שחר מפציע. השמים מתבהרים, והשקט של הלילה מופר בקריאות של עופות מים. מרבדי הביצה, המכוסה קנים וסבך, מתעוררים לחיים. פשוש קטן וגאה עומד על ענף זעיר ופוצח בשירה צעקנית המכריזה: בוקר טוב! אני כאן! מאות ברווזים – בני מינים וצבעים שונים – מגעגעים ומתקוטטים על סדרי המיקום בלהקה המתחילה את יומה.

שלדגים, שחפים ומירומיות מרחפים מעל פיסות המים המשובצות בנוף, בצלילה חדה הם צונחים מטה ועולים עם דגיג קטן במקור. צוללים חלודיים וטבלנים מצויצים מגיחים לכמה רגעים מתוך המים ומיד חוזרים פנימה. שפיריות בכל צבעי הקשת רודפות זו אחר זו כשלפתע שרקרק ירוק חוטף אחת מהן. נמיות, לוטרות ושועלים חגים מסביב, בין הקנים, ועיט צפרדעים אימתני חג מעל. יום חדש עולה על ביצות שפך נחל תנינים.

כך זה נראה לפני מאה שנה, כשתנינים עוד חיו בנחל הזה ונתנו לו את שמו. אולי זה יראה כך גם בעוד כמה שנים – לאחר שפרויקט ההתפראות (Rewilding) של מרכז הצפרות הישראלי והחברה להגנת הטבע, בשיתוף עם קיבוץ מעגן מיכאל, ייכנס למחזור החיים של הטבע. האדם הרס, האם יוכל גם לתקן?

יואב פרלמן בתל תנינים, ליד הפארק במעגן מיכאל. "אני יודע שיהיו פה הרבה יותר ציפורים! אני אוסף את הנתונים כדי להוכיח את זה" (צילום: אוריאל לוי)

ד"ר יואב פרלמן (46) יוצא ממכונית השטח של החברה להגנת הטבע מצויד במשקפת, טלסקופ ומצלמה בעלת עדשה ארוכת-מוקד. השמש עוד לא בקעה, וזו שעה ביום שרק ציפורים וצפרים עדים לקיומה. פרלמן מתייצב בעמדתו הקבוע, בין חוף הים לבריכות הדגים, מקרב את עינו לטלסקופ ומתחיל למנות בעלי כנף: "שחפית-ים, שתי שחפיות גמדיות, שתי ביצניות לבנות-בטן, ומה זה שם? ביצנית לבנת-כנף!" בהתרגשות מאופקת, כשעינו צמודה לעדשת הטלסקופ, פרלמן סופר ציפורים. "אתה שומע?" הוא שואל בלי להרחיק את העין מהעינית, "זה שירה של שיחנית קטנה – זכר!"

הוא עושה את זה אחת לחודש, במשך עשר דקות בדיוק, בארבע נקודות שונות בבריכות הדגים של מעגן מיכאל. המטרה: לעקוב אחר השינויים במגוון ובמספר הציפורים באזור לפני, תוך כדי ואחרי הקמת פארק הצפרות ופרויקט ההתפראות שעתיד להיות שני בגודלו רק לשיקום עמק החולה. "אני יודע שזה יעבוד! אני יודע שיהיו פה הרבה יותר ציפורים! אני אוסף את הנתונים כדי להוכיח את זה".

"קל להתאהב בציפורים, הן צבעוניות, מגוונות ואלגנטיות"

פרלמן מצפר מאז שהיה בן 9. הוא גדל בירושלים והגיע בעקבות אחיו גדעון (50) לחוג לצפרות של החברה להגנת הטבע בהדרכת פרופ' יוסי לשם. כבר כילד למד להכיר את מאות הציפורים החיות בישראל, על צורותיהן, צבעיהן התנהגויותיהן וציוציהן. מסלול חייו עוקב אחר הציפורים בכל נקודה ונקודה. הוא היה שותף להקמתם של מצפורים ותחנות החקר לצפרות, שקמו לאורכה ולרוחבה של הארץ בזו אחר זו.

