שמש של אוגוסט קופחת, יום שלישי השבוע, עוד לא עשר בבוקר וחוף בר כוכבא באשקלון, יש שיגידו אחד היפים במדינה, מתחיל להתמלא. הורים ופעוטות, בני נוער, גולשים צעירים ארוכי שיער, קשישות בכובעים גדולים, קייטנה ימית בדיוק פותחת את יומה, וילדים ובני נוער אוספים גלשנים כחולים מערמה ונכנסים למים בליווי המדריך. שגרה. כמעט שוכחים שרק לפני 24 שעות המצב בעיר היה אחר לגמרי. אבל רק כמעט. כי לא שוכחים.

בית קפה על החוף: "לא נפסיק לחיות בגלל אזעקות"

בבית קפה קטן על החוף, פנחס נתן (69) מחכה לחברי הפרלמנט שלו, שאיתם הוא נפגש כאן כל יום כבר שנים. שותים משהו, רוחצים קצת, שוב שותים משהו, כך עד הצהריים. גם בזמן האזעקות הם נפגשו: "יש מדרגות כאן מאחורה. כשיש אזעקות אנחנו רצים לשם. בכל מקרה אנחנו לא מפחדים, ובטח לא נפסיק לחיות בגלל האזעקות. בבית יש לי ממ"ד, אז אני הולך לשם, אם יש לי כוח".

פנחס נתן. "אין פה מספיק מרכזים אזרחיים, אין פה מספיק גנים, אין פה מספיק שירותי רווחה. זאת בעיה יותר גדולה מהחמאס או מהג'יהאד" (צילום: הדס יום טוב)

במבצע "עלות השחר", בסוף השבוע החולף, נרשמה באשקלון נפילה אחת ללא נפגעים. אבל מרצועת עזה נורו על העיר כ-70 רקטות בשלושה ימים. במבצע "שומר החומות", בשנה שעברה, נורו לעברה כ-1,000 רקטות, 75 מהן נפלו בעיר, והיא הייתה העיר המופגזת ביותר במבצע. למרות זאת, לכרבע מ-150 אלף תושבי העיר אין מיגון קרוב, וברחבי העיר ניצבות רק 19 מיגוניות, למרות שיש רק 30 שניות להגיע למרחב מוגן.

נתן נולד וגדל בשכונת עתיקות (שמשון) הוותיקה בעיר, וגידל בה גם את שלושת ילדיו. עד שיצא לפנסיה עבד באשקלון כל חייו – תחילה בדואר, ולאחר מכן כעצמאי בתחומי מכירות שונים. כיום הוא גר בשכונת ברנע, אחת השכונות המבוקשות והמבוססות בעיר. "עבדתי קשה כדי לגור בשכונה ליד הים, בבית עם ממ"ד", הוא אומר. יותר מהאזעקות, הוא דואג מעתידה החברתי של העיר. "כל אשקלוני יגיד שיש פה בעיה בכל מה שקשור לשירות סוציאלי. אין פה מספיק שירותי בריאות, אין פה מספיק מרכזים אזרחיים, אין פה מספיק גנים, אין פה מספיק שירותי רווחה. זאת בעיה יותר גדולה מהחמאס או מהג'יהאד".

הפרדוקס האשקלוני: גם הפגזות, גם ביקוש דירות

למרות שכבר יותר מעשור אשקלון מופגזת, היא לא נחשבת לאזור עדיפות לאומי, והתושבים לא זכאים להטבות מס שמקבלים תושבי שדרות ועוטף עזה. אשקלון מדורגת במקום האחרון מתוך 16 הערים הגדולות במדד איכות החיים, עם מדדים נמוכים בתעסוקה, בריאות, חינוך, תשתיות ואיכות הסביבה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ינואר 2022).

שכונה חדשה נבנית במזרח העיר. זינוק של 350% בהתחלות הבנייה מ-2020 (צילום: הדס יום טוב)

כאן מסתתר פרדוקס: אשקלון היא אחת הערים הצומחות בישראל. מאז 2020 מדי שנה נרשם בה זינוק של כ-350% במספר התחלות הבנייה. בשנה שעבר החלו להיבנות בה 3,882 דירות חדשות; והשנה – 3,679 דירות, בשלוש שכונות חדשות. מכל מקום בעיר מציצים מנופים ונופי בנייה. אחרי שהמחירים קפצו בשנתיים האחרונות ביותר מ-10%, בפרויקטים השונים מבטיחים דירת ארבעה חדרים ב-1.6-1.3 מיליון שקלים, ועוד קרוב לים.

