ענבר וייס (40), מהנדסת העיר בית שמש, לא עובדת על עתיד העיר, היא כבר בתוכו. כאחראית התכנון של עיר שגדלה בכ-7.3% בשנה (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), שמדי שנה מצטרפים אליה כ-10,000 תושבים חדשים, היא צריכה לבנות מהר, טוב – ועכשיו. בראיון ל'דבר' היא מספרת על אתגרי התכנון בעיר, שנדרשת להתמודד עם מתח של תקציב שנשחק מול גלי האינפלציה.

וייס, נשואה ואם לשלושה (ובקרוב אחד חדש), היא תושבת ירושלים. כבוגרת הטכניון, אחרי שנים במגזר הפרטי עברה לציבורי, והייתה ליועצת המקצועית של ראש מנהל התכנון. היא ניהלה את בית אליאנס, מרכז לאומנים צעירים בירושלים, ולפני שלוש שנים החליטה לחזור למה שהיא הכי אוהבת – תכנון. לבית שמש הגיעה דרך חבר. "חשבתי מה שכולם חושבים – דוסים. משוגעים. כתות", היא צוחקת, "אבל זה לא נכון. יש קבוצות קיצוניות בעיר, אבל אני ירושלמית ולא מתרגשת מדברים כאלה. בכל מקרה, האתגר פה זה לא הקיצון, זה הקצב".

ענבר וייס. "יש קבוצות קיצוניות בעיר, אבל האתגר פה זה לא הקיצון, זה הקצב" (צילום: ענר טאוסיג)

עיר צומחת: האוכלוסייה הוכפלה בעשור

והקצב בהחלט קיצוני. מאז נכנסה לתפקידה ראשת העיר הנוכחית, עליזה בלוך, לפני ארבע שנים, הצטרפו לעיר יותר מ-40 אלף תושבים חדשים, קצב בלתי נתפס יחסית לממדיה הצנועים, שעמדו בתחילת העשור הקודם על לא יותר מ-80 אלף תושבים, וכיום נושקים ל-160 אלף.

באכלוס הראשון של שכונת רמת בית שמש ב-1997 – שכונה שלימים תהפוך למעין לוויין חרדי של העיר (אף שמתגוררת בה גם אוכלוסייה ציונית דתית) – מנתה בית שמש כ-25 אלף תושבים. בקושי עיר. על פי תוכניות המתאר שאושרו במנהל התכנון בשנה האחרונה, בית שמש תעקוף עד 2040 את רף 300 אלף התושבים, תהפוך לאחת הערים הגדולות בישראל. וזה יקרה בין אם תבנה ובין אם לא. לשם השוואה, במודיעין, מהערים הצומחות הגדולות בישראל, יחיו עד אז כרבע מיליון תושבים, וגם זה תלוי בביורוקרטיה.

אתר בנייה בבית שמש. מ-25 אלף תושבים ב-1997, ל-300 אלף תושבים ב-2040 (צילום: דוד טברסקי)

"בקצב כזה לא חושבים קדימה, מנהלים את הקדימה", אומרת וייס. "הגיל החציוני כאן הוא 17. זו עיר שנולדות בה שלוש כיתות לימוד בשבוע. אתה יודע מה זה אומר? באשדוד בנו בחמש השנים האחרונות שני בתי ספר. אני בונה 15 בשנה אחת. נוסף על כך, אני צריכה טיפות חלב, מתנ"סים, גינות ציבוריות. אבל כשהאתגר הראשי שלך זה להעביר בית ספר מקרוואן למבנה קבע, סדר העדיפויות משתנה".

עיר מתפתחת: המדינה לא משקיעה מספיק

קצב גידול כזה דורש תקציבים, ולטענת וייס, התקציב כיום מתאים ליישוב פריפריאלי ממוצע, בעוד בית שמש צומחת מהר הרבה יותר. התושבים לא אמידים, ולכן אין הרבה ארנונה עסקית ותעשייתית, והעיר נתונה לחסדיה של המדינה.

