בואו נדבר. על הכיכר. על הרצח. על דמוקרטיה, זיכרון והנצחה. בואו נדבר על SpaceTeam.

"ספֵּייס-טִים" (צוות-חלל בעברית) הוא "משחק צעקות שיתופי" לסמארטפון או טאבלט. קבוצה של שחקנים שהטלפונים שלהם מקושרים ברשת אלחוטית צריכים להטיס יחד חללית. כל שחקן מקבל חלק אחר מלוח הבקרה של החללית ומסך תצוגה עליו מופיעות הנחיות למניעת התרסקות. אלא שההנחיות על המסך לרוב אינן נוגעות לאמצעי השליטה שברשותו של אותו שחקן, וכך כל אחד מהשחקנים מוצא עצמו צועק את ההנחיות שמוצגות בפניו תוך שהוא מנסה לשמוע שחקנים אחרים צועקים הנחיות הקשורות לכפתורים ולחוגות שהוא מופקד עליהם.

עדיין תוהים מה הקשר?

לפני כשבועיים, הרצה הרב בני לאו באירוע של מועצת תנועות הנוער. הוא הזכיר את ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" המתעד מסעות שערך עוז ברחבי הארץ בשנת 1982. באחד מפרקי הספר מגיע עוז להתנחלות עפרה. בשיחה שהוא מקיים שם הוא מגיע לתובנה מטפורית. הפלג ה"מתנחלי" של הציונות הדתית מאס בתפקידו כ"משגיח הכשרות" בקרון המזנון של רכבת המדינה ומבקש לעצמו את עמדת הנהג בקטר. עוז, למרות שאינו שותף לדרכם של המתנחלים, ראה בכך תהליך דמוקרטי בריא.

הרב לאו סיפר שכמה שבועות קודם לכן נפגש עם עמוס עוז ושאל אותו אם הוא עדיין עומד מאחורי התיאור הזה. הסופר, כך לפי הרב, שתק רגע, והשיב בשלילה. המדינה כבר אינה רכבת שיכולה להתנהל עם נהג אחד, אלא רכב משוכלל הדורש מספר נהגים ועתיד להתרסק אם לא נלמד לנהוג בו במשותף.

הנמשל ברור. אם לא נתחיל לשבת במעגל ולצעוק אחד על השני, אבל אח"כ גם לדבר ברוגע; אם לא נשתף זה את זה באתגרים והסכנות שאנחנו מזהים, אבל גם בחלומות שלנו לארץ הזו; אם לא נשכיל לאתר בארגז הכלים של מי שאינו אנחנו לפחות חלק מהפתרונות למצוקותינו – אבדנו.

לפני כחמש שנים נוצרה קואליציית "זוכרים את הרצח נאבקים על הדמוקרטיה". לראשונה התכנסו כדי לזכור את רצח רבין אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. התכנסו לא כדי להתפייס אלא כדי להתווכח. כדי לברר האם הבסיסים עליהם ניתן בכל זאת להסכים איתנים דיים כדי לקיים חברה.

כאיש שמאל, לא רק במובן המדיני, וכאיש חינוך שרצח רבין הוא זיכרון מעצב בתפיסת עולמו,  המפגשים הראשונים היו עבורי מטלטלים ברמה פיזית ממש. הם הפכו מטלטלים אף יותר ככל שהעמיקו השיחות ונגעו בסוגיות של הכיבוש, זכויות מיעוטים, שוויון מיני ומגדרי, צדק חברתי (שאני רואה בו את מהותה העיקרית של היהדות) ועוד. סוגיות שהן קו אדום ערכי מבחינתי לא פחות מקווים אדומים שהעמידו בני שיחי הדתיים והימניים. הקושי הזה הוליד דמות חדשה לעצרת הזיכרון לרצח רבין, עצרת שחזרה להיות מרכזית, המונית ומעצבת בשיח הישראלי.

אני לא טוען ש"רב המשותף על המפריד". למעשה זה כמעט חוק טבע שהמפריד מרובה מהמשותף. כל אטום של חומר, והיקום כולו, מורכב בעיקר מריק הרסני. כוחות פיזיקליים ברמה התת-אטומית פועלים להתנגד לכוחות הפירוק ומצליחים איכשהו, בקושי, להחזיק את עולם החומר המוכר לנו. אני מאמין שהמצב הזה נכון גם ברמה האנושית והישראלית. נשאלת השאלה האם יעמדו לנו כחברה כוחות המשיכה האלו, שאינם כוחות פיזיקליים אלא פרי בחירה אנושית, חינוכית וחברתית מתמשכת.

השאלה הופכת דחופה ככל ששוקלים את החלופות. אם יתפרק המפעל הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית לא תקום כאן אוטופיה סוציאליסטית פמיניסטית רב לאומית. גם לא מדינת תלמידי חכמים הלכתית. התוצאה תהיה ככל הנראה דומה יותר לאנרכיה המדממת של סוריה ועיראק. מתוך פרספקטיבה זו רצוי מאוד שנצליח להיפגש, כל חלקי החברה הישראלית, לשוחח ולהתחיל להסכים על הבסיסים לקיום המשותף שלנו כאן. את התנופה של עצרת מאה האלף לזכר רבין אשתקד יש להעצים ולתעל לתהליך תרבותי-דיאלוגי שישנה את המציאות שלנו. מי ששותף כמוני לתסכול ולחוסר אמון עמוק במערכת הפוליטית-מפלגתית של היום, חייב להיות מסוגל לדמיין את החברה הישראלית מתחדשת מתוך תהליך דמוקרטי עממי ובלתי פורמלי כזה  שיהווה זיכרון ראוי לרצח רבין, ואני מאמין שיקרב גם עתיד של קיום בשלום בין ישראל לשכנותיה.

יואב רימר הוא חבר תנועת דרור ישראל.