בית קפה על החוף: "העיר מתפתחת לא בקצב של הצעירים"

יחיאל יחזקאל (78), חבר נוסף בפרלמנט החוף חזר מחופשה בחו"ל כשהחל מבצע "עלות השחר". הוא לא הגיע לחוף בזמן האזעקות. "כשיש את המצב אני בבית, אחר כך חוזרים. הכול בסדר".

הוא פנסיונר של בזק, וטוען שהעיר משתפרת מדי פעם. יש השקעות ובניות פה ושם, זה לא מה שהיה פעם. "אשקלון גדלה, קלטה עליות, התפתחה. זה טוב שככה, זה ככה בכל הארץ, אבל לפעמים מתגעגעים לשכונה של הילדות.

חוף בר כוכבא.  יחיאל יחזקאל: "אנחנו עבדנו בכל עבודה שהייתה, היום זה לא ככה יותר" (צילום: הדס יום טוב)

חוף בר כוכבא. יחיאל יחזקאל: "התרגלנו, זה לא חדש. עדיף אזעקות מאשר אנטישמיות" (צילום: הדס יום טוב)

"אנחנו כבר זקנים, לא יכולים להשפיע במדינה הזו. אנחנו רק רוצים את השקט, רוצים את החיים האלה – לבוא, לשתות, לטוס קצת. בסך הכול לא רע".

על האזעקות והנפילות הוא לא מתלונן. בעבר התגורר בחו"ל, ובחר לחזור לאשקלון למרות המצב. "התרגלנו, זה לא חדש. עדיף אזעקות מאשר אנטישמיות", הוא צוחק. "כל ראש ממשלה בא לפה בתורו, עובר את החוויה הזו. אנחנו עוברים אותה כבר שנים, זה מחיר שצריך לשלם על הארץ הזו".

חוף בר כוכבא. יחיאל יחזקאל: "אנחנו רק רוצים את השקט, רוצים את החיים האלה – לבוא, לשתות, לטוס קצת" (צילום: הדס יום טוב)

הילדים והנכדים שלו כבר לא גרים כאן. חלקם עזבו את הארץ, רובם עזבו את העיר. "אשקלון זו לא עיר בשביל צעירים", הוא אומר. "היא מתפתחת, אבל לא בקצב של הצעירים היום. אנחנו עבדנו בכל עבודה שהייתה, היום זה לא ככה יותר. הצעירים עוברים למרכז, איפה שהעבודה הטובה, ההייטק, הרבה גם עוזבים את הארץ".

הסטודנטים: "בוא נדבר תכלס, תל אביב יקרה"

טוהר נאור (24) ושקד נחום (22) בחרו לחיות וללמוד בעיר. חברים טובים, שניהם נולדו וגדלו בעיר, לומדים יחד במכללה האקדמית אשקלון (נאור מנהל עסקים ונחום תכנות), ועובדים יחד בסניף דינמיקה סלולר בקניון גירון במרכז העיר.

שקד נחום (משמאל) וטוהר נאור. נחום: "אומרים כבר שנים שבונים פה מרכז הייטק, השאלה מתי זה יצא לפועל" (צילום: הדס יום טוב)

נחום גר עם ההורים בברנע ונאור גדלה באפרידר וכיום שוכרת יחידת דיור בנווה ים. נחום אוהב את העיר: "יש לי חברה פה ותל אביב זזה מהר, אני לא יודע אם זה משהו שמתאים לכל צעיר. לי אשקלון יותר מתאימה".
נאור: "בוא נדבר תכלס, תל אביב יקרה. זה מלא כסף. פה יש הטבה של שנתיים לימודים חינם למשוחררים, ואם זו הייתה אותה הוצאה כמו באשקלון, אולי הייתי עוברת לתל אביב. פה הרבה יותר זול, כוס קפה פה תעלה לי 10 שקלים, שם 20".

