דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי י"ב באב תשפ"ב 09.08.22
29°תל אביב
  • 25°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 27°חיפה
  • 28°אשדוד
  • 26°באר שבע
  • 32°אילת
  • 29°טבריה
  • 22°צפת
  • 29°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

פליטים. כבר חמישה חודשים

ויקטוריה (משמאל) ובתה דיאנה סולוביצקיה באשדוד. "ניסיתי לחפש עבודה, אבל בכל מקום ביקשו ממני תעודת זהות" (צילום: דוד טברסקי)

הם נמלטו ממריופול הנצורה, מחרקיב המופגזת ומצ'רנבצי שטופת העקורים, וקיוו שזה זמני | שבעה פליטים אוקראינים בישראל מספרים

דוד טברסקי

ויקטוריה סולוביצקיה (39) ובתה דיאנה (9) הגיעו מחרקיב וחיות באשדוד; התאומות אלבינה ויוליה בולט (15) נמלטו ממריופול ומתגוררות בקריית מוצקין עם אמן וסבתן; מריה ארוטיוניין (43) עשתה את כל הדרך עם בנה ארסן לזאבוי (15) מחרקיב לבאר שבע; ואיגור בייוזוק (32) מתגורר בחיפה, אחרי שעבר אליה מהעיר צ'רנבצי.

יותר מ-32 אלף אוקראינים הגיעו לישראל מאז תחילת המלחמה בסוף פברואר השנה. 22 אלף מהם הם לא זכאי חוק השבות. על פי ההערכות, יותר מ-8,500 מהם עזבו את המדינה. אלה שנשארים, נאלצים להתמודד עם חיים ללא עבודה, להתרגל לשפה, ולצפות בחדשות בעריהם הנחרבות.

ויקטוריה (39) ודיאנה (9) סולוביצקיה, אם ובתה: "אי אפשר פשוט להשאיר חיים שלמים מאחור"

ויקטוריה (39) סולוביצקיה, עורכת דין במקצועה, ובתה דיאנה (9), הגיעו מחרקיב בתחילת מרץ. הוריה של ויקטוריה עברו למערב המדינה כי לא רצו לעזוב את אוקראינה. "כל זמן הבריחה היינו בקשר עם קרובים בישראל, אבל רק ברומניה קיבלנו את ההחלטה להגיע. אלו היו ימים של מאות טסים ביום, בשדה התעופה ברומניה היו רק פליטים אוקראינים שטסו לכל העולם, הרבה מאוד מהם לישראל. הגענו עם מעילים כבדים ובגדי חורף שכרגע מאופסנים, וגם ספר אחד לי ולילדה".

"זה ספר אנגלי באוקראינית על הרפתקאות שרלוק הולמס", מספרת דיאנה. הן גרות בדירת חדר של קרוב שלהן במגדל באשדוד.

"קשה להגיד אם התרגלנו למצב הזה", אומרת ויקטוריה בעצב. "כשמתכננים טיול זה דבר אחד, זה דבר אחר כשאתה לא יודע מה יקרה למחרת. כשיצאנו מחרקיב לא ידענו איפה נישן בסוף כל יום. פעם אחת מגיעים להסדר עם מתנדבים, פעם אחרת נשענים על עזרה רשמית של המדינה. אבל את אף פעם לא יודעת".

"כשמתכננים טיול זה דבר אחד, זה דבר אחר כשאתה לא יודע מה יקרה למחרת. כשיצאנו מחרקיב לא ידענו איפה נישן בסוף כל יום"

למרות הניסיון להימנע מחדשות, היא כל הזמן עוקבת אחרי כל מה שקורה. "האמת שזה נורא. זה פשוט נורא. במיוחד כשצופים בהכול מרחוק. מאז חודש מאי, עם סיום המצור הרוסי על העיר, אנשים התחילו לחזור, הם רוצים ללכת לישון בבתים שלהם. הדבר הכי קשה בסיפור הזה הוא להתארח כל הזמן. מכר סיפר לי שאנשים התייחסו אליו מאוד יפה ועזרו לו בהכול כשהוא היה בפולין, אבל זה לא הבית שלו. אדם רוצה את שלו. הרבה אנשים השאירו קרובים שלהם, חיות שלהם. אי אפשר פשוט להשאיר חיים שלמים מאחור".