בית שמש בתנופת בנייה. התושבים לא אמידים, והעיר נתונה לחסדיה של המדינה (צילום: דוד טברסקי)

"רשות מקומית כמו בית שמש", היא מסבירה, "תלויה מאוד בתקציבים ממשלתיים. למשל ממשרד החינוך כדי להקים מוסדות חינוך. משרד החינוך מתקצב סכום מסוים. בהסכמי הגג אין תקציבים ממשרד החינוך, וכמה ועדות כבר אמרו שהסכום שהיא מקבלת לא מספיק. העיר כאן הררית, וצריך לטפל פה בפיתוח המגרש. צריך לבנות קירות תמך שיחזיקו את בית הספר. השטח עצמו קטן, תחום ביישובים אחרים ועתיקות. לכן מה שיש לנו זה כסף, רווחי היטלים שהקבלנים משלמים לעירייה. זה הכסף שלנו, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם שאלות כמו מאיזה חומרים ייבנה בית הספר, איזו חצר תהיה שם, במי נשקיע יותר – בקטנים או בגדולים, בבנים או בבנות".

עיר מגוונת: חרדים, דתיים לאומיים וחילונים-מסורתיים

בית שמש היא מעין עיר מעורבת עם מגוון זרמים דתיים. בשכונות הוותיקות גר בעיקר ציבור חילוני-מסורתי, דתיים לאומיים ומיעוט חרדי. ברמת בית שמש א' וב' יש עירוב של דתיים לאומיים וחרדים. ג' וד' החדשות הן חרדיות כמעט לחלוטין; ובמעלה רמת בית שמש עדיין ניתן למצוא גרפיטי שמשווה ציונות עם נאציזם.

תושביה החילוניים של העיר מגדירים את עצמם, ברובם, כמסורתיים. אין בעיר מאבקים על תחבורה בשבת או מרכולים לא כשרים, ורוב המתחים הם בגזרה של ציונות דתית אמריקאית מול השמרנות האורתודוכסית לגווניה. "לפעמים פיצוץ מתחיל מגן ילדים אחד", אומרת וייס. "פתאום אלה אמריקאים דתיים עם בעלי חיים שנכנסים לשכונות של חסידים, ובלבוש הרחוב איך נראה הבגד פה והפאה שם".

בית שמש. הופיעה בתקשורת בעיקר בהקשרים של מתיחות בין זרמים דתיים (צילום: דוד טברסקי)

רוב התכנון בעיר כיום הוא של השכונות החרדיות, ורוב המאמצים מרוכזים שם. השכונות הוותיקות כמעט לא השתנו בעשור הזה. המשרד מתרכז בהתחדשות עירונית. המצוקה נובעת מקשיים שונים לבנות לגובה, בשילוב עם מעט שטח שנותר לבנייה.

"הממוצע בעיר הוא 10 ילדים למשפחה", אומרת וייס. "זה דורש דירות של לפחות ארבעה חדרים – אבל זה לא אומר שישר צריך לבנות דירות של ארבעה חדרים. צריך מגוון וגמישות. בשכונה ד' תמצא גם הרבה דירות שלושה חדרים. אבל המדינה והשוק צריכים לייצר מערכת שיודעת להתחיל מדירת 3-2 חדרים ולהפוך ל-5, ואז שוב להתכווץ למשהו יותר קטן. עם מחיצות ותכנון פנים אפשר לעשות הכול. אבל זה לא קיים כיום במערכת באופן חוקי, וזה יכול לאפשר היצע דירות יותר מגוון למשך חייה של דירה אחת ולהוזיל מחירים".

"המדינה והשוק צריכים לייצר מערכת שיודעת להתחיל מדירת 3-2 חדרים ולהפוך ל-5, ואז שוב להתכווץ למשהו יותר קטן. עם מחיצות ותכנון פנים אפשר לעשות הכול"

נשמע כמו אופציה טובה גם לציבור החילוני. מה מגביל אותה?
"הבעיה היא שאנחנו נדרשים למאות תקנות. צריך ממ"ד, צריך חניה. כל שינוי במספר החדרים גורר אחריו השלכות על מספר האנשים שיהיו באזור, ולכן על השינויים שניתן או לא ניתן לעשות. האופן שבו אנחנו מחלקים את יחידות הדיור שלנו משפיע על צורכי הציבור. אלו הדברים שמונעים ממני לחלק. להביא שיפוצניק זה לא אתגר. אתגר זה שבמקום שבו אמורה להיות יחידת דיור למשפחה אחת, פתאום יש שלוש, וזה גוזר על גן הילדים באזור".