פרלמן בן ה-15 מצפר במעגן מיכאל, 1991. כבר כילד למד להכיר את מאות הציפורים החיות בישראל (צילום: אלבום פרטי)

את הדוקטורט שלו באוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה (חקר ציפורים) הוא כתב ב-University of East Anglia שבאנגליה, לאחר שהשלים שני תארים במדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הדוקטורט עסק בהשפעה של שינויים בשיטות חקלאיות על החובּה הגדולה (מין של ציפור), ועל ציפורים מקננות-קרקע נוספות בחצי האי האיברי. את מה שלמד ממנו על הנזקים הסביבתיים הרבים שבני האדם מעוללים לציפורים, הוא מבקש לתקן בישראל. "במקום שהחקלאות האינטנסיבית תפגע בציפורים", הוא אומר, "אתרים חקלאיים יהפכו לאתרי טבע מנוהל, שמיטיב עם בעלי הכנף".

תמירונים במעגן מיכאל (צילום: אוריאל לוי)

שחפית גמדית במעגן מיכאל (צילום: יואב פרלמן)

אנפית סוף במעגן מיכאל (צילום: יואב פרלמן)

שחף צר-מקור וברכיות במעגן מיכאל (צילום: אוריאל לוי)

במשך השנים הוא הקפיד לצאת לסיורי צפרות כמעט בכל יום, למצוא מינים נדירים, וכך למשל נזקפה לזכותו התצפית היחידה בישראל של שחף אפור-זנב. הקשרים שנשמרו בין חברי החוג הירושלמי והתהדקו עם השנים, הניסיון המקצועי, הלימודים האקדמיים, ולא פחות חשוב מכך – אלפי התצפיות שאליהן יצא בעשורים שחלפו, הכינו את פרלמן לתפקיד אותו הוא ממלא כבר שנה: מנהל מרכז הצפרות הישראלי בחברה להגנת הטבע.

"קשה להסביר במילים את המשיכה לציפורים", אומר פרלמן. "אני מניח שזה נובע משילוב של כמה דברים: קודם כל זו חיית בר שיש לה הכי הרבה אינטראקציה עם האנושות – אתה פשוט רואה אותן בכל מקום. שנית, הן צבעוניות, מגוונות ואלגנטיות. תוסיף לכך את זה שהן פשוט עפות לאן שבא להן. זה מתכון מנצח ליצור שקל מאוד להתאהב בו".

פרשת השמות הכפולים

הייתה זו שנה עמוסה למי שעומד בראש הגוף שרואה את עצמו כמוביל בשמירה על ציפורי ישראל. היא החלה בהתפרצות של שפעת העופות, שהביאה למותם של כ-8,000 עגורים בעמק החולה. המשיכה עם מותה של נקבת העיטם לבן-הזנב האחרונה בישראל, אחרי שכל 17 הצאצאים שנולדו לה במשך העשור שבו עפה בשמי הארץ מתו בזה אחר זה.

ואז, בקיץ, היו גם חדשות משמחות: זה התחיל עם תמונה שהעלה הצפר החובב נדב ישראל לפייסבוק, ובה נראה "דרור קצת מוזר". מהר מאוד זה התברר כתצפית תשיעית בלבד בהיסטוריה של דרורית צהובת-גרון. פרלמן מיהר להגיע לאתר שבו צולמה התמונה, ומצא שם קן ומשפחה של דרוריות. בהמשך הסתבר שזו לא משפחה אחת, אלא עשרה זוגות שקיננו לראשונה בישראל – מין מקנן חדש שהתווסף לכ-220 מינים שכבר מקננים אצלנו.

עלווית כהה בירוחם (צילום: יואב פרלמן)

פרפור עקוד (צילום: יואב פרלמן)

אגמית מצויה בשמורת החולה (צילום: יואב פרלמן)

צחיחנית מדבר בהר הנגב (צילום: יואב פרלמן)

עלווית הרים באשדוד (צילום: יואב פרלמן)

כוס החורבות בנאות הכיכר (צילום: יואב פרלמן)

צופיות בוהקות. האדם הרס את הטבע הפראי. האם יוכל גם לתקן? (צילום: יואב פרלמן)

הזריזות שבה מזהה פרלמן בעלי כנף הפכה אותו בשנה שעברה לישראלי הראשון שהצליח לזהות יותר מ-400 מינים של ציפורים בשנה אחת. הספירה נעשחת דרך eBird, "פייסבוק של הצפרים". אחד הפרויקטים הגדולים ביותר של פרלמן בשנים האחרונות היה להנגיש את מערכת eBird לצפרים הישראלים.