"אני מרגישה שאשדוד קיבלה אותנו יפה"

דיאנה תעלה בספטמבר לכיתה ד', ובינתיים ממשיכה ללמוד בזום. המורה שלה נמצאת ביישוב קטן מחוץ לחרקיב. חבריה מפוזרים בין חרקיב, מערב אוקראינה וכל העולם. לזום היא מתחברת מהטלפון של אמא שלה. כמה שעות ביום של מתמטיקה, ספרות, אוקראינית ואנגלית. "כל יום היו שיעורי בית שהתעקשו שנכין", היא מספרת, "ובשאר הזמן אני מציירת".

בחרקיב היא שיחקה שחמט באופן רציני, וכאן עיריית אשדוד סידרה לה חוג, פעמיים בשבוע. "המאמן מדבר רוסית ועברית, וחלק מהילדים שנהיו חברים שלי גם מדברים רוסית. יש גם כמה ילדים שהגיעו עכשיו מאוקראינה".

"אני מרגישה שאשדוד קיבלה אותנו יפה", אומרת ויקטוריה. "יש מחסן גדול לפליטים, פעם בחודש נותנים סל קניות גדול. אנחנו גם נוסעים לכל מיני סיורים, ואני אוהבת ללכת לים לראות את השקיעות. הפלאפל והפירות נהדרים, אף שהם מאוד יקרים, אני אגיד בכנות", היא צוחקת. "כבר מזמן הפסקתי להמיר את המחירים לגריבנות. עם המחירים האלו עדיף פשוט לקנות ולהמשיך הלאה.

חרקיב. "זה פשוט נורא. במיוחד כשצופים בהכול מרחוק" (צילום: AP Photo/Evgeniy Maloletka)

היא לא הכירה את מוקדי הסיוע שהוקמו לפליטים. "הוויזות רק עד סוף החודש, ומעדכנים רק באינטרנט, אנשים לא יודעים על העדכונים כי לא מפרסמים ברדיו ולא בטלוויזיה. לא מדברים על זכויות הפליטים, המחסן באשדוד סגר את עצמו השבוע. וגם שם, היו הרבה חפצים ומשחקים לילדים – אבל אין מוצרי היגיינה, שמאוד יקרים פה".

הכסף הוא בעיה גדולה. ארגון אשל עוזר למשפחה עם תלושים, וביחד עם חסכונות צנועים זו כל ההכנסה. "ניסיתי לחפש עבודה, ואפילו ראיתי מודעות שחיפשו סייעות לגנים דוברי רוסית, אבל בכל מקום ביקשו ממני תעודת זהות. במקום אחר, שכביכול עשה רושם שהוא מקבל פליטים, חזרו בהם ואמרו שהם לא מוכנים לקחת סיכון. לכן אני מתכננת לחזור".

ולא רק מסיבות כלכליות. אחת הסיבות העיקריות לרצון לחזור היא החינוך של דיאנה. לוויקטוריה הספיקו שנתיים של לימודי זום בקורונה. "אי אפשר עוד שנה בזום, וכאן לא מצאנו מסגרת שמוכנה לקבל אותה. ניסע למערב אוקראינה, שם הולכים לפתוח שנת לימודים היברידית שבה הילדים יוכלו ללמוד מול המורות שלהם בחרקיב, ובמקביל ילכו לפעילויות חינוכיות פנים מול פנים. הגעתי לפה בשביל בתי, וזה שיהיה לה טוב זה הדבר שהכי מדאיג אותי היום".

אלבינה ויוליה בולט (15), אחיות תאומות: "לפני חמישה חודשים היינו שונות"

יוליה (מימין) ואלבינה בולט בקריית מוצקין. יוליה: "כל פעם שמטוסים היו חולפים מעלינו ולא מפציצים היינו אומרות לעצמנו: זו כנראה הפעם האחרונה שהיה לנו מזל" (צילום: דוד טברסקי)

"אני נזכרת בימים האחרונים בשבוע לפני תחילת המלחמה", מספרת אלבינה בולט (15). "צחקנו על כל התרגילים וההכנות שהכריחו אותנו לעשות בבית ספר אם תפרוץ מלחמה. הכול נראה נורא טיפשי". בולט ואחותה התאומה יוליה ברחו ממריופול בתחילת מרץ, והגיעו לארץ עם אמן וסבתן. מאז הן גרות אצל בת דודתן בקריית מוצקין.

