דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

המסע אל שומרי הזיכרון במרוקו

עומר מארי (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
עומר מארי, שומר קברו של הרב יעקב נחמיאס, יושב בסידי רחל. "הייתי סקרנית לגבי האנשים האלה ששומרים על בתי כנסת, אתרי פולחן, קברי צדיקים ובתי קברות. מה יוצא להם מזה? הרי זה לא ההיסטוריה שלהם" (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)

סימון ביטון (67), יוצרת סרטים דוקומנטריים שגדלה ברבאט, יצאה למסע בעקבות השומרים המוסלמים של בתי הקברות ובתי הכנסת ברחבי מרוקו | סרטה החדש "זיארה" (מסע), שמוקרן בימים אלה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מתעד את הזיארה האישית שלה

אוריאל לוי

"הם באים לחפש את יקיריהם", אומר גבר מרוקאי מבוגר בערבית, בבית הקברות בקזבלנקה. "אם הם לא ימצאו אותם הם יהיו עצובים, וגם אני".

כמעט 300 אלף יהודים חיו במרוקו. הם עזבו אותה, אך הקדושים שלהם ואבות אבותיהם נותרו על אדמתה. סימון ביטון (67), יוצרת סרטים דוקומנטריים שגדלה ברבאט, יצאה למסע בעקבות השומרים המוסלמים של בתי הקברות ובתי הכנסת ברחבי מרוקו. בסרטה "זיארה", שמוקרן בימים אלה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, היא מביאה בזה אחר זה את סיפוריהם של 16 גברים ונשים מוסלמים שמקדישים את חייהם לטיפוח אתרים יהודיים.

"הסתובבתי הרבה במרוקו במשך השנים", אומרת ביטון, שעלתה לארץ בגיל 11 ועברה לגור בפריז בגיל 20. "תמיד הייתי סקרנית לגבי האנשים האלה ששומרים על בתי כנסת, אתרי פולחן, קברי צדיקים ובתי קברות. למה הם עושים את זה? מה יוצא להם מזה? הרי זה לא ההיסטוריה שלהם".

סימון ביטון. "ברגעים של ייאוש מגיוס תקציב לסרט אמרתי לעצמי: 'לא נורא, לפחות עשיתי את הזיארה עצמה'" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)
סימון ביטון. "ברגעים של ייאוש מגיוס תקציב לסרט אמרתי לעצמי: 'לא נורא, לפחות עשיתי את הזיארה עצמה'" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

ביטון מלמדת קולנוע במרקש וברבאט, מזה כעשור. היא מחלקת את זמנה בין צרפת לבין מרוקו, ודוברת ניבים מרוקאיים נוסף על צרפתית, אנגלית, עברית וערבית.

"עשיתי את הסרט מתוך געגועים לילדות היפה במרוקו"

זהו סרטה השלישי של ביטון שעוסק במרוקו, אך בשונה מהסרטים הקודמים – הפעם הסיפור הוא אישי. המגוון הגדול של הדמויות שמתחלפות לאורך הסרט – אותם שומרים מוסלמים – הופכים את ביטון היוצרת להיות גם גיבורת הסרט. היא נוסעת ברחבי מרוקו, במיוחד באזורים נידחים בהרי האטלס ובעמקים שביניהם, ומבקרת בזה אחר זה את מה שהיה פעם 'מלאח' – הרובע היהודי. ביטון משוחחת עם המוסלמים המקומיים בניב שלהם, ועושה מקום לזיכרונות שלהם מהחיים המשותפים שנגדעו. המרואיינים מספרים בעצב על היום שבו עזבו היהודים ולא שבו עוד.

"זה סרט של געגוע", מספרת ביטון. "עשיתי אותו מתוך געגועים לילדות היפה שהייתה לי בארץ הזו. הורי היו מבקרים בכל הזדמנות את קברו של הצדיק רבי שלום זאוי. הם היו הולכים להתפלל אצלו, לבקש ממנו בקשות. הביקורים האלה נקראים זיארה. הטקס הזה, של לעזוב את הכול ולנסוע לכמה ימים כדי לערוך זיארה בקברי צדיקים משותף למוסלמים וליהודים.

פואד אבדאלמומני, לשעבר אסיר פוליטי מתנועת 'השמאל החדש', יושב ליד קבר חברו אברהם צרפתי, שהיה אחד האסירים הפוליטיים הידועים ביותר במרוקו, ומנהיג תנועת השמאל (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
פואד אבדאלמומני, לשעבר אסיר פוליטי מתנועת 'השמאל החדש', יושב ליד קבר חברו אברהם צרפתי, שהיה אחד האסירים הפוליטיים הידועים ביותר במרוקו, ומנהיג תנועת השמאל (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"בעשור האחרון ביקרתי הרבה במרוקו ויצרתי בה סרטים. על הדרך עליתי לקברי צדיקים. חלק מהקברים האלה זוכים למבקרים יהודים רבים שמגיעים מישראל, מצרפת, מארצות הברית ומהערים הגדולות במרוקו שנותרו בהן יהודים. כשהתחלתי לעבוד על הסרט הזה, החלטתי שאני לא מסתפקת באתרים המוכרים. וכך נולד המסע הזה למקומות רחוקים ומבודדים במרוקו שלחלקם יהודים לא שבו אף פעם".

