הציבור הישראלי נחרד לראות בחדשות לפני שנה שמותג הגלידה האהוב "בן אנד ג'ריז" החליט להחרים את ישראל, ולהפסיק למכור קוקי-דו וצ'נקי מאנקי בשטחי יהודה ושומרון שנמצאים תחת שליטה ישראלית צבאית. פוסטים נרגשים של אנשי ציבור ואזרחים מן השורה כללו השלכת קרטוני גלידה של בן אנד ג'ריז לצד שבועת אמונים לגלידות פלדמן. שנה לאחר מכן, מה שנראה אז כמו ניצחון גדול לתנועת ה-BDS כבר נמס כמו ארטיק בחום הלח של תל אביב. בן אנד ג'ריז נמכרים בכל מקום בין הים לירדן, בעברית ובערבית, תחת היצרן הישראלי.

מי שמביט במציאות, ולא רק בסטוריז, מבין שתנועת החרם על ישראל לא מגיעה להישגים משמעותיים. רק בשבוע שעבר, למרות אי-היציבות הפוליטית, אירחה ישראל את נשיא ארה"ב בביקור היסטורי וגדוש הישגים דיפלומטיים, שעבר באופן שקט יחסית מבחינה בטחונית. למרות שנראה שמעמדה של ישראל בעולם נחלש או לפחות שהיא לא אהודה במיוחד, ישראל מצליחה לייצר הישג לאחר הישג: הכלכלה מצליחה להיות תחרותית ברמה הבינלאומית, התרבות הישראלית מגיעה לשיאים חדשים, והממשלות מגיעות להישגים מדיניים משמעותיים, דוגמת הסכמי אברהם ונורמליזציה זוחלת עם ערב הסעודית.

המטרה והמתודה של ה'הסברה' שגויות

אך בקרב ישראלים רבים, את ההצלחות הללו מלווה התחושה שישראל נכשלת בזירת ההסברה, ששמה הטוב נגרר בבוץ וכבודה הלאומי נרמס. התחושה הזו חוטאת למציאות: בפועל אין לישראל שום כישלון, מכיוון שהמטרה והמתודה של ה'הסברה', שתיהן שגויות.

מבחינת מתודה, ההסברה מתמקדת בעיקר בסכסוך הישראלי-הפלסטיני. לסכסוך הזה יש זירות רבות, בטחוניות, אזרחיות, כלכליות וכמובן תודעתיות. בכל הזירות יש לישראל עליונות מוחלטת, מלבד הזירה התודעתית. האם זה מכיוון שהפלסטינים פשוטים 'יודעים' לנהל את ההסברה שלהם טוב יותר מישראל? ממש לא. בישראל לא חסרים אנשי שיווק ומדיה מהמוכשרים בעולם. אבל ישראל שוכחת שהמלחמה התודעתית היא היחידה שבה יש לפלסטינים סיכוי אמיתי לנצח, והם נלחמים בה בכל הכוח. להם אין ברירה אחרת, בעוד שלישראל יש זירות רבות אחרות להישען עליהן. גם הטרוריסט הכי מסוכן משתמש בשקלים כשהוא קונה סיגריות במכולת בג'נין.

הבעיה הנוספת במתודת ה'הסברה' הישראלית היא שהסיפור שישראל מספרת על הסכסוך חלש לעומת הסיפור הפלסטיני. ככל שישראל תשקיע משאבים רבים יותר, היא רק תיצור נזק. הסיפור הישראלי בשדה ההסברה הוא אולטרה-מתגונן ומצטדק, וככל שמעצימים אותו הוא רק תורם לעוצמה של הסיפור הפלסטיני, של החזק מול החלש.

אבל שורש הבעיה לא טמון במתודה, אלא במטרה. ההסברה הישראלית נלחמת בעיקר בתנועת  הדה-לגיטימציה של ישראל (או 'הפסלה' כפי שחידשה לאחרונה האקדמיה ללשון העברית). שבה ה'זאב הגדול והרשע' הוא תנועת ה-BDS. בפועל, ההסברה אינה כלי יעיל למאבק ב-BDS, ובאופן פרדוקסלי, היא רק מעלה את המודעות לתנועה הזו ומעצימה את התהודה שלה. במקומה, ישנם כלים ממשיים, בעיקר כלכליים וחוקיים, שיש להם הצלחות ממשיות בכל הקשור במניעת חרמות.