"פתאום תוך ימים המציאות התהפכה", היא מספרת. "מצאתי את עצמי מדליקה מדורות לכל הבניין שלי, כשמעלי עפים טילים ושורקים כדורים. לא רצינו לעזוב את הבית, אבל קרובי משפחה הסבירו לנו שבקרוב יחל גיוס כללי לצבא, וזה מסוכן. לקחנו אתנו מחשב נייד אחד לשנינו. מסמכים וכמה שיותר בגדים. כיום, אחרי חמישה חודשים", היא צוחקת, "רק גופיה אחת שלקחתי נשארת רלוונטית בחום הזה".

הן מעולם לא היו בחו"ל. הן לא חשבו על ישראל כשהיו במריופול המופגזת. הן לא היו בטוחות שיצליחו לצאת ממנה בחיים. "יצאנו מהעיר כשלא נשאר אוכל, וחצי מהמבנים בשכונה נחרבו", אומרת יוליה. "הגענו למצב שבו אספנו קמח מהרצפה בסופרים כדי לאפות לחם על מדורה, ואלכוהול כדי להחליף אותו במוצרים חיוניים עם חיילים. כל פעם שמטוסים היו חולפים מעלינו ולא מפציצים היינו אומרות לעצמנו: זו כנראה הפעם האחרונה שהיה לנו מזל".

אלבינה מספרת שאחד הדברים הראשונים ששמה לב אליהם בישראל הם תכיפות מטוסי הקרב בשמיים. "רק בימים האחרונים הגוף שלי הפסיק לקפוץ כל פעם ששמעתי מטוס. גם עכשיו אני לא יכולה להגיד שזה לגמרי עבר לי. הפגישו אותנו עם פסיכולוגים וברור לי שזה השפיע עלי. בדיעבד הייתי בוחרת להיות פחות שאננה, וממליצה לכולם לברוח מהעיר ביום הראשון של המלחמה – זה היה מציל את חייהם של רבים".

"מעצבן אותי שדוברי רוסית מדברים איתי עברית"

חברה טובה של האחיות סיפרה שקברה את אביה וסבתה בחצר הבית שלהן. בניגוד לרוב הפליטים האוקראינים שהמשיכו ללמוד בזום מכל העולם, הן לא חזרו ללמוד עד היום. חלק מסגל ההוראה שלהם לא הצליח לברוח, מורה להיסטוריה מוכר בבית הספר נהרג בהפגזות. מורים אחרים נפצעו, וכיום בית הספר עובר בכפייה לעבוד תחת מנהל חינוך זמני בשליטה רוסית. "בבית ספר כזה אנחנו לא נלמד. אנחנו לחלוטין אוקראיניות. אם לא היינו רגילות לדבר מהבית רוסית, היינו מדברות רק אוקראינית".

"אנחנו לא מתכננות לחזור יותר למריופול, כי לדעתנו זה פשוט יהיה בלתי אפשרי, זה חלק מרוסיה עכשיו. נישאר פה, נתגייס לצה"ל. נתחיל חיים חדשים"

הן פוקדות את האולפן העירוני שלוש ימים בשבוע. "הדבר שהכי מעצבן אצלכם זה שאין לכם אותיות מצלול, ולרוב אין ניקוד. איך אתם קוראים ככה?", אומרת אלבינה. בביקור אצל חברה בבת ים היא התאהבה בגיטרה, קיבלה חדשה, ועכשיו מתחילה ללמוד. יוליה הוזמנה לקחת חלק בחוג התעמלות אומנותית בחינם בחיפה. אף שאינן אזרחיות המדינה, הן יתחילו את שנת הלימודים בכיתה ט' בחטיבת ביניים בקריית חיים, מרחק הליכה מביתן.

"זה גם פלוס גדול שיש הרבה מאוד דוברי רוסית ברחוב ובחנויות", אומרת יוליה, "אבל מעצבן אותי שאנשים שיודעים רוסית ממשיכים לדבר איתי עברית אחרי שאני מסבירה שאני לא מבינה עברית".

