מבעד לערפל הקרב הסמיך העולה מעמק הבכא של השידור הציבורי בישראל ניתן היה לראות את שר האוצר עולה לפודיום במליאת הכנסת להצגת תקציב המדינה לשנים 2018-2017.

אסור לטעות, שדה המערכה החברתי והכלכלי המשמעותי ביותר הוא תקציב המדינה. אין תחום מתחומי חיינו שאינו מושפע מההחלטה על תקציב המדינה. אך עם זאת, סחריר אחר סחריר, השיח מתערפל. בעודנו משפשפים את אוזנינו כאומרים "לא יכול להיות ששמעתי עכשיו את מה ששמעתי" (הכוונה כאן לאמירה המסעירה התורנית משרת התרבות, יו"ר הקואליציה ו/או ראש הממשלה) הולך ומוכרע גודל התקציב ואופן השימוש בו.

אם הכנסת תשכיל לראות מבעד להסחות הדעת, הרי שהיא צריכה לעשות דבר מאד פשוט עם התקציב אשר הוגש לה על ידי שר האוצר. אחרי שתוריד ממנו את העטיפות "חברתי", וכזה שמעיד על "מצבנו הכלכלי המצוין", עליה לשלוח אותו חזרה למשרד האוצר עם החותמת: "לא מספיק".

כחלון מציג לכנסת תקציב על סך של 359.7 מיליארד שקלים לשנת 2017 ו-376.7 מיליארד שקלים לשנת 2018. אלה סכומים קטנים בהרבה ממה שניתן היה להכניס לתוך התקציב. כדי להבין קצת יותר את המספרים האלו, וכדי להבין עד כמה התקציב הזו הוא תקציב קפוץ הנתון בתוך הסד של מדיניות החנק התקציבי המובילה את הממשלה, צריך להתבונן אל תוך המספרים.

כלכלה ריאלית מול החזר חובות

תקציב הממשלה מורכב משני סוגים שונים של הוצאות: הוצאות ריאליות, כלומר כסף שזורם אל תוך הכלכלה הישראלית. שם ניתן למנות את השכר שהממשלה משלמת לעובדי המגזר הציבורי, תשלומי ההעברה, את הפיתוח של התשתיות – כבישים, בתי חולים וכו' ובאופן כללי את כלל השירותים שהממשלה מספקת לתושביה: חינוך, בריאות, רווחה, ביטחון. הסוג השני של ההוצאות הוא החזר של חוב, ולצורך הדיון נכלול בכך גם את הריבית על החוב. אלו כספים שלא נכנסים לתוך הכלכלה הריאלית אלא זורמים לגופים פיננסיים.

מדיניות החנק התקציבי של משרד האוצר בשנים האחרונות גורמת לכך שעודף הכספים שיש בידי המדינה – ולמדינה יש עודף כספים ניכר – מועבר להחזר החובות (מעל ומעבר לנדרש). המדינה מעבירה יותר כספים לכיסוי החובות שלה ממה שהיא מתכננת באופן שיטתי. הנה לדוגמה השוואה שערכנו בין החזר החובות שתוכנן על ידי המדינה בתקציבה, והחזר החובות שבוצע בפועל בין השנים 2010 ל-2015:

בין השנים 2010 ל-2015 ממשלת ישראל שילמה חובות בשיעור מצטבר של 12.8 מיליארד ש"ח יותר ממה שהיא תכננה, ובכך העבירה עודפי תקציב לפרעון מוקדם של החוב הציבורי במקום להשקעה בתשתיות והוצאה אזרחית. נתונים: הדוחות הכספיים של מדינת ישראל, אגף החשבת הכללית. גרפיקה: דבר ראשון

בשורה התחתונה ממשלת ישראל העבירה להחזר החוב בין השנים 2010 ל-2015 כ-12.5 מיליארד שקלים יותר משהיא תכננה. הסיבה: הממשלה יכולה לעשות זאת. במקום לקחת את עודפי המסים שנוצרו באותן שנים ולהשקיע אותן בתקציב, היא העדיפה להעביר חלק נכבד מהעודפים להחזר החוב.

הגידול בהיקפי התקציב המתוכננים לשנים 2017 ו-2018 מראה על העדפה של משרד האוצר להעביר את הכסף שיש בקופת המדינה להחזר חובות. בשנת 2016 החזר החובות המתוכנן על ידי הממשלה גבוה ב-23% מהחזר החובות של שנת 2015, בעוד שהתקציב הריאלי עלה ב-6% בלבד. המגמה נמשכת גם בתקציב שאושר אמש בכנסת לשנים 2017 ו-2018: יותר להחזרי החוב, פחות לכלכלה הריאלית. ב-2017 גדל החזר החוב ב-33% לעומת שנת 2015, והתקציב הריאלי ב-10% בלבד. ב-2018 גדל התקציב להחזר החוב ב-30% לעומת 2015 והתקציב הריאלי ב-16% בלבד.

