יעל (ג'וי) קרוין (30), במקור מקדימה-צורן, חיה כבר שנה בפז'ו ג'יי 5, מודל 85', שקנתה משומש, והיא קוראת לו "ג'וימוביל". עידן כהן (31), במקור מהגליל, חיה כבר ארבע שנים וחצי בפורד טרנזיט מודל 85', דגם אספנות שייבאה מגרמניה, שהיא קוראת לו "חתיכי".

לשתיהן יש באוטו-בית מה שצריך: מיטה וארון ושולחן ומטבח מאובזר ומכל מים ופאנלים סולאריים לחשמל. לקרוין יש אפילו מזגן. כל מה שצריך אבל בקטן ועל גלגלים. המחיר: בין 120 ל-150 אלף שקל לרכב שהוא בית. פחות מדירה, פחות משכר דירה מצטבר. אבל זה לא רק הכסף.

יעל קרוין בביתה-מכוניתה. "בחו"ל ראיתי המון אנשים עם ואנים שחיים ככה חיים שלמים וחופשיים" (צילום: ליהי צדוק)

למה ואן?
קרוין: "הייתי סטודנטית במכמורת, למדתי מדעי הים. גרתי בתל אביב. רציתי להיות כמה שיותר בים, אבל גם אם רציתי לגור קרוב לים לא ממש יכולתי. שכרתי מלונה בהמון כסף. שכר הדירה הלך ועלה. הרגשתי שאני רוצה להיות בעלים של משהו, בעלים של החיים שלי. התחלתי לחקור עוד צורות שבהן אפשר לחיות את החיים האלה, ונזכרתי שבחו"ל ראיתי המון אנשים עם ואנים, אנשים חיים ככה חיים שלמים, חיים חופשיים".

כהן: "למדתי קולנוע וחלמתי להיות בימאית. עבדתי בעיקר בעריכת וידאו ובצילום. שלוש שנים גרתי בתל אביב, ולא הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים. יוקר המחיה היה בלתי נסבל. כשלא הצלחתי לשלם את שכר הדירה, וזה קרה לא מעט, ההורים שלי היו צריכים לעזור לי. בתור אדם עצמאי זה היה לי מאוד קשה. הרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי. כל הזמן הייתי עסוקה בלהחזיק את הדירה ששומרת על הדברים שלי, אבל לא הייתי בה בכלל. הייתי יוצאת בבוקר ובאה להתקלח ולישון. הבנתי שאולי עברתי לתל אביב כדי שיהיו לי אפשרויות, אבל אני אפילו לא פנויה לעסוק בהן, כי אני עובדת באיזו עבודה זמנית כדי לממן את הדירה. פתאום כל המעגל הזה נראה לי מטומטם".

עידן כהן נוהגת ב"חתיכי". "גרתי בתל אביב, רציתי כבר להרגיש שאני שווה משהו, וזה לא הגיע. החלטתי לחפש אלטרנטיבה" (צילום: עידן כהן)

אז מה עשית?
כהן: "חזרתי הביתה להורים, לנסות לחשוב מה אני עושה. לא היה לי מה להפסיד בחיים, לא היה לי כלום. לא הייתה לי עבודה, לא הייתה לי משפחה מחבקת, לא היו לי יותר מדי חברים, ומעל הכול לא היה לי אותי. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. רציתי כבר להרגיש שאני שווה משהו, וזה לא הגיע. החלטתי לאסוף את עצמי ולחפש אלטרנטיבה. היה קשה למצוא מידע. טסתי לגרמניה עם בחור שעוסק בזה ושם מצאתי את 'חתיכי'".

איך ההורים הגיבו?
כהן: "אמא שלי ואחי היו איתי בראש, אבל אבא שלי והאחיות שלי ממש לא קיבלו את הרעיון. זה הפך במשפחה ממש לשיחת היום. הדבר הזה ממש חשף את הקשיים והפך הכול לקיצון".