ביטון ביקרה בעשרות עיירות וכפרים שבהם היה 'מלאח'. היא הגיעה לקברי צדיקים שנשכחו, לבית כנסת שהוסב לאולם קולנוע שבו ישבו הצופים על אותם ספסלים ששימשו את המתפללים, לחורבות שהיו פעם בתים של משפחות יהודיות. בשל שיקולי העריכה היא מציגה בסרט רק 16 אתרים מבין העשרות שצילמה.

האתרים יושבים בתוך נופים שונים שמרכיבים את מרוקו: מדבר, חוף ים סלעי, הרים, עמקים ויערות. הדרך שהיא עוברת כדי להגיע אליהם, דרך חתחתים ארוכה בכבישים לא סלולים לעיירות נידחות שהחיים בהן מערבבים בין פאנלים סולריים חדישים לשאיבת מים מבארות. ובכל אתר כזה, נידח ככל שיהיה, ממתינה לה אותה שומרת מוסלמית שמקדישה את חייה לזיכרונות היהודיים.

אתר הקבורה של הרב יעקב נחמיאס. בכל אתר, נידח ככל שיהיה, ממתינה שומרת מוסלמית (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
אתר הקבורה של הרב יעקב נחמיאס. בכל אתר, נידח ככל שיהיה, ממתינה שומרת מוסלמית (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"רציתי לכתוב שיר, לעשות סרט פיוטי", היא מספרת, "משהו שמבטא את הגעגוע. לכן שילבתי תמונות נוף רבות. הדיאלוג עם המרואיינים המרוקאים גם מבטא את הגעגוע. הם רגילים לראות יהודים שחוזרים לחפש את עברם, והם מתמסרים בקלות. הדלתות של מרוקו תמיד היו פתוחות ליהודים – גם לפני הסכמי אברהם והנורמליזציה".

סרט יהודי מדי עבור מוסלמים, וערבי מדי בשביל יהודים

"מי שומר על ההיסטוריה היהודית?", שואלת אחת המרואיינות בסרט. השומרים על קברי היהודים אינם דומים זה לזה: גברים ונשים, צעירים וקשישים, ואפילו ילדה אחת שלומדת בבית ספר יסודי. "יש בי צורך להודות לאנשים האלה. הסרט הוא ציור של הדמויות האלה".

באחת הסצנות בסרט נראית אשה מוסלמית, אחת מאותם השומרים, כשהיא מחלקת כיפות למתפללים יהודים בזמן שרב מקריא פרקי תהילים. בסצנה אחרת נראית אישה מוסלמית ש"מלבישה" ספר תורה עתיק, וחושפת בפני ביטון שהיא מברכת את ספר התורה בברכה מוסלמית, שכן הוא קדוש עבורה. בסצנה אחרת עומד גבר מוסלמי זקן מול תלי חורבות – קירות נפולים שנראים כמו מה שהיה פעם כפר, ומספר מי גר בכל בית: כאן גר משה אהרון, כאן אלי הקירח, ודמעות עולות בעיניו מזיכרונות ילדותו של חבריו היהודים שאינם עוד.

זהור רחיחיל, מנהלת שמירת מוצגים במוזיאון היהודי בקזבלנקה, מחזיקה ספר תורה עתיק שמוצג במוזיאון. היא מברכת את ספר התורה בברכה מוסלמית, שכן הוא קדוש עבורה (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
זהור רחיחיל, מנהלת שמירת מוצגים במוזיאון היהודי בקזבלנקה, מחזיקה ספר תורה עתיק שמוצג במוזיאון. היא מברכת את ספר התורה בברכה מוסלמית, שכן הוא קדוש עבורה (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"נסעתי המון ברחבי מרוקו כדי למצוא את המקומות והאנשים המיוחדים האלה", היא מספרת. "זה היה לוקיישן-טור של שנים. בד בבד לקח לי זמן רב להשיג תקציב לסרט, ובינתיים אני חוקרת עוד כפר ועוד אתר. היה נדמה שאף אחד לא מעוניין לממן את הסרט הזה, כי הוא יותר מדי יהודי בשביל המוסלמים, ויותר מדי ערבי בשביל היהודים. הוא נפל בין הכיסאות. אז המשכתי לעבוד בלי תקציב. ברגעים של ייאוש, בכל פעם שהגיעה תשובה שלילית מאיזה קרן או רשת טלוויזיה, אמרתי לעצמי 'לא נורא, אם לא עשיתי את הסרט אז לפחות עשיתי את הזיארה עצמה. קיימתי מצווה'. בסוף עשיתי גם את הזיארה וגם את הסרט. עכשיו אני עושה עוד זיארה כדי להציג את הסרט. אני מסתובבת במרוקו ומקרינה אותו. הקרנתי אותו כבר ביותר מ-15 ערים במרוקו, ובקרוב אסע לשלושה פסטיבלים נוספים בערים הגדולות".