המערכת מאפשרת לצפרים להגיש דו"חות תצפית ולהעלות תמונות והקלטות של ציפורים שזיהו, ללמוד על הציפורים ולהכיר אותן, לאתר במפה אתרי צפרות ומינים שהם מבקשים לראות. יותר מ-4,000 ישראלים משתמשים באפליקציה, והם הגישו דרכה כבר יותר מ-100 אלף דו"חות תצפית. בנתונים שהצטברו במערכת eBird מופיע מידע על 513 מינים שונים שנצפו בארץ (בהם גם פליטי תרבות ומינים פולשים) ב-918 אתרי צפרות. פרלמן הוא זה שמנהל את המערכת הזו בישראל. הוא אחראי למשל להגדיר מקום מסוים, פארק, שמורת טבע, או סתם מתקן טיהור שפכים, כאתר צפרות רשמי במערכת, מה שימשוך אליו משתמשים נוספים.

"זוהי מערכת מידע עולמית חסרת תקדים בכל הנוגע לביולוגיה", הוא מסביר, "חוקרי חרקים או דגים חולמים שתהיה להם מערכת כזו. המערכת הזו מסדרת ומנגישה מידע שנאסף מדי יום על ידי מאות אלפי צפרים חובבים בכל העולם. קח למשל את ישראל. מדי שנה חולפות בה מאות מיליוני ציפורים. בעזרת eBird אני יכול לעקוב אחריהן, להבין מי בא מתי".

עשור לפני שייבא פרלמן את מערכת eBird לישראל, הוא וגדעון אחיו היו חברים בצוות התרגום של 'המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל' (לקסיקון מפה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003) – גרסה עברית למגדיר הציפורים של קולינס. במסגרת התרגום, העניק הצוות שמות עבריים לעשרות מינים, תוך הקפדה על נאמנות לחלוקה הטקסונומית העדכנית (שנערכו בה מאז שינויים נוספים).

זהבן בחרמון (צילום: יואב פרלמן)

יסעור כהה (צילום: יואב פרלמן)

מרית (צילום: יואב פרלמן)

חיוויאי הנחשים. חיוויא זה כבר נחש בארמית, אז התוספת מיותרת (צילום: יואב פרלמן)

עבודת התרגום נערכה תוך ויכוחים על השמות: האם ציפור מסוג שיש בו רק מין אחד בארץ זקוקה לשם פרטי ושם משפחה או שניתן להסתפק בשם אחד. "אני צודדתי בשם אחד. מספיק להגיד 'פשוש' וכולם יידעו במה מדובר, זה לא שמינים אחרים של פשוש יופיעו פה פתאום, וגם אם כן, אז שיקבלו הם שני שמות והפשוש שלנו יישאר רק פשוש. זה היה ויכוח ארוך ומתיש שהושגה בו לבסוף פשרה".

לפי הפשרה, חלק מהמינים נותרו עם שם אחד (למשל: סיקסק, צוצלת וכחול-החזה) וחלק הוגדרו בשם פרטי ושם משפחה (בולבול ממושקף, נשר מקראי ורחם מדברי). חלק מהשמות הכפולים עוררו ביקורת, כמו חיוויאי הנחשים (שקראו לו לפני כן פשוט חיוויאי), שכן חיוויא משמעו נחש בארמית, מה שמייתר את התוספת.

נלחם בטורבינות רוח

פרלמן מצפר להנאתו ולמחייתו כבר עשרות שנים באותה התשוקה שהייתה לו כילד. אלא שישראל השתנתה מאוד בשנים האלה. "היו פה הרבה יותר מרחבים פתוחים ויש ציפורים שכבר כמעט ולא רואים", הוא אומר בערגה. "שינויי האקלים והמהירות שבה נעלמים מרחבי הפרא מורגשים היטב אצל הציפורים. לאורך השנים חלה ירידה במספר הציפורים ובמגוון שלהן. המאמצים האדירים שעושה מרכז הצפרות הישראלי, בשיתוף עם רשות הטבע והגנים וארגונים נוספים, במטרה לשמור על העופות בארץ, לא משנים את המגמה הכללית".