כהן והוריה. אמא תמכה, אבא התנגד (צילום: עידן כהן)

קרוין: "הייתי צריכה לשכנע את ההורים, לקח זמן, אבל הבחירה לרכוש את הוואן הייתה בתמיכה המלאה שלהם. ההורים שלי מעריצים אותי על זה. כשאני בחו"ל הם משתמשים בוואן. הם כל הזמן באים לבקר, מביאים אוכל ורוצים להוציא אותי לבלות. הם רק משתוקקים לרגע שאגיד להם 'בואו לישון אצלי'".

כהן: "המחיר של ההחלטה? זה קשה אם את מתלבטת, אבל כשאת בטוחה במשהו כמו שאני הייתי בטוחה, השאר זה קולות רקע. לא עניין אותי, החלטתי. הייתי כל כך נחושה להגיע לשקט נפשי".

קרוין מנקה את הבית. "ההורים שלי מעריצים אותי על זה" (צילום: אבי קרוין)

החיים בקופסה קטנה: אין סיבה לאגור

קרוין: "בוואן את צריכה לוותר על הרבה נוחות. המיטה שלי, למשל, נמצאת מעל מושב הנהג, וצריך סולם קטן כדי להגיע אליה. אני לא יכולה לשבת במיטה, אבל זה מדהים, כי ברגע שאני יוצאת מהמיטה אני בפעילות. החלל כל כך קטן שאת כל הזמן בחוץ, וזה בדיוק מה שמתאים לי. יש לי מקום לכל מה שאני צריכה, לכל השטויות שלי. יש לי ציוד קמפינג, מזרנים, מלא בובות, תמונות, בגדים, כריות, מחצלות, כיסאות, את כל ציוד הג'אגלינג. כשיש לך מקום כל כך מצומצם את בוררת, ועדיין אני מרגישה שיש לי יותר מדי. אני מוסרת המון בגדים והמון דברים. מצד שני, חצי מהארונות שלי ריקים. את כל יום שואלת את עצמך: אני באמת צריכה את זה? את מגלה כמה שאת לא צריכה הרבה דברים".

המטבח של כהן. "בוואן משהו גורם לך לשחרר. את הרבה יותר מדויקת במה שאת זקוקה לו" (צילום: עידן כהן)

כהן: "בבית יש משהו ששואב אליו דברים. את קונה כדי למלא אותו, ונותנת להם משמעות. בוואן משהו גורם לך לשחרר. את הרבה יותר מדויקת במה שאת זקוקה לו. משהו צריך להיות חשוב כדי שתתני לו מקום – גם פיזית וגם בלב. הארון שפיניתי לבן הזוג שהיה לי עד עכשיו ריק. כבר 3 שנים אין לי מה לשים שם. שמתי שם נייר סופג, אין לי מה לעשות איתו".

קרוין: "עכשיו שיפצתי את המטבח ויש לי מקרר ממש גדול, 90 ליטר. יש לי גז. ומה אני כבר אוכלת? מבשלים כמויות קטנות. אנשים הרי קונים כמויות אדירות של מזון שבסוף הם זורקים. מדהים לראות כמה מעט אני באמת צריכה".

חברים מתארחים לארוחה אצל קרוין: אמיר אבנרי (מימין), אביב (חביב) דהן והדס פייטלסון. "אני לא צריכה לקנות רק כדי שיהיה, בסופר יהיה הכול גם מחר" (צילום: אלבום פרטי)

כהן: "יש לי מקרר ויש בו בעיקר מים, כי אני לא כל כך מבשלת. אבל יש לי מקרר, יש לי כיריים, קורנפלקס וחלב, כלי אוכל, שולחן, צלחות, הכול. שלוש שנים הייתי בלי מקרר. אכלתי רק בחוץ – בוקר, צהריים, ערב. זה היה הכיף שלי ועדיין משתלם. לאדם אחד לא משתלם להחזיק מצרכים".