מריופול. "אם כולם היו בורחים מהעיר ביום הראשון של המלחמה – זה היה מציל את חייהם של רבים" (צילום: AP Photo)

"אנחנו לא מתכננות לחזור יותר למריופול, כי לדעתנו זה פשוט יהיה בלתי אפשרי", אומרת אלבינה. "זה חלק מרוסיה עכשיו. נישאר פה, נתגייס לצה"ל. נתחיל חיים חדשים. אמרו לנו שהתבגרנו לפחות ב-20 שנה, וזה נכון. לא הרגשנו את זה, אבל כשהתמקמנו פה זה נחת בשלב מסוים, שפעם בעבר, לפני חמישה חודשים, היינו שונות".

"הדרך שבה אנחנו מסתכלות על החיים השתנתה", מוסיפה יוליה. "המקום של אנשים בחיים שלי השתנה. רק כשאתה מתרחק מאדם אהוב למשך כל כך הרבה זמן אתה מבין כמה הוא יקר לך. עצוב לי שיש לי חברים שברור לי שלא אראה שנים".

מריה ארוטיוניין (43) וארסן לזאבוי (15), אם ובנה: "מי יעסיק מישהו שהמדינה נותנת לו להיות פה רק חודש?"

מריה ארוטיוניין ובנה ארסן לזאבוי בבאר שבע. ארוטיוניין: "הייתי בטוחה שנחזור תוך שלושה שבועות" (צילום: דוד טברסקי)

מריה ארוטיוניין (43) עשתה את כל הדרך עם בנה, ארסן לזאבוי (15) מחרקיב לבאר שבע. אף שביקרה בישראל בעבר ויש לה קשרים עסקיים כאן, ההחלטה להגיע לישראל התקבלה רק כשחצו את הגבול לרומניה, אחרי שהוזמנה על ידי חבריה. "אני מרגישה שהחיים שלי התהפכו לחלוטין", אומרת ארוטיוניין. "סולם הערכים השתנה. בעבר הייתי רודפת אחרי כל מיני הצלחות, עמידה בציפיות, הישגים. הכול מתגמד. החומרי קיבל משמעות משנית. היחסים הבין-אישיים, ההקשבה לרגשות, הרגישות לאחרים תפסו את הבכורה.

"הייתי בטוחה שנחזור תוך שלושה שבועות, שהכול זמני. ב-23 בפברואר נעלתי את העסק וצעדתי בשקט ורוגע הביתה. לא יכולת לתפוס בכלל שלא אראה את העסק חמישה חודשים".

חרקיב. "מהלילה הקר ההוא במסדרון הבניין הבנתי שאני לא רוצה לצלק את הבן שלי" (צילום ארכיון: AP Photo/Felipe Dana)

את ההחלטה לעזוב את העיר קיבלה לאחר ששהתה לילה שלם תחת הפצצות כבדות במסדרון הבניין שלה בקור. "הפחד היה מצמית, הרוסים הפגיזו את כל מרכז העיר. התנגדתי כל הזמן לעזוב, ובטח לא לטוס לארץ אחרת רחוקה. לא רציתי להיות עול על אנשים אחרים. בהסתכלות לאחור, הבחירה להגיע לפה הייתה נכונה".

היא מתארת את ההגעה לישראל כפשוטה מבחינה ביורוקרטית. החברים ארגנו היטב את כל המסמכים. "לא שאלו יותר מדי שאלות, ותוך שעות כבר היינו בבאר שבע, נתנו לנו תלושים למוצרים, ואני מאוד מרוצה מסל הקניות, הוא מגוון ומספק. מוצרי היגיינה, מצעים – הכול היה ועודנו. לי יש חדר, ולבן יש חדר משלו, הוא רק כועס עלי שלא חשבתי לקחת את המחשב הנייד שלו. היה לנו הרבה מזל שלמארחים יש בית גדול. קשה להיות אמא בכזה מסע ארוך. מה שדחף אותי מלכתחילה למהלך הפינוי הזה היה הבן שלי. מהלילה הקר ההוא במסדרון הבניין הבנתי שאני לא רוצה לצלק אותו".