במהלך "עלות השחר" עבדו כרגיל, רק סגרו את החנות קצת יותר מוקדם. "הוא אפילו עשה אחלה מכירות באותו יום", קורצת נאור, מנהלת הסניף, לעבר נחום, שעובד תחתיה. בשלושת ימי המבצע היא חזרה להורים, כי אין לה ממ"ד בבית. בשנה שעברה, ב"שומר החומות", פגע טיל בבניין שלה: "הייתי בממ"ד והבניין רעד, הכלב שלי היה בהיסטריה".

אבל זה לא מה שמטריד אותם או מערער את אהבתם לעיר. מצב התעסוקה בעייתי. "בונים פה מרכז הייטק", מספר נחום, "אבל אומרים את זה כבר הרבה שנים, השאלה מתי זה יצא לפועל. יש תוכניות. גם כשהתחלתי ללמוד הציעו לשלם לי את הלימודים ולהיות מיועד לשם, אבל הקאץ' זה שצריך להתחייב לעבוד שם ארבע שנים. זה לא מאוד משתלם. לעבוד 4 שנים בהייטק במשכורת של 10,000 שקלים לא משתווה למשכורות בחברות במרכז".

אם תהיה עבודה טובה במקום אחר, גם נאור תשקול לעבור, אולי לחו"ל. "טיילתי בארצות הברית ואני רוצה לחזור לשם. אבל אולי אתקדם בחברה שאני עובדת בה עכשיו. אני מאוד אוהבת לעבוד כאן ומאוד אשמח לזה".

הנתונים: שיעור תעסוקה נמוך, שכר נמוך

אשקלון מדורגת באשכול סוציו-אקונומי 5, ואת בעיית התעסוקה מצדיקים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ינואר 2022): שיעור התעסוקה באשקלון (60%) הם מהנמוכים בקרב הערים היהודיות בישראל. שכרם של 46% מהעובדים בעיר לא מאפשר קיום ראוי; השכר הממוצע בעיר נמוך בכ-1,500 שקלים מהממוצע הארצי (10,479 שקלים לעומת 11,906 שקלים); ושיעור מקבלי הבטחת ההכנסה כפול מהממוצע הארצי (1.2% לעומת 0.6%).

20% ממשקי הבית בית מוציאים 30% ויותר מהכנסותיהם על דיור, אחד השיעורים הגבוהים בקרב הערים הגדולות בארץ. שיעור שביעות הרצון מהמגורים עומד על 85%, נמוך מיתר הערים. שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית: 36%, הנמוך ביותר בקרב הערים הגדולות.

למרות זאת נאור לא מוכנה לעזוב. לא כרגע: "אני אוהבת את העיר ואת הדרום. פה יש אזעקות, אבל בתל אביב תוקפים אותך ברחוב. בכל מקום יש משהו. אנחנו חיים את זה מגיל צעיר, וזו העיר שלנו. אשקלון מתפתחת בשנים האחרונות מאוד יפה, יש פה מה לעשות גם בערב".

שכונת עתיקות (שמשון): "יש פה דור שהנפש שלו גמורה"

אוראל שטרית (26) נולדה, גדלה ומתגוררת עד היום בשכונת עתיקות (שמשון), השכונה הגדולה בעיר שמאכלסת כ-35% מתושביה (כ-40 אלף תושבים), אבל גם הענייה ביותר. "כשאת גדלה בעתיקות, לצאת מכאן נמצא אצלך בוויש ליסט", היא אומרת. "כשמדברים על השכונות הוותיקות מדברים הרבה על הקשישים, אבל הצעירים הם האוכלוסייה הכי מוזנחת פה. לדור הצעיר אין לאן לשאוף. אין מענה לכלום בעיר".

אוראל שטרית. "כשאת גדלה בעתיקות, לצאת מכאן נמצא אצלך בוויש ליסט" (צילום: הדס יום טוב)

על פי נתוני למ"ס, רק 81% מבני 20 ומעלה באשקלון הביעו שביעות רצון מהחיים, המדד הנמוך ביותר מבין הערים הגדולות. 26% מבני ה-20 ומעלה הביעו תחושת בדידות, המדד הגבוה מבין הערים הגדולות. 20% מתושבי העיר מפחדים ללכת בה לבדם.
בשכונות הוותיקות אפשר לחוש זאת. המרכז המסחרי בשכונת עתיקות מוזנח, חצי מהעסקים בו סגורים והחצי השני נראה כאילו חזר בזמן לשנות ה-60. רחובות השכונה מלוכלכים, וברובם בנייני רכבת, שחדרי המדרגות בהם לא סגורים בשערים.