כלומר, אם לא ניתן להרחיב מספיק את בית הספר, אי אפשר להרחיב את הדירה של התלמידה.
"אבל ככה המערכת עובדת, איתנו או בלעדינו, ולכן אנחנו צריכים להתכונן לזה בתכנון. אחד הדברים המרכזיים שלמדתי בבית שמש זה כל הזמן לחשוב בספיירים. תמיד צריך שיהיה לי מקום לגדול. לבנות גן ילדים או תלמוד תורה, ככה שעוד שנתיים כבר אדע איך אני מגדילה אותם. זה לא אופן למידה חדש, הוא פשוט לא נדרש בהרבה מקומות, ופה הוא נדרש מאוד".

חשבתי שבונים לעשרות שנים כדי שזה יחזיק ולא ישתנה. איך זה מתחבר עם האתגר שלך?
"אדריכלים יודעים לבנות בניינים שמשתנים. בבית שמש אנחנו חייבים לחשוב ככה. כל הבניינים למגורים בשכונות החדשות נבנו עם חדר אופציה. הקבלן בונה את הבניין כך שבעתיד אפשר יהיה להוסיף חדר, וכל ההיתרים והמרחב הנדרש לחדר מובנים בתוך הבנייה. בינתיים אני מוכרת דירה יותר בזול, ובעתיד יתאפשר לך להתרחב. זה מאפשר לשמור על מסגרת. עכשיו צריך לפתח אותה גם למבני ציבור, כי מבני הציבור שלי גדלים באותו קצב".

עיר עובדת: לייצר מקומות עבודה מתאימים

הבנייה החדשה בשכונות הדרומיות של בית שמש מזכירה מאוד את הפרברים המנומנמים של ישראל בעשורים האחרונים. בניינים בני 12-10 קומות, מרווחים רחבים ושטחי ציבור. מיעוט בעצים ומונוטוניות תכנונית. עם זאת, יש ייתרון עם מחירים שעדיין זולים, לעתים בעשרות אחוזים, מאלו של מרכזי הערים.

קצב הבנייה לא מעורר חשש מחוסר גיוון אדריכלי? לא נבנית כאן מודיעין, ראש העין החדשה או חריש חרדית?
"הפיתוי להריץ מהר הוא גדול. כמהנדסת עירונית אני יכולה להגיד שהבנייה טובה וראויה, ונותנים לאנשים דירות טובות. אבל אנחנו מאוד מוטרדים מאיך שנראית הבנייה בארץ. כשתיסע בתל אביב או רעננה תראה מבנים אחרים. מפרט גבוה יותר; חשיבה ועיצובים מתוחכמים יותר. באירופה בכלל תראה דברים משוגעים".

בונים בעיר. "הפנים של הבניינים, התשתיות מסביב והרהיטים שאנחנו קונים עבורן – הכול לגו" (צילום: דוד טברסקי)

ואצלנו?
"ואצלנו – איבוד זהות ורגולריות. זה קורה כי מדינה רוצה לבנות זול יותר, רפליקות. הפנים של הבניינים, התשתיות מסביב והרהיטים שאנחנו קונים עבורן – הכול לגו. אדריכלים מנוסים ממני יגידו שאפשר לייצר איכות בזמן מהיר. אבל בסוף האדריכלים שמגיעים לפה אומרים לי שבמחיר שאני מציעה להם המפרט שלהם מוגבל. בטח כשהדיור גם ככה יקר ומדד תשומות הבנייה עולה בקצה שהוא עולה".

אחת מהביקורות התכופות שנשמעות על פרברי השינה בישראל, כמו רמת בית שמש למשל, היא על הניתוק שלהן מאזורי תרבות ותעסוקה. כלכלת הפרברים מבוססת על רכב פרטי ומקום עבודה בעיר הגדולה. בתנאים כאלה רמת בית שמש הופכת לאתגר, לפחות בכל הקשור לעידוד תעסוקה.

"אחד האתגרים שלי", אומרת וייס, "הוא להבין איך מייצרים מקומות עבודה שהאוכלוסייה המקומית תרצה לעבוד בהם, בעיקר תעשייה קלה וקמעונאות. באיקאה אשתאול עובדים בעיקר תושבי בית שמש, והרבה אוכלוסייה חרדית. ירושלים ותל אביב מלאות ויקרות, אוטובוסים כאן לא תכופים מספיק, ויש רכבת למרכז פעם בשעה, שזו גם בעיה בפני עצמה. לכן אזורי התעסוקה שלנו יביאו אנשים".

