשלמה לשכר המינימום מצטמצמת בהתאם, והשורה התחתונה בשכר כמעט לא משתנה. הרבה פעמים התוספת בפועל מסתכמת בשני שקלים בלבד. יש אצלי עובדים עם ותק של 20 שנה, שעדיין מקבלים השלמה לשכר מינימום".

מגן וכהן מספרות שבעבר, עבודה ברשות מקומית הייתה פסגת השאיפות של ציבורים רחבים במשק, ונחשבה לעבודה טובה, יציבה, עם תנאים טובים. "היום יש קושי לגייס עובדים, וקושי לשמר אותם", אומרת כהן, "השכר שאנחנו יכולים להציע לא מספיק אטרקטיבי מול השכר במגזר הפרטי, ואפילו מול מקומות אחרים במגזר הציבורי. כדי לגייס עובד אנחנו מפרסמים מכרז, בודקים עמידה בתנאי סף וברמות מסוימות גם ועדות בחינה, ובשביל מה בסוף? בשביל 5,000-6,000 שקל? מועמדים מוותרים כבר בדרך."

כהן מתארת גם את הקושי בשימור העובדים הקיימים. "אין לי מה לתת לעובד שאני מעריכה. הדור הצעיר היום מחפש כאן ועכשיו, לראות התקדמות בתנאים כבר אחרי חצי שנה. אין להם סבלנות לצבור ותק, ואני מוצאת את עצמי מאבדת המון עובדים צעירים, ושוב נכנסת למעגל של לחפש עובדים חדשים".

כ-2,000 סייעות חסרות: "צעירה אחרי צבא לא רואה את עצמה עובדת בגן בשביל 32 שקלים לשעה"

את הידרדרות המצב אפשר להרגיש היטב בענף הסייעות בחינוך לגיל הרך, שמועסקות ברשויות המקומיות. לפי הערכת מרכז השלטון המקומי, ברחבי הארץ חסרות כ-2000 סייעות לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. בעיר תל אביב לבדה חסרות כ-400 סייעות, ובהרצליה חסרות כ-160 סייעות.

עד לפני מספר שנים, העבודה כסייעת היתה אטרקטיבית לעובדות ללא השכלה אקדמית, עם עבודה במקביל לשעות הלימודים, 7:30-14:30 על פי רוב, חופשות בקיץ ובחגים, וללא ציפייה לעבודה נוספת או זמינות אחרי שעות העבודה. "עכשיו המטלות של הסייעות גדלו, והאחריות גדלה", אומר גיל בר-טל, "הסייעת נדרשת להישאר למטלות נוספות בגן. היא מנוטרת ומצולמת כל היום מלמעלה, וצריכה להתמודד עם ההורים. בקיץ ובחופשים הוסיפו פעילויות, כך שזה כבר לא משתלם לאמהות. הורידו את גיל הילדים בגן, כך שהן מתמודדות עם ילדים קטנים יותר, שחלקם עדיין לא נגמלו מחיתולים, מנקות קקי כל היום בשביל 32 שקל לשעה.

יו"ר הסתדרות המעו"ף, גיל בר-טל, בהפגנת סייעות מול בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (צילום: הסתדרות המעו"ף)

"התקן בישראל, שתי נשים על 30 פעוטות, הוא כמו בעולם השלישי, כשבמערב אירופה יש סייעת על חמישה ילדים. ועכשיו הן מוצאות עצמן גם נוטלות סיכונים משפטיים. אם אמא יצאה מהגן ולא סגרה את השער, סייעת יכולה למצוא את עצמה עצורה. גם אני במקומן הייתי עוזב".