מרכיבי ההוצאה הממשלתית על פי חוקי התקציב לשנים הרלוונטיות. ההוצאה מחולקת להוצאה ריאלית (שכר, שירותים חברתיים, השקעה בתשתית ועוד) ותשלומי על החוב. נתונים: ספרי התקציב המפורסמים באתר משרד האוצר. גרפיקה: דבר ראשון

המשמעות של הנתונים היא שחלקו של החזר החוב בתוך תקציב המדינה עולה, לעומת החלק של הכלכלה הריאלית. ב-2015 היחס היה 73% לכלכלה הריאלית ו-27% להחזר החוב. ב-2017 היחס שנקבע בתקציב הוא 69% לכלכלה הריאלית ו-31% להחזר החוב.

השוואה של רכיבי התקציב לעומת שנת 2015 מראה כי הגידול בתשלום על החוב גדול פי שניים ויותר לעומת הגידול בתקציב הכלכלה הריאלית, שכולל את ההשקעות בתשתית והוצאה אזרחית. נתונים: ספרי התקציב המפורסמים באתר משרד האוצר. גרפיקה: דבר ראשון

כל 1% לכאן ולכאן שווים כ-4.5 מיליארד שקלים. כלומר, בהסטה של 4% לטובת החזר החוב נגרעו מתקציב הכלכלה הריאלית כ-18 מיליארד שקלים. ונבהיר: זהו כסף שעומד לרשות הממשלה לתקציב 2017, אך היא מעדיפה להשתמש בו להחזר החובות, באופן שאינו נדרש, ולא להעבירו לתקציב הריאלי.

ב-2015 החוב היווה 27% מסך התקציב. ב-2017 התשלום על החוב יהווה 31% מהתקציב, כך על פי ההצעה שהוגשה אמש לכנסת. וזאת בתקופה שיחס החוב-תוצר קטן, מה שהיה אמור להוביל לירידת חלקו של התשלום על החוב מסך התקציב. 4% שהועברו לתשלום על החוב על חשבון ההוצאה הריאלית מהווים כ-18 מיליארד ש"ח. נתונים: ספרי התקציב המפורסמים באתר משרד האוצר, גרפיקה: דבר ראשון

חשוב גם לשים לב שהעלייה בהיקף החזרי החוב מתרחשת בתקופה שבה יחס החוב-תוצר של המדינה, היחס שמשווה את היקף החוב להיקף התוצר במדינה, קטן וקטן כל העת. שר האוצר כחלון ופקידי משרדו מתגאים בצמצום יחס החוב תוצר, וטוענים שהוא מעיד על איתנות המשק ומהווה מושא לקנאה בעבור מדינות העולם. אך אם יחס החוב-תוצר קטן אין כל היגיון בכך שחלקו של החזר החוב בתקציב הממשלה רק גדל.

מכאן, שבתוך התקציב הקיים הממשלה יכולה וצריכה להסיט כ-18 מיליארד שקלים מהחזר החובות חזרה אל התקציב הריאלי.

ויש עוד

אבל זה רק הכסף הקטן. אם יש אופוזיציה לוחמת, במובן הפרלמנטרי, בישראל היא אמורה להפוך כל אבן ולמצוא כל מיליארד שקלים שניתן להכניס לתקציב לטובת אזרחי מדינת ישראל. הנה כמה מקומות שכדאי למעוניינים בהגדלת תקציב המדינה לחפש:

תת-ביצוע התקציב של השנים הקודמות: הממשלה נוהגת לגלגל משנה לשנה את עודפי התקציב הנובעים תת-הביצוע שלה מהשנים הקודמות (לפחות בחלקו). בשלב זה של השנה, נובמבר, כבר ניתן לדעת שתת הביצוע לשנת 2016 יהיה כ-30 מיליארד שקלים. צריך לקחת את הכסף הזה ולהכניס אותו לתקציב, וגם לוודא שהוא יוצא ב-2017, ורצוי בצורה נבונה: אפשר להשקיע, לדוגמא, בתחבורה ציבורית טובה שתשפר את הפריון, תגדיל את התמ"ג ואת הכנסות המדינה ממיסים.

עודפי ההכנסות ממיסים: עודפי ההכנסות הצפויים לשנת 2016 עשויים להגיע ל-10 מיליארד שקלים. מדיניות האוצר הקבועה היא להעביר את הסכומים האלו להחזרי חוב ו/או לתוך קרנות חסכון כאלו ואחרות.