לדברי שטרית, עניין המיגון מכריע. מי שלא יכול להרשות לעצמו לעבור לגור בעיר אחרת, רוצה לברוח לפחות מהשכונה. "אמא שלי זוכרת רקטה ראשונה פה ב-1999. גם לפני שזה הפך לסבבים באופן שיטתי קיבלנו פה רקטות. באפרידר ובברנע יש אנשים שמעבירים את היום או הלילה בממ"ד, אצלנו אין דבר כזה. אין ממ"ד. המרחב המוגן הוא חדר המדרגות, שגם הוא לא ממש מוגן. אם יש מקלט, הוא לא ראוי לשהייה. אנשים נצמדים לקיר הפנימי או הולכים לחדר המדרגות. בשומר החומות אבא של חברה שלי לקח שקי חול ודחף לפתח של חדר המדרגות, כדי שאם יהיו ריקושטים החול ייפול פנימה, כי גם חדר המדרגות פתוח".

מיגונית בעתיקות. "זה פלסטר, וצריך פה חוסם עורקים" (צילום: הדס יום טוב)

בשכונה הציבו מיגוניות, אך לדבריה זה פתרון טוב לעוברי אורח, אבל לא מבנה שאפשר לשהות בו. "זה פלסטר, וצריך פה חוסם עורקים. בהחלטת הממשלה האחרונה הוקצו 320 מיליון שקלים למגן פה, והכסף עדיין לא הגיע לעירייה. עושים פה צחוק על הגב שלנו".

זה לא רק המיגון, אלא גם השירותים הרפואיים. "בימים הראשונים של שומר החומות החזירו הביתה את השכנה שלי, אישה מבוגרת שנפטרה מאז והייתה רק בת 76, כי לא היה מקום לאשפז אותה בשיקום בבית חולים ברזילי. שבוע היא ישבה עם חלוק בחדר המדרגות. זה לא היה קורה בתל אביב. אין לך פה צ'אנס להזדקן בכבוד".

למה מתייחסים ככה לתושבים?
"כי אנחנו לא בעלי מאה. אנשים שגרים פה לא משפיעים על הבחירות ועל המפלגות. אנחנו לא נתפסים כאלקטורט. אבל האמת היא שאנשים פה לא משתתפים בפוליטיקה, לא מצביעים. זו גם אמירה. אנשים לא מוצאים את עצמם במשחק הזה. מה זה משנה איזו החלטה יקבלו או מי יעמוד בראש? החיים שלי ייראו אותו דבר כמו אתמול וכמו לפני 15 שנה. למה לטרוח? אני לא מאמינה בזה, אבל אני לגמרי יכולה להבין".

"אומרים: 'העבירו תקציב'. מה איכפת לי שהעבירו תקציב? אני יודעת שאת 'עלות השחר' העברתי כמו את 'שומר החומות'. אין לי מיגון. את לא רואה שינוי מהותי במציאות הפיזית, ואת מקבלת את המסר שאת פחות"

שטרית קושרת את הדברים למצב הביטחוני. "אם אני לוקחת הקלטה של מהדורת חדשות משומר החומות ושמה בטלוויזיה, יאמינו שזה מעכשיו. הדיון הוא אותו דיון, המשפטים אותם משפטים. 'המבצע מוצלח, הם קיבלו מכה אנושה'. אומרים את אותם דברים ואשקלון היא אותה אשקלון".

האתגרים הביטחוניים לא נגמרים, והבעיות עומדות בעינן: "אומרים: 'העבירו תקציב'. מה איכפת לי שהעבירו תקציב? אני יודעת שאת 'עלות השחר' העברתי כמו את 'שומר החומות'. אין לי מיגון. את לא רואה שינוי מהותי במציאות הפיזית, ואת מקבלת את המסר שאת פחות.

"ההנחה היא שאנחנו חוטפים ומשלימים. גם בחדשות זה מופיע ככה: בדרום מנוסים, בדרום מתורגלים, בדרום כבר יודעים איך. לא, אנחנו לא יודעים איך. יש פה דור שהנפש שלו גמורה. זה לא שלא מתפקדים, לומדים או עובדים, אבל זה יושב לך: את לא שווה אותו דבר, החיים שלך לא חשובים באותה מידה, בשבילך לא יעשו את אותם מאמצים".