"תודה לאל, במעגלים הקרובים שלי אף אחד לא נפגע"

לזאבוי סיים את שנת הלימודים דרך זום. חבריו לכיתה נמצאים בארצות הברית, הולנד ופולין. יש לו שיעורי מתמטיקה עם מורה פרטי שנמצא עכשיו בחרקיב. הלימודים נעשו קלים יותר. "אני משחק יותר במיינקראפט מאשר מללמוד", צוחק לזאבוי, שעבורו זו הפעם הראשונה שיצא מאוקראינה. "אני מתגעגע לחברים ולבית שלי, ובמיוחד אבא וסבתא שנשארו שם. אני מנסה להשקיע את הזמן בללמוד עוד שפות, גם עברית וגם אנגלית".

אחרי חודש המארחים סידרו לו אימוני אגרוף עם מאמן דובר רוסית במרכז העיר, ובקבוצה יש גם דוברי רוסית. "בהתחלה היה קשה מאוד", הוא מספר. "אני לא מבין את השפה, אין לי פה חברים לבלות איתם, והיה משעמם. קבוצת האגרוף זה גם המקום היחיד שלי לתפוס מעט עברית. חברים מתרגמים לי, את החלק השני אני מבין לפי ההיגיון. אם אשאר בארץ בספטמבר אפתח את שנת הלימודים בבית הספר בחרקיב, שוב בזום".

"אני צופה בחדשות כל הזמן, זו התמכרות", אומרת מרינה. "עד היום יורים על העיר באופן יומיומי ומפציצים. מפחיד. תודה לאל, במעגלים הקרובים שלי אף אחד לא נפגע".

"אני משתדל לא להקשיב או לצפות בחדשות", אומר לזאבוי, "לנסות לחשוב על מה שקורה כמה שפחות".

"יש קושי ויש סכנה, אני לא מתכחשת, אבל גם כשאני מרגישה פה לחלוטין בבית – יש רצון לחזור הביתה לחרקיב"

בחודשים הראשונים לא היו למשפחה הכנסות. בעלה של ארוטיוניין התחיל להתניע מחדש את העסק המשפחתי שלהם בתחום האורתופדיה רק לפני כמה שבועות, והם חיו מהחסכונות שמשכו דרך כרטיס האשראי. "חזרנו, אבל הרווחים לא מתקרבים להכנסות שלנו לפני המלחמה", היא אומרת. "קשה לחיות בישראל, המדינה יקרה מאוד. בחודשים הראשונים כל מה שעושים זה להמיר את המחירים כאן למחירים שם. אצלנו המוצרים זולים הרבה יותר. הלחם הרגיל שאני קונה באוקראינה עולה 20 גריבנות. אני זוכרת שהלכתי למאפייה לקנות פיתות, והכרטיס הראה 280 גריבנות. כן, זה הלם רציני".

יוקר המחיה, היעדר העבודה והחוסר במענה חינוכי הופכות את המחשבות על חזרה לאוקראינה לממשיות מיום ליום. "המדינה מאוד לא החלטית לגבי הדברים הכי פשוטים, כמו כמה זמן נוכל לחיות פה", היא אומרת. "הוויזה הראשונית הייתה לשלושה חודשים, ואז כל פעם מחדש מאריכים אותה ולא ברור מה יקרה בהמשך. באירופה אומרים לך מיד: שנה, שנתיים. אתה כאן. יכול לעבוד. המצב שלנו גם ככה ארעי, מי ייתן למישהו לעבוד כשחוקית המדינה נותנת לו להיות פה רק חודש?

"לדעתי רוב הפליטים יישארו פה עוד הרבה זמן, אבל אנחנו נחזור בקרוב, יש לי עסק שצריך אותי. עובדים שאני אחראית עליהם שמבקשים לחזור לעבוד. יש קושי ויש סכנה, אני לא מתכחשת, אבל גם כשאני מרגישה פה לחלוטין בבית – יש רצון לחזור הביתה לחרקיב. ארסן לא יחזור איתי, הוא יישאר בפולין עם אחותו הגדולה".