לדברי מגן, לעבודת הסייעת קשה להתחרות בעבודות אחרות שמוצעות היום לצעירים. "הדור של העובדים השתנה. זה דור שרגיל לעבוד בוולט ולהרוויח 150 שקל לשעה, או בבייביסיטר בערב לשמור על ילד אחד ישן ב-60 שקלים לשעה. צעירה בת 22-23 אחרי צבא לא רואה את עצמה היום עובדת בגן, מרימה ילדים ומחליפה חיתולים. זה בכלל לא אופציה מבחינתה, בטח לא במגזר הציבורי, כשאנחנו מוגבלים בשכר שאנחנו יכולים להציע לה".

"אנחנו מביאים אנשים שהם בינוניים ומטה, כי אני יודעת שאת הכי טובים לא נקבל"

במציאות של מחסור עמוק כל כך בעובדים, כהן ועמיתיה נאלצים להשלים עם איוש משרות במועמדים שאינם המתאימים ביותר. "לפעמים אנחנו פשוט לא מצליחים לאייש, ולפעמים מתפשרים על האיכות", היא מספרת, "מביאים אנשים שהם בינוניים ומטה, כי אני יודעת מראש שאת הכי טובים לא נקבל. נדיר שיש לי אפשרות להתלבט בין כמה מועמדים. הרבה פעמים באים 'להתגלח' עלינו, למשל פסיכולוגים, מהנדסים או משפטנים באים לשלטון המקומי בתחילת הקריירה, כדי להוסיף שורה נאה לקורות החיים. הם באים, ועוזבים אחרי שנה, שנתיים, אולי שלוש. המחיר של זה הוא השירות לאזרח".

היא מדגישה שגם עובדי מחלקות משאבי האנוש ברשויות משוועים להתאמת תנאי עבודתם למציאות ולעומס איתו הם מתמודדים. "אנחנו נדרשים להמון ידע, שמשתנה כל הזמן. צריך אנשים משכילים, שיודעים לקרוא את ההסכמים הקיבוציים וליישם אותם. יש עלינו המון אחריות. היום ארגון מבין שהוא צריך להשקיע בעובד, כי זה קודם כל אינטרס של הארגון עצמו, שמגדיל תפוקות".

7,000 שקלים למנהל מחלקה ברשות קטנה

גם גיוס הבכירים לרשויות המקומיות אינו פשוט, ונובע בין היתר מחישוב שכר שמקפח את המנהלים ברשויות הקטנות. 3% מעובדי הרשויות המקומיות מועסקים בשכר בכירים, שנגזר משכר המנכ"לים. אך בניגוד למשרדי הממשלה, שבהם שכר מנכ"ל המשרד הוא אחיד ועומד על 39.5 אלף שקלים ללא קשר לגודל המשרד, בשלטון המקומי ישנן 8 רמות שכר מנכ"ל, בהתאם לגודל הרשות, ומהן נגזר גם שכר הבכירים ברשות.

"60% מהרשויות הן עד 30 אלף תושבים, שזו רמה 3", אומרת מגן, "שכר המנכ"ל בערים כאלו, למשל טירת כרמל, עומד על עד 29 אלף שקל. שכר מנהל מחלקה ברשות הוא 30-40% מכך, כלומר סדר גודל של 10 אלף שקלים. מנכ"ל ברשות קטנה זה תפקיד אפילו יותר תובעני – הוא הכל: דובר, רישוי עסקים, אחראי קורונה. מנהל מחלקה עשוי לעיתים לנהל גם כמה מחלקות, ובניגוד לעיר גדולה – אין לו עוזרים". לדבריה, בימים אלו מתגבשות הבנות מול האוצר לבטל את הרמות הנמוכות 1-2, בהן מנכ"ל רשות עשוי להשתכר 21 אלף שקלים בלבד, ומנהל מחלקה 7,000 שקלים.

עשרים שנה של שחיקה בתנאים

מגן מצביעה על שורת תהליכים מסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 שהובילו לשכר הנמוך ולתנאים הלא אטרקטיביים בשלטון המקומי. הבולטים שבהם היו הסכם השכר של 1999, שהגביל מאוד את האפשרות של הרשויות להחליט בעצמן על מנגנוני תגמול לעובדים ומונע מהרשויות לחתום הסכמי שכר נפרדים מהסכם השכר הכולל במגזר הציבורי; וביטול הפנסיה התקציבית בשנת 2000. "כיום, בעקבות הסכם 1999, הכלי המרכזי שיש לרשות לתגמל עובדים זה שווי רכב, אישור שעות נוספות, שהן שעות עבודה לכל דבר ועניין, ושעות כוננות. זה מאוד מגביל בעיקר את היכולת לתגמל מצוינות והשקעה".

הפנסיה התקציבית שבוטלה הייתה בעבר גורם משמר לעובדים. לדברי מגן, "עובד שעבד 6-7 שנים כבר ראה את הנקודה שבה הוא מתחיל לשמר זכויות פנסיוניות". גם הקביעות לעובדי הרשויות, שאמנם עדיין קיימת, כבר אינה מהווה גורם משיכה בשוק העבודה היום ובתנאי השכר הקיימים, ודאי שלא במציאות שבה מנהלים בשלטון המקומי מנסים להימנע כמה שאפשר מפיטורי עובדים על רקע מצוקת כוח האדם.

בלי הסכם שכר, בחזית מול הקורונה: "מאז 2018 המצב התחיל להידרדר"

בתוך המציאות הזו, הסכמי המסגרת שחתמה ההסתדרות עם משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי אפשרו פיצוי על הפגיעה בתנאי העובדים. "בשנים 2016-2018 הרגשנו שאנחנו דווקא בכיוון טוב", אומרת מגן, "הסכם המסגרת הקודם במשק, שנחתם ב-2016, נתן תוספת של 7.9% לשכר העובדים, והשלטון המקומי החליט לשים עוד תוספת של 2% מהמשאבים שלו מעל כל שאר המשק – כלומר נתנו 9.9%. במקביל חתמנו גם הסכמים לקבוצות עובדים שונות, כמו עובדי החינוך והקהילה, המצילים, וועדות התכנון ועוד. קידמנו מאוד את הנושא של זכויות הוריות ושוויון בין המינים."

לדבריה, מאז 2018, המצב החל להידרדר. "נכנסנו ללופים אינסופיים של בחירות, תקציב מדינה שלא עובר ובנוסף לכל הקורונה, והשכר תקוע ונשחק, הולך ונעשה קשה יותר לגייס עובדים, ועובדים קיימים בוחרים לעזוב".

חמ"ל הקורונה של עיריית עפולה, דצמבר 2020. סנדרה כהן: "מי שניהל ופעל בשטח ביום יום לא הייתה הכנסת, אלו העובדים שלנו, הרשויות המקומיות" (צילום: דוברות עיריית עפולה)

ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. "הרשויות המקומיות ניצבו בקורונה בחזית", אומרת כהן, "אלה העובדים שלנו שנתנו את כל השירותים גם כשהכול היה סגור, שנדרשו להתמודד עם הנחיות שמשתנות תדיר. העובדות הסוציאליות ומערך הרווחה שנכנסו לטירוף, עובדי משאבי האנוש שהיו צריכים להתמודד עם ההנחיות המשתנות תדיר. אנשי המחשוב שנדרשו בבת אחת לספק מחשבים, להכשיר למעבר לזום, לסייע לאוכלוסיות מוחלשות. מנהלי מחלקות החינוך שעבדו בסחרור, והיו צריכים לתכנן ולנהל את הקפסולות ולהיות בקשר עם ההורים. בסופו של דבר, מי שניהל ופעל בשטח ביום יום לא הייתה הכנסת, אלו העובדים שלנו".

על אף שבשלטון המקומי הצליחו בהסכמים עם המדינה וההסתדרות לשמר את כוח האדם ולמנוע הוצאת העובדים לחל"תים, תחילה באמצעות ניצול ימי חופשה ולאחר מכן באמצעות תשלום 70% שכר לעובדים שנאלצו להישאר בבית – מגן וכהן מציינות שהשהייה בבית, עם הפנאי והמשפחה, שינתה גם בשלטון המקומי חלק ממערך הציפיות. הן מביעות תקווה שההסכם להסדרת יום עבודה שבועי מהבית ברשויות המקומיות יוכל לתת מענה לשינויים מסוג זה.