את הביקוש לדיור היא מסבירה במחירים האטרקטיביים. "הדיור יותר זול. אנשים אומרים: 'אני אחטוף טילים, אבל אני אוכל לחיות'. אני יכולה להבין את מי שעוזב. אין פה איפה לעבוד. קשה לי לומר שאקים פה משפחה. אם ימשיכו להזניח אותנו ברמה הזו, אולי אצטרך לעזוב".

מרכז הצעירים: "הייתי רוצה שילדים יחלמו להיות מהנדסים"

שטרית היא אקטיביסטית ופעילה חברתית, ועובדת במרכז הצעירים כרכזת הנגשת השכלה גבוהה. היא עובדת עם צעירי העיר והשכונה, ורואה כיצד ההזנחה הזו משפיעה עליה ועל חבריה.

מיגונית במרכז הצעירים. "אני יכולה להבין את מי שעוזב, אין פה איפה לעבוד" (צילום: הדס יום טוב)

"אשקלון זה לא המקום האידאלי לגור בו. לא יודעת אם הייתי בוחרת באופן מודע לגור פה אם הייתי באה מבחוץ". לדבריה, יש צעירים שרוכשים השכלה ומעתיקים את מקום מגוריהם, ויש אנשים שעושים את הנסיעה כל יום. "צעירים שעובדים בתוך העיר עובדים במפעלים, מוקדי שירות למיניהם, שירות לקוחות, אבטחה, והם נשארים פה כי הפרנסה שלהם מחזיקה את המשפחה.

צריך מקומות עבודה, היא אומרת, אבל מקומות עבודה שמכבדים את עצמם. לכן חשובה גם ההשקעה בחינוך. "אני לא רוצה שיהפכו אותנו לחוטבי עצים ושואבי מים בגרסה המודרנית. אנשים פה מסיימים 3 יחידות אנגלית, אי אפשר לעשות עם זה שום דבר. מדברים על עידוד היי-טק, אבל הייתי רוצה שילדים יחלמו להיות מהנדסים, לא הנדסאים. לא גדלתי כשיש בשכונה עורכי דין או רופאים או מהנדסים. לא היה לי מישהו להסתכל עליו ולהגיד: ככה אני רוצה להיות".

עתיקות (שמשון): "באפרידר יש מועדוניות במקלטים, פה יש רק עכברושים"

טואבה עיוני (40), אב לשניים שמתגורר בשכונה ב-7 השנים האחרונות, מאוד מזדהה עם הדברים. "עתיקות היא החצר האחורית של אשקלון", הוא אומר ופונה לעזור לקשישה לסחוב את הקניות לביתה. "מבחינת תשתיות, שבילים, תרבות דיור, חוגים לילדים, הכול משובש, הכול שבור. באפרידר יש מועדוניות במקלטים, פה יש רק עכברושים".

ספרף איסקאס (מימין) וטואבה עיוני. איסקאס: "במבצע האחרון בהרבה אזעקות לא הלכתי, כי לא הספקתי לקום מהמיטה, זה לוקח לי זמן" (צילום: הדס יום טוב)

לדבריו, תושבי השכונה מרגישים כבר יותר מעשור כמו בשר תותחים. "המקלט הכי קרוב אלי הוא בערך 70 מטר, אין לי זמן לרוץ לשם. אני הולך לחדר מדרגות, אבל יש שם חלון, הוא לא ממוגן באמת".

"לאן אני אלך? מה אני אעשה? אמכור את הבית? ובכסף איפה אני אוכל לקנות משהו אחר? כל האנשים פה ככה, ואני לא מבין למה אי אפשר להביא למבוגרים ולקשישים לפחות תרופות? מיגון ראוי? זה באמת כל כך קשה?"

עיוני עובד כנהג משאית. מאז שהתחיל מבצע עלות השחר עוד לא חזר לעבודה.

למה אתה עדיין גר כאן?
"לאן אני אלך? מה אני אעשה? אמכור את הבית? ובכסף איפה אני אוכל לקנות משהו אחר? כל האנשים פה ככה, ואני לא מבין למה אי אפשר להביא למבוגרים ולקשישים לפחות תרופות? מיגון ראוי? זה באמת כל כך קשה?"