קרוין: "בתרבות השפע אנחנו כל הזמן אוגרים. אבל אין לי סיבה לאגור. אני בנגישות להכול, אני לא חיה על הר. אני לא צריכה לקנות רק כדי שיהיה, בסופר יהיה הכול גם מחר. לכן הקניות שלי הצטמצמו. אני גם מוצאת הרבה דברים בזבל, אנשים זורקים. כל הכיסאות שלי מהזבל. כל סוף שבוע אני אוספת בים מלא מחצלות".

באמת הכול איתך?
כהן: "לא ממש כל החיים שלי. אלבומי הילדות אצל ההורים, גם חלק מהבגדים שלי. אבל כן מה שאני משתמשת ביומיום. כל הזמן שואלים אותי: 'יש לך טלוויזיה?' 'איפה את בדרך כלל חונה?' כל מיני שאלות של אנשים שגרים בבית. כאילו התפישה הזאת של אין לא ממש מובנת להם. הרי גם אם יש לך טלוויזיה, כמה פעמים את מדליקה אותה? החיים שלי כל כך מלאים, אין לי זמן לזה".

קרוין: "יש כל מיני מקומות שאני מרגישה בנוח להשאיר בהם דברים. אצל חברים, קצת בחדר הילדות שלי אצל ההורים. למזלי, ההורים שלי סבבה עם זה. אם לא, הייתי צריכה להיפטר מהרבה דברים שקשה לי להיפטר מהם".

רגע: ומקלחת

כהן: "אם ממש חם לי אני עושה שטיף, אבל אני לא ממש מתקלחת כל יום. אפשר, אבל אני מתקמצנת על המים".

קרוין: "יש לי מכל של 80 ליטר מים, אז צריך לתכנן: איך את שוטפת כלים, כביסה, מקלחת, במה את באמת משתמשת. הרבה פעמים אני מתקלחת במקלחות חוף, ואני תמיד יכולה להרים טלפון לחבר ולהגיד: 'היי, אני באה להתקלח'".

תחזוקה: לומדים לטפל לבד

כהן: "בהתחלה זה היה קשה. כשהאוטו הגיע לא היו לו מים ברדיאטור, ואני לא מבינה חצי דבר במכונאות. מכונאי הסתכל ואמר: 'זהו, הלך הראש מנוע'. ראיתי חושך. לא היה לי כסף לתקן את זה. אבל לקחתי אותו לעוד מכונאי, וקיבלתי את השיעור הראשון – לא להאמין לכל דבר שמישהו אומר לך, משהו שנתקלתי בו המון לאורך הדרך, רואים אישה קטנה וכלי גדול וישר מחרטטים אותך".

כהן מתדלקת. "אבא עוזר בעניינים טכניים, אבל אני עושה הכול" (צילום: עידן כהן)

קרוין: "לא מזמן הייתה לי תאונה ונקרע לי חלק מהפיברגלס על הגג. כל איש מקצוע נתן לי הצעת מחיר מאוד גבוהה, בסוף עשיתי הכול בעצמי. לאט-לאט את לומדת. מאחר שזה רכב אספנות, את מוצאת את עצמך מתקנת לבד, משיגה חלפים. אני מתעסקת בפאנלים הסולאריים, מזינה את המצברים של עצמי".

קרוין מתקנת את הגג. "מאחר שזה רכב אספנות, את מוצאת את עצמך מתקנת לבד, משיגה חלפים" (צילום: אבי קרוין)

כהן: "לומדים הכול – לאט, בזהירות ומחוסר ברירה. זה כמו זוגיות. את בונה לאט-לאט. את גדלה ביחד איתו. נכנסתי לאוטו ולא היה לי כלום במשך חצי שנה. כל פעם שרציתי חשמל הייתי צריכה לעשות סיבובים. אחרי שנה עשיתי פאנלים סולאריים, הבאתי רהיטים. הרווחתי קצת כסף. לאט-לאט הוספתי עוד משהו ועוד משהו. ולא אצל אותו בעל מקצוע, שזה השיעור השני. היום אבא שלי עוזר לי הרבה בעניינים הטכניים, אבל אני עושה הכול".