איגור בייוזוק (32): "העתיד התעסוקתי כאן זה הדבר שהכי מטריד אותי"

איגור בייוזוק בחיפה. "אני חי על חסכונות שצברתי שם, אבל מול המחירים בישראל זה כסף קטן" (צילום: דוד פרנקל)

איגור בייוזוק (32) הגיע לארץ רק לפני חודש מהעיר צ'רנבצי, לאחר התלבטויות רבות. אמו וחבריו הקרובים נשארה שם, והירי האקראי לכמה ערים ברחבי המדינה שהביא לעשרות הרוגים, היטה את הכף והוא נענה לקריאות חברו, שגר בחיפה עם אשתו, להגיע לארץ. "החבר התעקש שאגיע לארץ, עוד לפני שהתחילה המלחמה, כדי לראות את החיים כאן, אבל לא רציתי לעזוב. אני אוהב את אוקראינה. זו ארץ טובה".

בייוזוק אומר שמדיניות הכניסה של אוקראינים לישראל התגמשה מאוד בתחילת החודש, וכיום לא דורשת הזמנות או מסע בלתי נגמר של שאלות ביורוקרטיות. "עולים על מטוס ומגיעים". לבייוזוק נכות חלקית, הוא לא בר גיוס, ולכן, בניגוד לרוב הגברים במדינה, נתנו לו לצאת ממנה.

"בישראל אף אחד לא ממהר יותר מדי לשום מקום, יש רוגע ונינוחות בחיי היום-יום. אפשר ללכת לים, להירגע"

באוקראינה הוא עובד כמאמן כושר ומלווה מכורים במרכז גמילה. "האנשים שאני עובד מולם צריכים את עזרתי, יש לי אחריות עליהם, וזה היה פקטור משמעותי בבחירה להישאר. במשך כל הזמן עבדנו בשגרה כמעט מלאה, בסך הכול המצב בעיר רגוע, לא היו נפילות. רק אזעקות על בסיס יומיומי, ופליטים מכל רחבי המדינה שהציפו את העיר הזכירו שיש מלחמה".

בייוזוק לא יודע עדיין מתי יחזור, אבל ההגעה מבחינתו זמנית. "לא קניתי כרטיס טיסה חזור. הגעתי לפה כמו תייר דרך פולין לשלושה חודשים, מעבר לזה אני לא יודע מה יהיה, וקשה למצוא פה עבודה".

"יש הרבה מתנדבים ומרכזי חלוקת ציוד לפליטים"

אוקראינים יכולים לעבוד בישראל עם ויזות תיירות, ולבייוזוק יצא לפגוש מעסיקים שלוקחים פליטים, אבל לרוב לעבודה פיזית קשה שלא מתאימה לו. "אני יכול לעבוד במפעל, אבל ממה שראיתי, לא מעסיקים שם פליטים", הוא אומר. "לצד הדאגה מהמלחמה עצמה, אני חושב שהעתיד התעסוקתי כאן זה הדבר שהכי מטריד אותי ביום-יום". מאמן כושר בעיר אמר השבוע שיוכל לעבוד אצלו במכון. "עכשיו באחריותי למצוא לעצמי לקוחות. זה תהליך ארוך, וגם הוא תלוי בכמות הזמן שאבחר לחיות פה. בינתיים אני חי על חסכונות שצברתי שם, אבל מול המחירים בישראל זה כסף קטן".

צ'רנבצי. "בסך הכול המצב בעיר רגוע, לא היו נפילות. רק אזעקות על בסיס יומיומי" (צילום: shutterstock)

בייוזוק מספר שמהר מאוד מצא את העזרה שנזקק לה. "יש הרבה מתנדבים ומרכזי חלוקת ציוד לפליטים בחיפה, עמוסים בשפע. בפייסבוק ובטלגרם מספקים מידע רב. פגשתי אנשים שגרים פה ומאוד שמחים לעזור ולסייע".

בינתיים הוא משתדל להעביר כמה שיותר זמן על החוף. "אני לא יודע אם זה ככה באמת או רק מנקודת המבט האישית של מישהו שהגיע ממדינה שנמצאת במלחמה, אבל אני מוצא את עצמי מתחבר מאוד לקצב החיים של הישראלים. אף אחד לא ממהר יותר מדי לשום מקום, יש רוגע ונינוחות בחיי היום-יום. אפשר ללכת לים, להירגע. זה טוב בזמנים כאלו".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!