מה אתם עושים כדי לשמור על הציפורים?
"בשנות ה-90 החלו מאמצי השימור באמצעות פרויקט שנקרא 'פורשים כנף'. במסגרת הפרויקט, חברת החשמל מעמידה בכל שנה תקציב משמעותי לשימור הנשרים ומינים נוספים של דורסים בסכנת הכחדה בישראל, ולמיגון קווי מתח נגד התחשמלות. צאצאים של גרעיני הרבייה של העופות דורסים המצויים בחי-בר כרמל משוחררים לטבע לאחר שהם ממושדרים, וכך ניתן לעקוב אחריהם וללמוד על גורמי התמותה שלהם".

ומה גיליתם? מה גורמי התמותה?
"הרבה מהדורסים הגדולים ממשיכים להתחשמל, מתים מפגיעה בטורבינות רוח, מורעלים, או סתם ניצודים או נתפסים במדינות שכנות".

חופיות ופסולת בחוף מעגן מיכאל (צילום: יואב פרלמן)

פרלמן משיב נשר לטבע בהר הנגב. "חברת החשמל מתקצבת את שימור הנשרים ומינים נוספים של דורסים בסכנת הכחדה בישראל, ולמיגון קווי מתח" (צילום: יוסף כיאט)

פרלמן מביא דוגמאות עדכניות על כל אחד מגורמי התמותה. רק לפני כחודש פגעה טורבינת רוח בנקבת חיוויאי שיצאה לחפש מזון לגוזליה בעמק הבכא.

סיפור מוזר יותר על ציפור נדירה יותר הוא סיפורה של נקבת בז צוקים C20 צהוב שבקעה השנה במדבר יהודה, והוצמד לה משדר לווייני. לפני כחודש התקבלה התראה אצל אוהד הצופה מהחטיבה המדעית ברשות הטבע והגנים שהמשדר שלה לא נמצא בתנועה.

התראות כאלה בדרך כלל מעידות על מות הציפור, או על ציידי בזים שחטפו אותה. בפוסט שפרסם למחרת הצופה הוא הביע את תקוותו ששוביה של C20 צהוב לא יתפרו את עפעפיה. כך נוהגים לעשות "מאמני בזים" כדי שהבז יישאר רגוע ויתרגל לבעליו, בחסות העיוורון, עד שיבשיל הזמן להסיר את התפרים.

הצופה פנה לרשויות המצריות ומסר להן את המיקום שבו הפסיק המשדר לנוע, והפלא ופלא, תוך כמה ימים חזר המשדר לנוע והגיע להר מירון. בהר מירון בשנים האחרונות מבלים את הקיץ בזי חופים רבים שמגיעים לשם לטרוף ציקדות במעוף. צפרים רבים ביקרו במירון ולא זיהו שום בז צוקים, עד שב-4 ביולי צילם יגל ימין בז ממושדר עם טבעות על רגליו ועליהן הרישום C20, אלא שלא הייתה זו בזת הצוקים הנדירה, אלא בז חופים. מסתבר שהשובה המצרי של בזת הצוקים C20 "סידר" את הרשויות המצריות והתקין את המשדר שלה על בז חופים.

זה לא מייאש אותך? אתה לא מרגיש שאתה נלחם בתחנות רוח?
"אני נלחם בטורבינות רוח. תראה, קרוב ל-15 מיליון בני אדם חיים בפיסה הצרה הזו שבין הירדן לים, אז ברור שלציפורים, ולטבע בכלל, נותר הרבה פחות מקום. במדינות השכנות הורגים כל דבר שזז. אצלנו לפחות עושים מאמצים לשמור על הטבע. במרכז הצפרות הישראלי עובדים תשעה צפרים במשרה מלאה, זה הכי הרבה שהיה מאז שהוקמה החברה להגנת הטבע, ועוד עשרות מתנדבים. ההתעניינות של הציבור בטבע רק גוברת ככל שהוא נעלם. יש לנו שיתופי פעולה אדירים עם גופים אחרים כמו רשות שמורות הטבע, משרד התיירות, קרן דוכיפת, חברת החשמל והרשויות המקומיות. מבחינתי אנחנו כחברה לא עושים מספיק לשימור הטבע, אבל צריך גם לדעת לברך את מה שכן עושים".