רישוי וחניה: להיות פיראט

קרוין: "אין בארץ מקומות מוסדרים שאפשר לחנות בהם עם קרוואן (חניה של קרוואן במקום קבוע מחייבת תשלום ארנונה), והמקומות שיש הם בתשלום של מאות שקלים ללילה. אין לי את הסכומים האלה. אז צריך להיות קצת פיראט".

ואם שואלים אותך מה הכתובת שלך?
קרוין: "הכתובת היא הבית של ההורים. אבל יש כאלה שהכתובת שלהם היא תיבת דואר שמדי פעם הם עוברים לידה".

כהן בשטח. "המדינה עושה כל מה שהיא יכולה כדי למנוע מאנשים לחיות חיים כאלה" (צילום: עידן כהן)

כהן: "אוטו זה לא קרוואן. אני יכולה לחנות בכחול לבן, לפי חוקי עזר עירוניים. אבל כדי לחיות ברכב צריך רישיון (שקוראים לו רישום רכב משא אחוד מגורים), יש בדיקות של מהנדסים, אישורי תקן, וכל דבר קטן זה אלפי שקלים. המדינה עושה כל מה שהיא יכולה כדי למנוע מאנשים לחיות חיים כאלה. אני בת מזל שעשיתי את זה לפני ששינו את החוקים".

אישה לבד: פחד

קרוין: "פעם אחת רציתי לחנות ליד הים, ראיתי מלא כלי רכב. שאלתי איש מבוגר על טנדר: 'מה קורה כאן?' הוא אמר לי: 'אנשים באים לעשות פה סקס בלילה'. אמרתי לו: 'נראה לי שאזוז מפה', והוא אמר: 'רוצה להמשיך איתי ביחד?' מצאתי את עצמי באמצע הלילה מחפשת חניה אחרת".

הוואן של קרוין. הערב מזמן לעתים מפגשים לא נעימים עם זרים (צילום: ימית רומנו)

כהן: "אני משתדלת לא להיות באמצע יער לגמרי לבד. ברור שיש פעמים שאת פוחדת. אבל גם בבית פחדתי. היו לי לילות שלא הייתי ישנה מפחד שמישהו יכנס לי הביתה. דווקא בוואן הפחד ירד. אני יכולה פשוט לזוז. את יותר בשליטה על תחושת הביטחון בעצמך. את גם לומדת להכיר מה עושה לך טוב ומה לא".

כהן מחוץ לוואן. "ברור שאני פוחדת, אבל גם בבית פחדתי" (צילום: עידן כהן)

קרוין: "פעם חניתי איפשהו והגיע פקח שרצה להעיף אותי. ניסיתי להיות נחמדה והזמנתי אותו לקפה. הוא התחיל לבוא אלי כל הזמן, ואז קלטתי שאני לבד פה, ויש גבר שיודע איפה אני ושאני לבד. פתאום הרגשתי מאוד לא בטוחה ונסעתי משם. צריך להיות מאוד על זה. למדתי עם הזמן לא להגיד לכל אחד איפה אני ושאני לבד. יש מקומות שלא אגיע אליהם לבד".

פרנסה: עבודות זמניות

כהן: "יש אנשים שחיים במכונית ויש להם מקום עבודה קבוע שהם חונים לידו, או שהם עובדים במחשב. אני עובדת רק בעבודות זמניות. לגמרי החלטה שלי. אני רואה מה בא לי – עבדתי בגלידה, במלצרות, בקייטרינג, בדיילות, בהדרכות כאלה ואחרות, מה שבא לי. אני עובדת חודשיים, ואחרי חודשיים יוצאת לטייל חודש. ואז שוב, וחוזר חלילה. אני חייבת לזוז, לשנות, אחרת, בנפש, אני חוזרת לדירה בתל אביב".