בדרכנו חולפת ספרף איסקאס (80), אחת מוותיקות העדה האתיופית בשכונה, שהגיעה לכאן לפני 34 שנה. היא גידלה כאן 10 ילדים ועשרות נכדים ונינים, אבל בשנים האחרונות זה נעשה יותר ויותר קשה. "בעלי ואני כבר מאוד מתקשים להגיע למרחב מוגן", היא אומרת, ומספרת שהם צריכים לרדת קומה שלמה במדרגות בשביל זה. היא חושפת צלקת מניתוח בברך. "בגלל זה, זה קשה. במבצע האחרון בהרבה אזעקות לא הלכתי, כי לא הספקתי לקום מהמיטה, זה לוקח לי זמן".

מרכז קהילתי: "חשוב שלכל הילדים יהיה איך ללכת לבית הספר"

במרכז הקהילתי בשכונה יש מקלט גדול ומיגונית. עיוני מספר שבמהלך מבצעים צבאיים ילדים ומשפחות שאין להם מיגון קרוב ישנים במקלט. בתוך המרכז, מסדרת גילה פרי (72), שמתנדבת כבר שנים רבות כיו"ר הרובע (ועד השכונה), מחברות, תיקים וציוד בית ספר לחלוקה למשפחות השכונה שידן אינן משגת.

גילה פרי. "אשקלון התפתחה המון תוך 6-5 שנים, אבל מחירי הדירות מרקיעים שחקים" (צילום: הדס יום טוב)

"אני קונה ומוכרת פה 3 מחברות ב-7 שקלים, תיק ב-20 שקלים. זה הפסד, אבל חשוב שלכל הילדים בשכונה יהיה איך ללכת לבית הספר. זה לא מובן מאליו כאן".

הסבב האחרון היה קל, היא אומרת. בפעם שעברה הבתים רעדו. "רסיסים נפלו על בתים, בבית כנסת וממש בחניה פה. זה פחד אלוהים, ולאנשים אין מיגון. יש חצי דקה. אני גרה ממול, ואני לא מספיקה להגיע. אני מספיקה אולי להגיע לדלת של הבית. אני עומדת בבית מתחת למדרגות.

"זו בנייה של שנות ה-50, ולא חויבו לא במקלטים ולא בממ"ד. יש לנו פה מקלט תת-קרקעי שכדי להגיע אליו צריך לרדת 40 מדרגות, ומאוד קשה למבוגרים לרדת ולעלות. עכשיו היה מבצע קצר, אבל בשומר החומות משפחות שלמות ישנו פה. דאגנו לאוכל, משחקים ופעילויות, אבל זה לא פתרון".

"דירת 4 חדרים יכולה להגיע ל-1.7-1.6 מיליון שקלים, זה לא רלוונטי למשכורות באשקלון. אם עומדים בבוקר בתחנת הרכבת רואים ש-90% ממי שנמצא שם הם צעירים שיוצאים לעבוד בתל אביב"

במהלך שומר החומות המרכז הפעיל ילדים ב-9 מקלטים בשכונה. "רצנו ממקלט למקלט לטפל בבעיות. מאז שמו מיגונית קטנה, והבוקר סגרו אותה. נכנסים שם בקושי 5 אנשים. אנחנו פה בשכונה כמעט 13 אלף תושבים, רק בג' (חלק של עתיקות)".

לדבריה, בשנים האחרונות חל בעיר שיפור, והיא זוקפת אותו לזכותו של ראש העירייה תומר גלאם. "הוא עשה המון לשכונה. מאז שהוא נבחר סידרו חניות, תיקנו כבישים, עשה גני שעשועים לילדים. יש שינוי בזמן האחרון. זה לא 100%, אבל יש שינוי לטובה. הבקשות שלנו לראש העיר מתקבלות".

פרי, אם לשלושה וסבתא לתשעה, מתגוררת בשכונה כבר יותר מ-30 שנה. "כולם מתגוררים באשקלון", היא אומרת בגאווה על בני משפחתה, אבל רוב הילדים עזבו את השכונה, והם מתקשים להמשיך לגור בעיר. "אשקלון התפתחה המון תוך 6-5 שנים. שכונת אגמים, עיר היין, ברנע, המון בנייה. אבל מחירי הדירות מרקיעים שחקים. הילדים הרבה פעמים לא יכולים לקנות שם. דירת 4 חדרים יכולה להגיע ל-1.7-1.6 מיליון שקלים, זה לא רלוונטי למשכורות באשקלון. אם עומדים בבוקר בתחנת הרכבת רואים ש-90% ממי שנמצא שם הם צעירים שיוצאים לעבוד בתל אביב".