פרלמן מתצפת במעגן מיכאל. "ארץ ישראל מהווה צוואר בקבוק מהחשובים בעולם לנדידת ציפורים, והציפורים הנודדות התרגלו למצוא כאן מרחבים של ביצות ואגמים עונתיים" (צילום: אוריאל לוי)

אחד המיזמים המוכרים ביותר של מרכז הצפרות הוא מצלמות השידור החי מקינים של דורסי ענק – הריאליטי של הטבע. מיליוני צופים מכל רחבי העולם עוקבים אחר השידורים החיים של העופות הדורסים המקננים בישראל ונהנים מאקשן חסר מעצורים. גם כאן האביב האחרון הביא דרמות רבות לחובבי הטבע. כך למשל נקבת הנשר המקראי J35 מתה במהלך מאי, והותירה את הנשר האלמן T99 לטפל לבדו בגוזל הצעיר.

אצל זוג העיטים הניציים הדרמות לא פסקו, ההורים הפסיקו לדגור על שלושת הביצים לפרק זמן משמעותי, מה שהוביל את פרלמן וחבריו להעביר את הביצים למדגרה ולהחליפן בביצי גבס. לאחר שהגוזלים בקעו הם הוחזרו בסתר להוריהם, אך גם כאן לא נגמר הסיפור. אחד מהגוזלים המאומצים חולץ מהקן לאחר שנדבק בטפיל קטלני, והועבר לטיפול בבית חולים לחיות בר בספארי. הוא אושפז במשך 10 ימים עד שהוחזר אל קן הוריו המאמצים ונקלט בהצלחה שנית.

אבל אז בעיה ברגלו של אותו גוזל אילצה את הצפרים לפנות אותו שוב. למרבה המזל הוריו שוב קלטו אותו בהצלחה לאחר ששב מבית החולים. ביום שבו חגג אותו הגוזל 62 יום, הוא מעד ונפל מהקן, וכמעט נטרף על ידי שועל ואוח עיטי בשלושת הלילות לאחר מכן. לכן, הוא הוחזר אל הקן על ידי הרשויות בפעם הרביעית לעונה זו. ואז בשעות הצהריים של 1 במאי הוא פרח. אחיו הגדול (והפחות בעייתי) פרח יום אחריו.

עלילות מטלטלות כאלה מתרחשות חדשות לבקרים עם הדורסים הנדירים והמעטים שמנסים להשיב לטבע הישראלי. אבל פרלמן לא מוותר. כראש מרכז הצפרות, המטרה הגדולה ביותר שלו היא להגן על אוכלוסיית הציפורים, ולמשוך ארצה ציפורים נוספות, ולא רק דורסים. בדיוק בשביל זה משקיע מרכז הצפרות מאמצים אדירים בשיקום ובהשבה של בתי גידול חדשים, כמו אלה שמוקמים בכפר רופין ובמעגן מיכאל.

אז מה אתם עושים כאן במעגן מיכאל?
"פרויקט הדגל שלנו הוא אתרי התפראות שאנחנו מקימים בבריכות דגים. תדמיין לרגע איך נראתה הארץ הזו לפני מאה שנים: היא הייתה מלאה בביצות, לא היו ערים גדולות. כולה הייתה שטחי פרא. ארץ ישראל מהווה צוואר בקבוק מהחשובים בעולם לנדידת ציפורים, והציפורים הנודדות התרגלו למצוא כאן מרחבים של ביצות ואגמים עונתיים. הציפורים האלה זקוקות למגוון של נופים, חלקן יעדיפו כרי עשב, חלקן אגמים, ורבות מהן יחפשו את הבוץ. כמה שזה נשמע מצחיק, יש לנו מחסור אדיר בשטחי בוץ וביצה.

"בריכות הדגים, שנבנו בחלק מהאזורים שהיו בעבר מוצפים בביצות, יצרו חלופה סבירה, אבל גם הן נעלמות. על חלקן שמים פאנלים סולאריים, כי הרווחיות של חשמל ירוק בימינו גדולה מהרווחיות של הדגים. אנחנו עורכים כעת מחקר איך משפיעים הפאנלים הסולאריים על אוכלוסיית הציפורים שפוקדת את בריכות הדגים".

