זו עדיין לא תשובה למשבר הדיור, אבל פרופ' דניאל מנדלר (64) מהמכון לכימיה באוניברסיטה העברית מאמין שבנייה בלבני מלח היא משהו שכדאי להביא בחשבון. "אני חושב שכל המזרח התיכון יכול להיות בנוי ממלח", הוא אומר בראיון ל'דבר', "אבל יכול להיות שאני קצת מקדים את זמני וייקח עוד זמן עד שהסיפור הזה יוכל להיכנס". מאז שגילה מנדלר את יתרונות המלח, הוא מרצה בכל פורום שמוכן לשמוע אותו, ונפגש עם מאות אנשים מהתחום, כולל גורמי ממשלה.

סיפור האהבה של מנדלר עם מלח התחיל בינואר 2015, כשקרא בעיתון שהמדינה מזמינה את הציבור הרחב להציע פתרונות לעודפי המלח בים המלח. "בכל שנה נוצרים עודפים אדירים, כ-20 מיליון טון, שהמדינה וכיל (כימיקלים לישראל) לא יודעים מה לעשות איתם", הוא מסביר. "אמרתי לעצמי: 'וואו, אלה כמויות חומר אדירות, איפה משתמשים בכמויות כאלה?'" – והתשובה שנתן לעצמו הייתה בבנייה.

פרופ' דניאל מנדלר במעבדה, עם מודל של קיר מלח שבנה. "איפה משתמשים בעודפים של 20 מיליון טון חומר בשנה? בבנייה" (צילום: ברייס קני)

כך פיתח לבני בניין עשויות ממלח. היתרונות: הוא זול, זמין, אנטי-בקטריאלי, חזק, לא רעיל, עמיד לשריפה, ניתן לשימוש חוזר וגם יותר אקולוגי ממלט.

לא צריך להיות פרופסור לכימיה כדי לדעת שמלח מתמוסס במים.
"נכון, אבל חשבתי שאם אקח את המלח, אדחוס אותו ואצפה אותו בחומר שימנע את ההתמוססות, זה יעבוד. שם התחלתי לעבוד על זה. בהתחלה לא הגשתי אפילו הצעת מחקר. זה נשמע כל כך הזוי שידעתי שאף אחד לא יממן את זה".

דרושה הרבה תעוזה ומחשבה יצירתית כדי לחשוב על מלח כחומר בנייה. מאיפה היא מגיעה?
"אני חובב אומנות, אבל אני קודם כל איש מדע. רואים את זה בציורים שלי. הם מאוד מדויקים, קשה לי לצייר אבסטרקט. כשהייתי סגן דיקן, עודדתי את השילוב של מדע ואומנות, כביכול תחומים שהם לא משיקים, אבל יש הרבה מאד משותף בניהם. ההסתכלות של מדען ושל אמן הן מאוד דומות, ואני חושב שהחשיפה הזו של דרך חשיבה אחרת טובה למדע ולאומנות.

ספסל באוניברסיטה. ציור של דניאל מנדלר

"תפיסת העולם שלי היא שצריך לפתח את החושים, לזהות בעיות ולנתח אותן יצירתית. ככה בדיוק היה עם המלח. הרבה אנשים ידעו והכירו את הבעיה הזו גם קודם, והשאלה הייתה מה אתה עושה עכשיו? לחשוב על פתרון יצירתי דורש להיות רחב אופקים.

בהקשר זה, מנדלר טוען שהאקדמיה מקובעת ומצמצמת. "כשאתה הולך ללמוד כימיה, יש תחושה שזה תחום רחב מדי, ואומרים לך 'תלמד רק כימיה פיזיקלית', ואז גם זה לא מספיק, 'תתמקד עוד יותר', ואז סטודנטים נהיים מאוד מומחים בתחום הקטן שלהם, אבל שמאלה וימינה הם לא יודעים כלום. הם נהיים כמו סוסים עם הכיסוי. היכולת שלהם לראות את העולם בספקטרום רחב מוגבלת. למדען צריך להיות היגיון בריא ודמיון פורה".

בהמשך גילה מנדלר שלא המציא את הבנייה במלח. "במקומות כמו מדבר הסאלר בבוליביה בונים ממלח, וגם בסהרה".

איך בדיוק ייצרת לבנים ממלח?
"התהליך פשוט מאוד. הוא נעשה כולו בטמפרטורת החדר, בניגוד למלט. אנחנו לוקחים מלח, טוחנים אותו ומוסיפים 5% של חומרי מדף לא מאוד יקרים. דוחסים בלחץ של 2 טון לסמ"ר, וזהו, נגמר הסיפור".

אז מה מונע מהלבנים להתמוסס?
"הוספנו חומרים שהופכים את הלבנים ליותר הידרופוביות (דוחות מים – מ.ה). הלבנים שלנו יכולות לשהות במים יותר מחצי שעה בלי להתמוסס".