וייס מתארת את החרדים בבית שמש כמגזר סתגלן, לא מפונק. אחד הדברים שקשים לה במרכז התכנון הוא קיומם של מוסדות חינוך ודת במבנים ארעיים (תופעה שניתן לראות כיום בעיקר במגזר הבדואי). "זה אסון", היא אומרת, "גם מנצלים את הקרקע באופן מאוד לא יעיל, וגם זה לא מספק את הסחורה.

"ציבור מוכן להיכנס לשכונה שאלה התנאים שלה, ובשלב מסוים הם גם יפתרו את זה לעצמם, אבל אני צריכה לאכוף. הצורך שלנו כרשות לבנות מהר ולהקים מהר מתנגשת בגלגלי הביורוקרטיה האיטיים של היתרי הבנייה. לפעמים אני בעצמי מתפתה להגיד: 'תבנו, אחר כך נסדיר'. אבל אי אפשר".

עיר מבוקשת: איך לאפשר דיור לכולם

באביב האחרון למ"ס מיקמה את בית שמש בראש רשימת הערים עם הביקוש הגבוה ביותר. המחירים בעיר חזרו לצמוח, ועל פי לוח יד2 המחיר ההתחלתי לדירת ארבעה חדרים ומעלה הוא 1.7 מיליון שקלים. המחיר הממוצע לדירה נע סביב ה-2 מיליון שקלים.

וייס לא מתיימרת לתת פתרונות להתייקרות הדיור. היא יכולה לתכנן הכי טוב ויעיל – שכונה עם מבנים ודירות שתתאים לכמה שיותר משפחות עם מוסדות ציבור יעילים – אבל שנה אחת של אינפלציה תמחק את כל החיסכון שיצר התכנון החכם.

"דיור להשכרה לטווח הארוך יכול להיות פתרון לחרדים. אדם שנכנס לדירה, שיודע שהוא הולך לשלם עליה סכום קבוע במשך כמה שנים, זה ייתן לו אופק ובוודאות יסיט חלק מהשוק מהדיור. אבל לדעתי המדינה לא באמת דוחפת לזה"

"מחיר של דירה הוא פונקציה של כל כך הרבה משתנים. תכנון ורישוי הוא רק אחד מהם", היא מסבירה. "אני בונה בית ספר עם תקציב מתכנן מא' עד ת'. פתאום מחירי הבטון והפלדה קפצו ב-60%, ויש לנו חוסר של מיליון שקלים. אז עכשיו אני צריכה לשבור את הראש איך אני מקצצת מיליון שקלים מבית הספר".

אם צעירים חרדים לא זוכים במחיר למשתכן, האופציה של בית שמש מתרחקת מהם.
"שוק הדיור הישראלי נורא מכוון קנייה. אנחנו עושים הכול כדי שאנשים יקנו בית. אולי הגיע הזמן שנשנה משהו בחשיבה שלנו. דיור להשכרה לטווח הארוך יכול להיות פתרון לאוכלוסייה החרדית. אדם שנכנס לדירה, שיודע שהוא הולך לשלם עליה סכום קבוע במשך כמה שנים, זה ייתן לו אופק ובוודאות יסיט חלק מהשוק מהדיור. אבל לדעתי המדינה לא באמת דוחפת לזה.

"אין רגולציה שלא הוכנסה לסיפור של היתרי הבנייה בישראל. יש הרבה דברים בעולם התכנון שאפשר לשנות כדי שדברים יהיו זולים יותר. זמן זה כסף, ואם יזם יודע שיצטרך לבנות עם שנתיים הלוואות בבנק במקום חמש, זה בטוח ישפיע על מחיר הדירה בסופו של דבר. התוכנית של איילת שקד טובה (שקד הובילה מהלכים במטרה לקצר את משך הזמן לקבלת היתר בנייה – ד.ט), אבל יש פער גדול בין תוכניות ליישום".

לדברי וייס המערכת כל כך גדולה ואיטית, שגם עם כל הכוונות הטובות, הדברים בשטח ישתנו לאט מאוד, ועל זה אפשר להוסיף את חוסר היציבות השלטוני שמקשה על היישום.

נוסף על כך יש, לדבריה, גם פער גדול בין השלטון המרכזי למקומי: "אני אומרת מניסיון של מי שהייתה שם ושם. כמו שאומרים שיש תקרת זכוכית, אז שם יש רצפת זכוכית. חייבים להגיע לשטח, לראות מה זה אומר עבור רשות להוציא היתר בנייה".