שטח שבו מוקמת בוצה מנוהלת בפרויקט ההתפראות במעגן מיכאל. "כמה שזה נשמע מצחיק, יש לנו מחסור אדיר בשטחי בוץ וביצה" (צילום: אוריאל לוי)

ומה החזון מעבר למעגן מיכאל?
"החזון שלי הוא להפוך את ארץ ישראל לגן עדן לציפורים, או לפחות להעניק להן כמה נקודות מקלט בדרך הארוכה שהן עושות בין אירופה ואסיה לאפריקה. בשביל זה צריך להסב חלק נכבד מבריכות הדגים בארץ לאתרי התפראות של טבע מנוהל. תחליף לביצות ששלטו בארץ לפני מאה שנה.

"שמורות הטבע חשובות מאוד, ויש לשאוף להגדילן, אבל זה פשוט לא מספיק. חייבים להשיב בתי גידול שנעלמו. דרך זה נמשוך לכאן שוב מגוון אדיר של ציפורים, נסייע במאבק בשינויי האקלים, וניצור לציבור הישראלי ולתיירים אפשרות לחזות בהן בלי להפריע להן".

ופתאום הגיע דורס

אנחנו עוברים בין הבריכות, סופרים אנפות, מגלנים, ביצניות וברכיות. מקללים חתול שחור, שהרי אויבן הגדול ביותר של הציפורים בעולם המערבי הוא החתול, לא רק גורדי השחקים או טורבינות הרוח. ותוך כדי, פרלמן ממשיך לפרט את החזון שלו. "הרבה מהציפורים שעוברות בארץ אוהבות דווקא את הבוץ. אנחנו מנסים ליצור עבורן תנאים אידאליים כדי שיהיה להן טוב פה ושימשיכו לבוא. אנחנו יוצרים שותפויות עם קיבוצים, והופכים את בריכות הדגים למשהו שמזכיר ביצה: רטוב, רדוד ומלא בסבך. העלייה במספר המבקרים נותנת לנו תנופה".

יש לך הוכחות שזה יעבוד?
"יש לנו פרויקטים כאלה גם באילת ובמקומות נוספים, ורואים שם תוצאות מדהימות. פה במעגן מיכאל זה פרויקט גדול, שאמור גם לקלוט קהל רב של מבקרים. ייקח עוד כשנה לסיים לבנות את השלב הראשון. אני מעריך שאם ניפגש פה עוד חמש שנים יהיה פה מגוון גדול יותר של ציפורים, ובשביל להוכיח את זה אני סופר את הציפורים שבאות לפה".

בעודנו משוחחים, מוליך אותי פרלמן לגג של בניין דו-קומתי שצופה על שטח הפארק המוקם. אנחנו צופים מלמעלה בעבודות שמתבצעות שם, כשלפתע שומעים כמה צווחות. במרחק כמה מטרים מאתנו מתפזרת להקת סנוניות לכל עבר. בקושי הספקתי להבין מה קורה, ופרלמן מכריז: "יש פה דורס". באותו הרגע חותך את האוויר במהירות משהו שנראה כמו קליע, ועף לעבר האופק. "בז עצים. הוא תפס סנונית. תסתכל במשקפת מעל ג'סר א-זרקא ותראה את הסנונית בטרפיו". פעימות הלב מזנקות. המחזה הותיר בי את חותמו. אין דרך טובה יותר להבין מה עושה צפייה בציפורים לנפשו של אדם מאשר ההתנסות בה.

"החלום שלי הוא שמרבית חוות גידול הדגים בארץ יעברו התפראות, ויהפכו לאתרי טבע", הוא אומר, ומונה קיבוצים שאיתם מרכז הצפרות כבר מנהל מגעים לקידום תהליך כזה. "לפעמים יש בי דחף לראות איך ייראה פה עוד חמש שנים", אומר פרלמן כשאנחנו משקיפים על מה שעתיד להיות פארק הצפרות של מעגן מיכאל, ממעוף הציפור. "אם רק היה כפתור שניתן היה ללחוץ עליו ולהעביר את הזמן קדימה. מסקרן אותי לדעת אילו מינים יגיעו לפה". שתי נמיות רעבות חוצות לפנינו את אחת הדרכים. אולי גם הן סקרניות.