מוחמד אל-מוטווקיל, שומר בית הכנסת ורכוש הקהילה היהודית במקנס. המרואיינים מספרים בעצב על היום שבו עזבו היהודים ולא שבו עוד (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל ירושלים)
מוחמד אל-מוטווקיל, שומר בית הכנסת ורכוש הקהילה היהודית במקנס. המרואיינים מספרים בעצב על היום שבו עזבו היהודים ולא שבו עוד (צילום: מתוך הסרט "זיארה", באדיבות פסטיבל ירושלים)

ההקרנות במרוקו קדמו להקרנות בישראל. ביטון מדגישה שזהו סרט מרוקאי על מרוקו, ועל החלל שנותר במרוקו עם עזיבת היהודים. התגובות במרוקו לסרט היו נרגשות. "הרבה מהצופים כעסו עלי שלא הכנסתי קבר כזה או בית כנסת אחר שהם מכירים. למשל כשהקרנתי בטנג'יר. העיר הזו בכלל לא מופיעה בסרט, וזה לא כי אין בה סיפורים כאלה, אלא פשוט כי זה ירד בעריכה. פסחתי על המון אנשים יקרים ששומרים על בתי קברות ובתי כנסת, כי אי אפשר להכניס את הכול. זו לא תופעה מקומית וייחודית, זה קיים בכל מרוקו. אי אפשר להכניס הכול לסרט אחד".

"בין מרוקאים לישראלים קיים קשר טבעי וממושך"

הסופר, החוקר והקולנוען סמי שלום שטרית השתתף בהקרנת הבכורה של הסרט במרקש. "נסעתי למרוקו כחלק מפרויקט משותף למכללת ספיר ולאוניברסיטת מוחמד החמישי בעיר בן גריר (כשעה מערבית למרקש). בפרויקט השתתפו 6 צוותים מעורבים של סטודנטים ישראלים ומרוקאים מפיקים סרטים על 'המלאח' וההיסטוריה היהודית במרוקו. בסוף יום הצילומים לקחתי את כל הסטודנטים להקרנה של הסרט של ביטון, שהיא חברה טובה שלי כבר שנים רבות. הסרט ריגש את כולנו מאוד. הוא מציג את הקשר הטבעי שיש למרוקאים ולישראלים. קשר שלא התנתק כל השנים, למרות הקשיים, ושעכשיו עם הנורמליזציה ניתנת לנו הזדמנות לחוות אותו מחדש".

סמי שלום שטרית (רביעי משמאל) עם אחד מצוותי הסטודנטים המעורבים בפרויקט. "יותר ויותר מרוקאים מוסלמים עוסקים בעבר היהודי של ארצם" (צילום: אוסף בית הספר לאמנויות הקול והמסך, מכללת ספיר)
סמי שלום שטרית (רביעי משמאל) עם אחד מצוותי הסטודנטים המעורבים בפרויקט. "יותר ויותר מרוקאים מוסלמים עוסקים בעבר היהודי של ארצם" (צילום: אוסף בית הספר לאמנויות הקול והמסך, מכללת ספיר)

מה אהבת בסרט?
"מה שבולט בסרטים של ביטון הוא שהיא נותנת לדמויות זמן להיחשף. זה לא סרט קופצני. זה סרט שפועל עליך לאורך זמן, הנפש שלך מתרככת עם הדמויות. אתה ממש נכנס לתפיסת זמן אחרת והגעגועים צפים".

הסרט חידש לך?
"היא בכוונה לא הלכה לקברי הצדיקים המפורסמים, אלא למקומות פחות מוכרים. חלקם מקומות שאף אחד כמעט לא מכיר. אבל התופעה הזו של חיבור עמוק בין המרוקאים לעבר היהודי לא חדש לי. יותר ויותר מרוקאים מוסלמים עוסקים בעבר היהודי של ארצם. בקשר הזה שהיה בין שני העמים. אקדמאים, יוצרים, מוזיקאים, אני פוגש את זה הרבה מאוד בשנים האחרונות, ואני גאה לומר שאני חלק מההתחדשות הזו".

הסרט "זיארה" מוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!