כהן בביתה. "אני עובדת חודשיים, ואחרי חודשיים יוצאת לטייל חודש" (צילום: עידן כהן)

זה מצליח להחזיק אותך?
כהן: "מחודשיים עבודה, גם בשכר מינימום, אני יוצאת עם בערך 12 אלף שקלים. מהם אני מוציאה ממש מעט. אין לי שכר דירה, אין לי חשבונות, אוכל זה כמה מאות שקלים בחודש, דלק גם. על תיקונים – גג 600 שקלים, או הכי גרוע: אם אני מחליפה מצבר, זה איזה 2,000 שקלים. זה מספיק מעל הראש. אני מטיילת בכל מקום בארץ. וגם כשאני באה להורים לכמה שבועות, או אפילו לחודש, אני בחופש. ואני עושה את זה מבחירה להיות איתם ולא כי אני חייבת".

סביבת הלימודים של קרוין. בדרך לתואר שני בלימודי סביבה (צילום: אלבום פרטי)

קרוין: "עם כל הרקע והניסיון שלי בתחום הסביבתי והימי (קרוין בעלת תואר ראשון בביולוגיה ימית, לומדת לתואר שני בלימודי סביבה ועובדת מדי פעם בפרויקטים מקצועיים), גיליתי שאני נורא נהנית לעבוד בשיפוצים, בקייטרינג, בחלטורות. אני לא צריכה להתחייב לטווח ארוך, אני יכולה להרשות לעצמי לסיים יום עבודה ולנסוע לערבה ולא לדעת מתי אני חוזרת, או לחנות בגבול ולחצות לסיני. ההוצאות שלי מאוד נמוכות, אז אני לא צריכה לעבוד כל כך קשה, ואני כל הזמן בתנועה. אני גם נוסעת עם הבית למועדון בתל אביב, הולכת להתקרחן, חוזרת בחמש בבוקר לבית שלי שחונה מחוץ למועדון. תענוג. אני לא הומלסית, אני לא אוכלת מהפחים. הכול בסדר".

החופש: יש גם רגעים קשים

קרוין: "החיים הם בקצב לגמרי אחר. את מתכננת את החיים לפי איפה את הולכת לחנות. את צריכה להבין כמה חשמל יש לך, כמה מים יש לך, איפה את יכולה לעשות קניות. בחצי שנה הראשונה כל לילה או שניים הייתי במקום אחר, אחר כך את קצת יותר מתבייתת, זזה פחות, אבל עדיין זזה".

קרוין בוואן. "את מתכננת את החיים לפי איפה את הולכת לחנות" (צילום: הדס פייטלסון)

כהן: "פעם הייתי נורא חולה. שכבתי לבד בוואן, רק רציתי שמישהו יטפל בי. ירד גשם. פתאום גיליתי שמטפטף הגג וצריך לאטום מחדש את החלון. אני עם 39 מעלות חום, צמרמורות, מסיעה את האוטו לאיזו תחנת דלק ויוצאת לתקן את האיטום עם איזה חומר שנדבק להכול חוץ מאשר לגג. באותו רגע את חושבת לעצמך, מה אני צריכה את החרא הזה?"

קרוין: "פעם הייתי בפקיעין, נשארתי שם ללילה ובבוקר לא הצלחתי לצאת. התחפרתי. שעות ישבתי ובכיתי: למה אני לבד? אני צריכה גבר שיבוא לעזור לי, אני צריכה ארבעה קירות. התקשרתי לכל מיני אנשים, חיפשתי בקבוצות, ובסוף הייתי לבד. הייתי צריכה להתמודד. והתמודדתי. הרגשתי כל כך עוצמתית שאני לא יכולה להשוות את זה לשום דבר אחר שהרגשתי. זה המון חוסר ודאות. אתה לא יודע מה יהיה בערב, מה יהיה מחר, וחלק ענק מזה הוא לשחרר שליטה. כל הפחדים – הכסף, הביטוח, איפה אחנה, איך אחיה. ברגע שאת עושה את זה פתאום משהו משתחרר".