האיוולת של הצעד מודגמת על ידי הנקודה הבאה: אחת המסלקות האהובות על האוצר היא קרן הפיצויים. קרן הפיצויים נבנית ממס רכוש ואמורה לשמש לפיצויים במקרה של מלחמה או אסון טבע. המסלקה הזו אהובה על האוצר מפני שהיא מאפשרת להגדיר חלק מהעודפים כמס רכוש שהוטל רטרו-אקטיבית וכך להקטין, מבחינה רישומית, את העודפים (במקום שיהיו עודפי מיסים של 10 מיליארד, מעבירים 5 מיליארד לקרן הפיצויים, ואומרים שעודפי המיסים היו "רק" 5 מיליארד). כמובן שהצבירה לצורך פיצויים למקרה של מלחמה או אסון טבע היא דבר ראוי ונכון. אך במקביל, המדינה אינה מוצאת את הכסף להשקיע בחיזוק מבני מגורים ומבני ציבור, ותכנית תמ"א 38 מטילה את תפקיד חיזוק המבנים על השוק הפרטי בדרך של תמריצים כלכליים (שעובדים רק בגוש דן, ומפקירים את הפריפריה). האם לא היה נבון יותר לקחת את העודפים האלו וליצור תכנית ממשלתית לחיזוק מבנים?

חסכונות: על פי הדוחות הכספיים של ממשלת ישראל, כספי הממשלה המופקדים בבנקים ובקרנות חוץ תקציביות גדלו בין השנים 2010 ל-2015 בלמעלה מ-30 מיליארד שקלים, לסך של למעלה מ-60 מיליארד שקלים. יש שם כסף, וכשהמדינה שלך היא המדינה בה שיעור הילדים העניים מהגבוהים ב-OECD, וכשהפערים החברתיים כלכליים גם הם מהגבוהים המוכרים בכלכלות המערביות, נכון להוציא את הכסף ולא "לחסוך ליום סגריר". היום הסגריר כבר כאן.

אחת הממשלות הקטנות

חשוב להבין שהצמצום בגודלה של הממשלה ובחלקו של תקציב הממשלה בתמ"ג הוא מרכיב של המדיניות הנאו-ליברלית השלטת כאן בעשורים האחרונים. ישראל הפכה למדינה בה חלקה של ההוצאה הציבורית מתוך התמ"ג הוא מהקטנים שבכלכלות המפותחות.

ממשלת ישראל ממשיכה להקטין את חלקה של ההוצאה הציבורית בעוד שהמגמה במדינות ה-OECD היא להגדיל את חלקה של ההוצאה הציבורית מתוך התמ"ג. המשמעות עבור אזרחי ישראל היא צמצום בשירותים החברתיים שניתנים לאזרחים על ידי המדינה והעמקת חברת הזירה של השוק החופשי. הנפגעים הם העניים.

תקציב חברתי היה פועל לקרב את ההוצאה הציבורית לחלקה היחסי מהתמ"ג הנהוג במדינות ה-OECD, נאמר, מאזור ה-39% הוצאה ציבורית מתוך התמ"ג לאזור ה-49%-48%. כל 1% כזה משמעותו תוספת של כ-12 מיליארד שקלים לתקציב המדינה – וזהו בעצם מה שחסר בתקציב לשנים 2018-2017: כ-100 מיליארד שקלים שצריך להוסיף לתקציב. כפי שהראנו מעלה, ניתן להוסיף עשרות מיליארדי שקלים לתקציב גם ללא תוספת מיסים.

אין קונטרה

אך האמת היא ששר האוצר וראש הממשלה לא נתקלים בקשיים מהותיים בהעברת התקציב. הח"כים שדיברו אמש במליאה מיעטו בהתנגדויות מהותיות. חלקם העדיפו לעסוק בתאגיד השידור הציבור. היו שביקרו את התכנית להפחתת מיסים לחברות וזו נקודה לטובה, אך באופן כללי מפלגות האופוזיציה, בינתיים, הרימו דגל לבן במאבק על התקציב.

הרשימה המשותפת יצאה נגד התקציב כי הוא מנציח את עוולות הכיבוש (מה הקשר?); יש עתיד הודיעה שאם תוכנס התכנית הלאומית לצפון לתוך התקציב (סוגיה מוצדקת, שעלותה כמיליארד ש"ח בשנה) אז היא בכלל תצביע בעדו; וחלק מדוברי מפלגת העבודה אמרו אמש מעל דוכן המליאה שיש "כמה דברים טובים" בתקציב. לנוכח מדיניות החנק התקציבי לא עומדת כיום שום אופוזיציה בכנסת. הכוח היחיד שפועל כרגע בשטח כנגד המדיניות הזו צועד ברגל מקיסריה לירושלים: ויקי קנפו עם עוד מספר פעילים הדורשים תקציב חברתי.