אבל לדבריה, אי אפשר להחליף את העיר הזאת. "זו עיר יפה, שקטה, אנשים חמים, החוף הכי יפה בישראל. כולם בשכונה עברו מהמעברה לפה. גם אני. האתיופים והרוסים הגיעו בשנות ה-80 וה-90. כולם פה בגורל אחד. יש משהו אחר באנשים, עוזרים אחד לשני, ערבים אחד לשני, והנוער פה טוב, כל הזמן מתנדב. זו שכונה מיוחדת ואני אוהבת אותה, כאן זה הבית שלי ושל המשפחה שלי".

במכולת: "מזל שהפעם זה יצא על תשעה באב"

ליד המקלט הגדול בשכונה, שמעוטר בגרפיטי, יש מכולת קטנה. שעת צוהריים, ושלושה ילדים יוצאים ממנה עם ארטיקים צבעוניים. "כמה זה?" הם שואלים. "שבע", נשמעת צעקה מבחוץ. "שמתי על השולחן", אומר אחד מהם לרפי ברום (60), בעל המכולת, שיושב על כיסא נוח בחוץ. ברום מחייך ולא אומר דבר, אף שהוא רואה שהילד לא הניח מספיק מטבעות על השולחן.

רפי ברום. "כשיש מבצע גדול המדינה עוזרת, למזלנו, אבל עכשיו, כשיש מבצע קטן, פחות" (צילום: הדס יום טוב)

ברום נולד וגדל בעתיקות, אבל בתחילת שנות ה-2000, כשנולדו לו ארבעה ילדים, עבר עם משפחתו לברנע, לדירה עם ממ"ד. הוא ממשיך להגיע כל יום לפתוח את המכולת בשכונת ילדותו. "ראית? ביציאה הצפונית בנו עוד עיר", הוא פונה לבעל החנות שלידו.

"למזלי המקלט פה לידנו", הוא מספר, "אני שומע את האזעקה, סוגר ורץ למקלט. ככה שוב ושוב. זה פוגע בעסקים, מזל שהפעם זה יצא על תשעה באב, אבל בפעמים הקודמות זה היה על הפנים. כשיש מבצע גדול המדינה עוזרת, למזלנו, אבל עכשיו, כשיש מבצע קטן, פחות".

מרכז אפרידר: "זה כמו לחטוף קורונה פעמיים"

גם בקצה השני של העיר ניכר שהשגרה לא חזרה לגמרי. רחובות העיר כמעט ריקים, ומרכז אפרידר, שבדרך כלל הומה אדם, ריק. ריקה גם השדרה המרכזית היפה, שנראה שהושקע בה לא מעט. עוברי אורח אומרים שכדאי לבוא בערב: "אנשים עובדים, אולי זה בגלל החום". לתל אביב לא סיפרו על זה כנראה.

מרכז אפרידר ריק.  "כל שלושה ימים של מבצע הופכים לעשרה ימים של הפסד" (צילום: הדס יום טוב)

איציק שמש (49), אב לשלושה ובעל בית קפה במרכז חושב אחרת. "מאז הקורונה העסקים לא חזרו לעצמם, אבל כל מבצע כזה זה כמו לחטוף קורונה פעמיים. אנשים לא יוצאים כבר כשיש התראות, וגם לא ממהרים לחזור. כל שלושה ימים של מבצע הופכים לעשרה ימים של הפסד".

מוקדם יותר באותו יום, הוא מספר, ביקרו בשכונה חברי כנסת, אז הוא עייף. "בצהריים אני משחרר את העובדים ונשאר פה לבד. אני עובד בין 12 ל-14 שעות ביום. למה? מסיבה אחת פשוטה – נגמר לי הכסף, אין לי איך להעסיק עובדים. ההוצאות בעסק מאוד גבוהות, ולא מצליחים להסתדר. הלוואות על הלוואות. השכירות גבוהה, הארנונה, עכשיו החשמל עלה, זה מאוד קשה".