החברים של קרוין מחוץ לוואן. "זה עוזר לך להפחית את טביעת הרגל שלך בעולם" (צילום: אלבום פרטי)

כהן: "מדי פעם מגיע הרגע הזה שאני אומרת לעצמי: 'די, מיציתי'. אין מה לעשות, לפעמים זה מאתגר. אבל הדברים הטובים בהחלט עולים על זה. זו הרמה הכי גבוהה של עצמאות. אני צריכה כל שבוע בערך לרוקן את השירותים הכימיים, אני צריכה למלא מים. את האוטו לא מעניין אם את יכולה או לא יכולה, אם לא תמלאי לא יהיה לך".

קרוין: "פה את אחראית על הכול. את מרגישה כל חתיכה קטנה של פלסטיק, כל קופסה. מאוד עוזר לך להיות כל הזמן במודעות. אני רואה כמה פסולת אני מייצרת, את לוקחת את הפסולת איתך. בשירותים, למשל, את צריכה לרוקן את המים בעצמך. גם בשירותים בבית המים האלה הולכים לאנשהו, אבל פה את רואה הכול. זה עוזר לך להפחית את טביעת הרגל שלך בעולם".

בדידות: וזוגיות

כהן: "כשהייתי חלק מהמרוץ הרגשתי שרק אני לבד. כשאת באיזו דירה נאנקת, יש מין קטע של טיפוח שקרים. את מרגישה שכולם מסתדרים חוץ ממך. משהו בקושי לא מדובר. את לא פוגשת אנשים שמספרים לך שקשה להם, ואת מרגישה הסתומה היחידה שלא עובד לה. כולם 30 שנה בעבודה, יש להם את כל הכסף שהם צריכים גם למותרות, גם לחשבונות וגם פנסיה, אין להם דאגות".

ועכשיו?
כהן: "בקהילה הזו יש משהו אחר. יש קשיים, אבל לא מסתירים. זה מדובר. זה משחרר הרבה מתחושת האי התאמה הזו לחיים. מי שאת זה סבבה. בחוץ תמיד יגידו לך שאת לא מספיק, לא מתאמצת מספיק. פה יש שיח הרבה יותר מכיל ומחזק, הרבה פחות מכה, יותר מרים".

קרוין: "בלתי אפשרי למצוא בחור שאני לא מאיימת עליו. מאוד קשה למצוא גבר שמעריך את זה אבל גם לא מאוים מזה. ואני הכי נסיכה, אני מאוד רוצה למצוא מישהו שגם עף על זה ויעזור לי לתקן. אבל צריך מישהו מאוד מיוחד שיכול להכיל אישה שחיה ככה".

כהן ליד האוטו. "תני לי את החניון של הסופר, אני מאושרת" (צילום: עידן כהן)

כהן: "אם זה המישהו הנכון, זה מדהים. יש אנשים שגם אם את איתם בקופסת נעליים את לא מרגישה חנוקה, ויש כאלה שגם בפנטהאוז יתפסו את כל המקום. הדבר היחיד שהפריע לי עם בן הזוג זה שהייתה לו עבודה קבועה בתל אביב, והייתי צריכה להתקרקע למקום אחד במשך חצי שנה. זה היה לי מאוד קשה. היו פעמים שאמרתי לו: 'תהיה קצת אצל ההורים שלך, אני צריכה סיבוב'. הסיבה שלי לעבור לוואן הייתה החופש שלי. אספלט זה החבר הכי טוב שלי. תני לי את החניון של הסופר, אני מאושרת".

קרוין: "זה להיות המון עם עצמך, המון לבד, אבל בקטע מאוד חיובי. את מתמודדת עם עצמך. זה משהו שבחברה המערבית אנחנו לא כל כך עושים. אנחנו כל הזמן מזינים את עצמנו בטלוויזיה, בלצאת לבלות, במסעדות ובתי קפה, ופתאום את בטבע, את יוצאת החוצה, את לא ספונה. מרגע שעברתי לחיות בוואן אני הרבה פחות בודדה. חבל לי רק שלא עשיתי את זה מזמן".