מגן: "נדרשת תוספת שכר דו ספרתית לעובדי הרשויות המקומיות, מאמינה שנצליח להביא בשורה"

מגן, נציגת המעסיקים, ובר-טל, נציג העובדים, משרטטים את קווי המתאר שנדרשים מבחינתם להסכם השכר הבא. "בהסכם המסגרת הקרוב נדרשת תוספת שכר דו ספרתית (באחוזים) לעובדי הרשויות המקומיות, חד משמעית, ואני מאמינה שנצליח להביא במסגרתו בשורה לשלטון המקומי", מבהירה מגן. "אלה דברים שאמרתי לממונה על השכר. כמעסיק, יש לי אינטרס שיהיו לי העובדים הכי מרוצים, כי ברור לי כמו שהשמש זורחת שכשהעובד מרוצה הפריון גבוה יותר. בהמון דברים אני רואה את הדברים עין בעין עם ההסתדרות, אבל אני צריכה גם לדאוג לכיס של הרשויות החלשות יותר, ולראות שיש בסוף שיפוי של המדינה".

לדברי מגן, תוספות השכר במגזר הציבורי, וכן עליית שכר המינימום, חייבות לקחת בחשבון את העלייה באינפלציה, שמוערכת בשנה הנוכחית לבדה ב-4-4.5%, כמו גם את השחיקה בשכר כתוצאה משנים ללא הסכם חדש. "תוספות שכר של אחוז או אחוז וחצי לשנה במגזר הציבורי, כמו בהסכמי המסגרת קודמים, כבר לא יספיקו. ההסכם הקרוב צריך לעשות טיפול שורש ולא תיקוני טלאים. צריך לעשות מהפכה בשכר עובדי הרשויות, שמתחילים היום בשכר נמוך מאוד".

כדוגמה למהלך מהפכני שכזה, היא נותנת את רפורמת 'הישג' בהעסקת העובדות הסוציאליות, פרי הסכם שנחתם לאחר שביתה בת 17 יום בעיצומו של משבר הקורונה. ההסכם כלל העלאה משמעותית של כ-20% בשכר (ואף יותר מכך ברמות השכר הנמוכות), לצד רפורמה כוללת במבנה השכר. "זה הסכם דגל, שראוי שכל המגזרים ילכו בעקבותיו. תלוש שכר בן שורה אחת ברורה, ולא כזה שצריך מורה נבוכים כדי לקרוא אותו, כפי שיש לעובדי הרשויות המקומיות כיום".

קבוצת עובדות נוספת ברשויות שתזקק להתייחסות ספציפית היא הסייעות. "בתקופת הביניים נתנו מענקים וקבענו תוספת שכר בגין החלפת גננת, אבל את המשא ומתן הכולל לגביהן אנחנו מנהלים כבר בימים אלה. מבחינתנו סייעות הן חלק ממערכת החינוך, ואני חושבת שנכון יהיה להצמיד את שכר הסייעות המתחילות לשכרן של עובדות ההוראה המתחילות". בר-טל מציין שיש צורך להסדר את מכסת החופשות השנתיות של הסייעות מול העבודה בקייטנות בחופשים ובקיץ, נושא שמדי שנה מביא לסכסוכי עבודה.

"אלו דברים ששר האוצר הבא שיהיה צריך לקחת בחשבון, ואני מקווה מאוד שאנחנו לא הולכים שוב ללופים שבהם אין ממשלה ותקציב", אומרת מגן, "חתמנו על עסקת החבילה, שהבטיחה הסכם חדש בשנת 2023, ומבחינתנו, אנחנו מצפים לפדות את הצ'ק".