זה לא מספיק לבנייה.
"בבנייה כיום מקובל לעבוד עם גבס, וגם גבס לא חסין למים. קיר גבס שנרטב, צריך להחליף אותו. המצב שלנו עם לבני המלח כיום יותר טוב מזה של קירות גבס".

באילו בעיות נתקלתם?
"כרגע אנחנו מוגבלים בגודל הלבנים, כי המכבש שלנו קטן ויכול לדחוס רק עד 50 טון, שזה 25 סמ"ר של מלח. לא בדקנו בידוד אקוסטי, כי עוד לא בנינו קיר מלח שלם. עקרונית אין בעיה לקדוח בלבנים שלנו ולשים דיבלים, אבל הצינורות יצטרכו להיות מפלסטיק, כי מתכות יחלידו.

"עבדנו במשך שנתיים, והצלחנו לפתור הרבה מאד בעיות מדעיות. דבר מעניין מאוד שגילינו, הוא שאם דוחסים מלח, הוא נשאר מצוין בצורה הדחוסה בלי דבק, והוא יותר חזק מבטון בצורה הזו".

"מלט הוא המזהם מספר 2 בעולם"

30% מהמלח בים המלח הוא מלח בישול, NaCl (נתרן כלורי). בתהליך הייצור של המינרל שכיל משתמשת בו, קרנליט, היא משקיעה את מלח הבישול בבריכת אידוי ענקית, וקוצרת את הקרנליט. כל שנה שוקעים שם 20-15 מיליון טון של נתרן כלורי. התהליך מעלה את המפלס של ים המלח הדרומי, ליד המלונות.

לבני מלח מיניאטוריות. "עוד לא בנינו קיר מלח שלם" (צילום: ברייס קני)

"כשכיל קיבלה מהמדינה את הזיכיון לים המלח, היא התחייבה שהמפלס בחלק הדרומי לא יעלה על גובה מסוים", מסביר מנדלר. "איך הם עושים את זה? עם דוברות ענקיות שהתחילו לפעול באוקטובר 2020, וכרגע הם פשוט שמים אותו בצד, ליד ים המלח. אלה כמויות מלח שקשה לתאר אותן. ויש גם את המלח שהירדנים קוצרים. בצד הישראלי יש הגבלה על הגובה שמותר לערום בו את המלח, בצד הירדני אין".

אז השימוש במלח יכול להיות גם פתרון אקולוגי?
"כן. מלט הוא המזהם מספר 2 בעולם. כ-8% מסף פליטות גזי החממה. זה נובע משתי סיבות. הראשונה היא שייצורו דורש טמפרטורה מאד גבוהה, כ-1,500 מעלות. השנייה היא שהתהליך הכימי של גיבוש המלט פולט Co₂, כך שגם אם המלט יוצר באמצעות אנרגיה מתחדשת, עדיין ייפלטו כמויות עצומות של פחמן מהתהליך הכימי".

יתרון חשוב של מלח על פני מלט הוא האפשרות לטחון את הלבנה בתום השימוש. "מכיוון שהתהליך שלנו הוא פיזיקלי, הדחיסה, ולא כימי, חומר הגלם נשאר כמו שהוא, ואפשר להשתמש בו שוב כחומר גלם באותה איכות. עם מלט אי אפשר לעשות את זה".

"אנחנו ממשיכים לבנות כמו לפני 50 שנה"

אז מה עוצר את המעבר למלח?
"אני מחפש עכשיו לקחת את זה לשלב הבא. יש עוד שאלה מה יהיה המוצר הראשוני, צריך מישהו צעיר שייקח את זה על עצמו וחברה שתממן את כל זה. אני בקשר עם כל חברות הבנייה בארץ. יש שתי בעיות עיקריות כרגע. הראשונה היא שתחום הבנייה מאוד שמרני. לגבס לקח 30 שנה להיכנס. אנחנו ממשיכים לבנות כיום כמו לפני 50 שנה. להכניס חומר חדש לבנייה זה תהליך מאוד ארוך שצריך לעבור גם תקינה".

ויש גם את עניין הרגולציה. "אם לא תהיה רגולציה בתחום הזה, אם לא יתחילו לאסור ולהגביל את כמות המלט לבנייה, לא ייווצר תמריץ כלכלי להיכנס לתחום. זה דומה למה שקרה עם מכוניות חשמליות. מכוניות חשמליות לא היו נוסעות היום על הכבישים אם בקליפורניה, ובהמשך בכל ארצות הברית ואירופה, לא היו קובעים שמשנה מסוימת צריך שיהיו על הכביש כך וכך מכוניות על חשמל".

כיל מעוניינת בזה?
"אני בקשר עם כיל, הגעתי לדרגים הכי גבוהים, הם לא רוצים להקים בעצמם מפעל לבלוקים. הם אומרים: 'תביא מישהו שמוכן, ואנחנו ניכנס כשותפים'. כיום לחומר הגלם צריך להיות ערך שלילי. כיל אמורה לשלם לי כדי שאקח את המלח, אבל ברגע שמישהו יתחיל לעשות מזה כסף, הם לא ייתנו את זה בחינם".