איציק שמש ליד בית הקפה שלו. "לשתות קפה זה סוג של בילוי, ובמצב כזה אנשים לא יוצאים לבילוי" (צילום: הדס יום טוב)

שמש נולד וגדל בעיר ו"קפה שמש" שלו, שפתח לפני 23 שנים, הוא אחד הוותיקים באזור. "זה מפעל חיי", הוא אומר. "למזלי, אני חי עם עובדת מדינה, זה מה שמצליח להחזיק אותנו. אני פה מפסיד כסף. אנשים לא מבינים, אין דבר כזה להתרגל לזה. לשתות קפה זה סוג של בילוי, ובמצב כזה אנשים לא יוצאים לבילוי. אנשים החסירו עבודה, החסירו מהסידורים, אז הם לא באים גם יום-יומיים אחרי.

"גם להחזיק את הילדים בבית בזמנים כאלה זה משהו שאתה מרגיש כלכלית". וגם נפשית. "זה הזוי לגדול ככה, זה משהו לא נורמלי. אני זוכר את הטילים הראשונים פה, סביב 2009. אז הייתה לנו ילדה אחת, תינוקת. השאר נולדו לתוך זה. אני זוכר שאמרתי לאשתי: 'אני לא יודע איך נישאר פה'. אבל עובר הזמן, ויש פה בית וילדים ועסק, לך תקים את עצמך מחדש".

קניון גירון: "זו המדינה שלנו וזה המקום שלנו"

כבר אחר הצהריים, ובקניון גירון, קניון קטן אבל הגדול והמרכזי בעיר, מסתובבים אנשים, אבל לא במספרים הרגילים של אמצע אוגוסט. קומת האוכל כמעט ריקה. קבוצה של בני נוער, קצת אימהות וילדים, קבוצת חיילים. זה הכול.

אסתר ואיציק זקוטו בחנות המתנות והשוקולדים שלהם. "אשקלון היא העיר הכי יפה בעולם" (צילום: הדס יום טוב)

בסוף השבוע יום האהבה, ט"ו באב. אסתר זקוטו (60) אורזת חבילות בחנות המתנות והשוקולדים שלה, "אל טורו", שאותה פתחה עם בעלה איציק לפני 20 שנה, בימים שהקניון עוד היה מרכז קטן, בלי כל המותגים. היא עלתה לארץ מארגנטינה לפני 30 שנה, ומאז מתגוררת באשקלון. "זו העיר הכי יפה בעולם", היא אומרת. "לגדל ילדים בה זה פנטסטי. גידלתי פה 3 בנות, הן הלכו, אבל הן לאט-לאט חוזרות. אין כמו המקום הזה".

זקוטו חייכנית ואופטימית. "העסק בסדר, והחיים בסדר גמור. אני באה מארגנטינה, שם באמת מסוכן. ליהודים, לכולם. אנשים לא מבינים מה זה מסוכן, מה זה שחיתות. פה אנחנו חיים בגן עדן, גם אם לפעמים קצת קשה. זו המדינה שלנו וזה המקום שלנו, פה נשארים. התפאורה באשקלון", היא ממשיכה, "תמיד הייתה מאוד איכותית, אבל היה צריך לשפר. ואשקלון מאוד התפתחה בשנים האחרונות, למשל המרינה. עשו שם כל כך יפה, זה כאילו לקחו אישה יפה ואיפרו אותה".

המרינה: עוד מעט יגיעו הבליינים

ערב יורד על המרינה היפהפייה. סירות עוגנות, שדרה ולאורכה בתי קפה, מסעדות, כמה מהן עם תפריטים בכניסה. אירופה. וכמה ברים. שלושה, ליתר דיוק. הם נפתחים בשעה זו, ועובדים מתרוצצים ומסדרים כוסות, בקבוקים ושולחנות.

המרינה באשקלון. כמו נמל בעיר יוונית, אבל ריק (צילומים: הדס יום טוב)

השמש מתחילה לשקוע, והקצה של אשקלון נראה פתאום כמו נמל בעיר יוונית. אבל ריק. ריק מאוד. עוד מעט, אומרים פה, יגיעו הבליינים, הצעירים, עוד מעט ימלאו את המקום, עוד מעט יהיה פה שוקק חיים. עוד מעט, ועד לפעם הבאה.

המרינה באשקלון. עוד מעט יהיה פה שוקק חיים, עד לפעם הבאה (צילום: הדס יום טוב)