למאבק על התודעה יש כמובן חשיבות, אבל אין לו ערך בפני עצמו, אלא רק כשהוא מלווה בפעולה ממשית. רק כשמדגישים את הסיבות האמיתיות שבגללן כדאי למדינות, חברות, ארגונים ואזרחים לקיים עם ישראל שיתוף פעולה תרבותי, אקדמי וכלכלי. כל עוד זו מלחמה על לייקים ושיתופים של סלוגנים שמתנדפים מהר מאד, אין לכך משמעות.

האמריקאים בקושי שמעו על ה-BDS

שני מחקרים שפורסמו לאחרונה בארה"ב מוכיחים שהצבת המאבק ההסברתי נגד ה-BDS בראש סדר העדיפויות היא בחירה מוטעית:

לפי סקר מעודכן של מכון המחקר האמריקני PEW, מחצית מהישראלים רואים בחרם תרבותי וכלכלי איום אמיתי על ישראל, ו-36% נוספים רואים בו איום משני. לעומתם, האמריקאים בקושי שמעו על תנועת החרם (BDS). רק 3% מתושבי ארה"ב השיבו ששמעו 'הרבה' מידע על BDS (להערכתי, רובם יהודים), ועוד 12% בלבד שמעו על כך קצת.

סקר חדש של חברת ראיית החשבון והייעוץ העסקי PwC שעוסק בלויאליות צרכנית מצא שרק אחד מכל חמישה אמריקאים מוכן להחרים מוצר בגלל עמדות חברתיות. דווקא בקרב דור ה'בומרים' המבוגר יותר, הנכונות להחרים מוצרים גבוהה יותר (אחד מכל ארבעה) מאשר בקרב בני ובנות דור ה-Z. כנראה שיש התאמה בין יכולות כלכליות לבין נכונות להשתתף באופן פעיל בחרם צרכני. בעולם הריאלי, ובניגוד לדימוי הרווח, ההתמקדות בהסברה בקרב 'הדור הצעיר שקורא להחרים את ישראל' היא בזבוז אנרגיה.

לבנות גשרים אמיתיים

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מהסכסוכים המורכבים בעולם, נמשך שנים רבות וגבה אלפי קורבנות משני הצדדים. מדינת ישראל יכולה לעשות, ואף עושה, צעדים נקודתיים להקלה על חיי היום יום של הפלסטינים, לחתור להפסקת השליטה הצבאית על אזרחים, לפעול להרגעת המצב ובלימת הטרור, ואף לנסות לחתור לפשרה מדינית. אך גם אם ישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים, תומכי ה-BDS ימשיכו לראות בה ישות עוינת וכובשת. הבעיה בעיניהם היא לא 67', ואפילו לא 48', אלא הרעיון הבסיסי של הקמת מדינה יהודית דמוקרטית.

אם ישראל מעוניינת לקדם שלום וביטחון תוך כדי שיפור מעמדה הבינלאומי ותפיסתה בתקשורת ובציבוריות, עדיף למקד את המאמצים בבניית גשרים אמיתיים בין ישראל לעולם, שמבוססים על עשייה ממשית ובת-קיימא כמו הסכמים כלכליים, השקעה במחקרים משותפים, פסטיבלים, חיזוק הספורט, העמקת הבריתות הפוליטיות ועוד. אלו כלים עוצמתיים לעיצוב המציאות, שיוכלו להשפיע על דעת הקהל העולמית ביחס לסכסוך ולבלום את מאמץ הדה-לגיטימציה כלפי ישראל. הביקור של ביידן וביטול החרם של בן אנד ג'ריס ממחישים את החשיבות בהתמקדות בשינויים ממשיים במקום בכשלון ה'הסברה' הידוע מראש.

ברק סלע הוא סמנכ"ל מכון 'ראות'