המציאות: לא נוגעת

קרוין: "אני לא רואה טלוויזיה ולא קוראת עיתונים. מדהים כמה אני מרגישה שהלחץ והבאסה הזאת של עליית המחירים וכל זה לא נוגעים בי. כמה שזה לא משפיע עלי. כשאת לומדת איך לקיים את עצמך בצורה אוטונומית את מאפשרת לעצמך הפסקה והפרדה מהבלגן בגלל דברים שאת לא יכולה להשפיע עליהם".

כהן: "אני מחוץ לזה. זה לא נוגע לי. הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה שעלה הדלק, אז לא ארד לאילת בזמן הקרוב. זה הכול. אבל מי שנוסע כל יום הלוך חזור מהעבודה מוציא הרבה יותר על דלק ממני".

קרוין: "אני פותחת את הבוקר עם כוס קפה מול הים, ואני יכולה לשבת ארבע שעות על ארוחת בוקר וספר. אני לא צריכה להגיע לשום מקום, או לעשות שום דבר. אם אני צריכה לעבוד אני עובדת. אני לא צריכה הרבה. אני חיה את החיים ולא צריכה להצדיק את הקיום שלי כל הזמן. כל מה שאני עושה הוא רק בשבילי. אני כל כך שמחה שאני לא רודפת אחרי שום דבר. אני קמה בבוקר, מתגלגלת מהמיטה למושב הנהג ונוסעת לאן שבא לי. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו קיים במקביל להרבה סיפורים אחרים, ואפשר לקפוץ ביניהם, לבחור לחיות אחרת".

העתיד: לא ידוע

קרוין: "יכול להיות שעוד כמה חודשים ארצה לסבלט איזו דירה, אולי יהיה לי בן זוג וארצה לגור איתו. זה היופי, שאני לא באמת יודעת. אבל לא משנה מה, על הגלגלים אני לא מוותרת. תמיד יש לי את החלל הזה, שהוא שלי ולא של אף אחד אחר. זה מקור הכוח הכי גדול שיש לי בעולם. יש משהו בחוויית החיים בארבעה קירות שכבר לא רלוונטי לי. לא בא לי להעביר את החיים בלרדוף אחרי משהו. אין לי ספק, הבית הבא שלי יהיה כמו זה רק יותר גדול. אולי סירה או יורט. משהו דינמי. החברה שלנו היא משחק. אני יכולה לבחור אם לשחק ואיך לשחק, ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. יש בזה משהו מאוד מעצים לאישה".

קרוין בנהיגה. "אני לא חייבת שום דבר לאף אחד. יש בזה משהו מאוד מעצים לאישה" (צילום: אלבום פרטי)

כהן: "לפעמים החיים האלה עולים לי על העצבים, אבל אז אני אומרת: מה יש לי בחוץ? לחזור לגור בדירה? לשלם ולהשתעבד חזרה? לא אופציה. כרגע זה מה יש. אלה חיים מדהימים. אם יבוא רגע שזה יפסיק לשרת אותי, זה יפסיק. עד אז אני איתו. אני לא יכולה אפילו להתחיל להגיד איך בתל אביב הייתי כוס שמילאו אותה עד הסוף, ובכל אירוע שקרה הכול נשפך החוצה. כיום אני רוצה להסתכל אחורה ולהגיד: לא פספסתי. הייתי, חייתי, לא רק רדפתי אחרי משהו. לקחתי אחריות על החיים שלי וחייתי אותם".

כהן על גג ביתה. "אם יבוא רגע שזה יפסיק לשרת אותי, זה יפסיק. עד אז אני איתו. מה יש לי בחוץ?" (צילום: עידן כהן)

***

את החוויה המורכבת של המעבר לחיים בוואן מתארת כהן גם בסרט שיצרה: